ב"ה יום שני, ז' סיון תשע"ח | 21.05.18
ספירת העומר – הימים והשבועות ■ הפרשה החסידית

ימי ספירת העומר, אלו ארבעים ותשע יום שבמהלכם אנו מבררים ומזככים את הנפש הבהמית השוכנת בנו. מעדנים ומרוממים את המדות הבהמיות שבנפש הבהמית שלנו ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

כשהתורה מורה על מצוות ספירת העומר, היא כותבת (ויקרא כ"ג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה". ממחרת יום הראשון של חג הפסח, "ממחרת השבת", מהיום בו הבאנו את "עומר התנופה", עלינו לספור "שבע שבתות".

מה הוא "עומר התנופה" – כותבת התורה כמה פסוקים לפני כן (י-יא): "כי תבואו אל הארץ .. וקצרתם את קצירה, והבאתם את ראשית קצירכם אל הכהן, והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו  הכהן". למחרת יום הראשון של חג הפסח יש להביא את בית המקדש, "אל הכהן", את ראשית קציר השעורים, והכהן צריך להניף אותו לפני ה'.

ומיום זה ואילך, מיום "הנפת העומר", יש לספור "שבע שבתות תמימות", שבעה שבועות. אלו שתי מצוות נפרדות, מצווה אחת זו מצוות "הנפת העומר", ומצווה שניה זו מצוות "ספירת העומר".

המשך הפסוקים העוסקים במצוות "ספירת העומר", מלמד אותנו שמצוות העומר היא מצוה כפולה. בנוסף על הוראת התורה לספור "שבע שבתות תמימות", היא ממשיכה וכותבת (טז): "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".

מלבד החיוב לספור "שבע שבתות", לספור שבועות - ישנו חיוב נוסף, "תספרו חמישים יום", לספור גם את הימים. וכדברי הגמרא (מנחות סו) "מצווה למימני יומי, ומצוות למימני שבועי", מצוות ספירת העומר מורכבת משניים, מצוה למנות את הימים ומצוה למנות את השבועות.

כך אנו נוהגים להלכה, נוסח מצוות ספירת העומר הוא: "היום ... יום, שהם ... שבועות, ו... ימים לעומר". אנו מונים הן את הימים והן את השבועות.

*

מצוות ספירת העומר, מתחילה "מיום הביאכם את עומר התנופה", מהיום בו מביאים אל בית המקדש את ראשית קציר השעורים. לאור זאת - מה דינה של מצוות ספירת העומר בזמנינו, בימי הגלות, כשבית המקדש אינו בנוי ולא ניתן להביא את "עומר התנופה", האם אנו מחויבים בספירת העומר?

גדולי ישראל חלוקים בדינה של מצוות ספירת העומר בזמן הגלות:

הרמב"ם קובע בספרו (הלכות תמידין ומוספין ז, כב-כד): "מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר ... ומצוה למנות הימים עם השבועות .. מצוה זו על כל איש מישראל, ובכל מקום ובכל זמן". לשיטתו אין כל הבדל בין זמן המקדש לזמן הגלות, מצוות "ספירת העומר" הינה מצווה מן התורה גם בזמן הגלות, למרות שלא ניתן לקיים את מצוות "הנפת העומר".

ואילו בשולחן ערוך (תפט, ב) לאחר הבאת הדעה שמצוות ספירת העומר "נוהגת בארץ ובחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית", מובאת דעה נוספת: "ויש אומרים, שבזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין מקריבין העומר, אין מצוה זו נוהגת כלל מדברי תורה, אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש. וכן עיקר".

כיון שכיום לא ניתן להקריב את העומר, "הנפת העומר", אזי מן התורה אין מקום גם למצוות "ספירת העומר", וחיוב מצוה זו בזמנינו – הוא רק תקנת חז"ל, כזכר לעבודת המקדש.

לעומת שתי הדעות הללו, ישנה דעה שלישית, דעתו של רבנו ירוחם (בספרו "תולדות אדם"). רבנו ירוחם מחלק את קיום המצוה בימינו לשניים, הוא מבדיל בין מניית הימים למניית השבועות.

מניית הימים, גם בזמנינו היא מצוה מן התורה, אך מניית השבועות, בזמנינו היא אינה מן התורה, אלא רק מצוה מדרבנן.

ויש לעיין בשיטתו של רבנו ירוחם, מה ההבדל בין מניית הימים למניית השבועות, מדוע בזמן הגלות מניית הימים הינה מן התורה, ואילו מניית השבועות הינה מדברי חז"ל ולא מן התורה.

*

ימי ספירת העומר, אלו ארבעים ותשע יום שבמהלכם אנו מבררים ומזככים את הנפש הבהמית השוכנת בנו. מעדנים ומרוממים את המדות הבהמיות שבנפש הבהמית שלנו.

שלמה המלך אומר (שיר השרים א, ד) "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו". הפסוק פותח בלשון יחיד, "משכני", וממשיך בלשון רבים, "אחריך נרוצה". מבואר בחסידות ש"משכני" היה בעת יציאת מצרים, הקב"ה בא ומשך מיוזמתו את עם ישראל מעומק טומאת מצרים. אך מי ש"נמשך" אחרי הקב"ה – היה רק הנפש האלוקית, ואילו הנפש הבהמית שלנו, היה לה טוב במצרים.

אחרי "משכני", מתחילה העבודה מצדנו בבירור הנפש הבהמית. "אחריך נרוצה", לשון רבים, הנפש האלוקית יחד עם הנפש הבהמית. כאשר המטרה היא - יום מתן תורה, "הביאני המלך חדריו".

כיון שזו מטרתם של ימים אלו, העיסוק בבירור הנפש הבהמית - לכן בשונה מכל המנחות שהובאו לבית המקדש שהם היו מחיטה, העומר הוא משעורים, המשמשים כמאכל בהמה.

המדות מורכבות מכלל ופרטים. כללות המדה והפרטים שבה. רגש המדה, והביטויים הממשיים שלה.

לדוגמא: מדת החסד, זו תנועה של אהבה והתקרבות. מדת החסד של הנפש הבהמית, זהו רגש של משיכה ואהבה לענייני העולם הגשמי. זהו הכלל של המדה - משיכה טבעית של הנפש לגשמיות.

כלל זה, יש בו פרטים, ביטויים שונים: חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, וכן הלאה.

חסד שבחסד: הביטוי הממשי של הרגש שבלבו. המידה שבלבו באה לידי ביטוי בתשוקה גלויה לגשמיות. גבורה שבחסד: בשל תשוקתו לגשמיות, האדם שונא וכועס את אלו שמעירים לו, את אלו האומרים לו "איך מתאים לך, כאדם, להיות כה שקוע בענינים בהמיים". תפארת שבחסד: מלבד משיכתו לענינים גשמיים, הוא גם מתפאר במעשיו, מתלהב מהיותו שקוע בגשמיות. נצח שבחסד: באם מכל סיבה שהיא, חסרה אצלו משיכה לעניינים גשמיים - הוא מתגבר על מניעה זו, מנצח את עצמו, ויוצר בעצמו תשוקה גלויה לגשמיות. הוד שבחסד: באם יש התנגדות חיצונית נגדו, שאינה מאפשרת לו לממש את תשוקתו הגשמית, כאשר מישהו אומר לו "כיצד זה יהודי, בנם של אברהם יצחק ויעקב, שקוע כל כך בעניינים בהמיים, ואף גם בדברים אסורים" - הוא לוחם כנגד מניעה זו ומתגבר עליה. יסוד שבחסד: הוא מתקשר בקשר פנימי עם תאוותו, שכל חלקי נפשו יהיו חלק ממימוש תאווה זו. מלכות שבחסד: שכל המחשבה הדיבור והמעשים שלו, יעסקו במימוש תאוותיו.

ובימי ספירת העומר, במשך שבעה שבועות, "שבע שבתות" - עלינו לברר ולעדן את מידותיה של הנפש הבהמית. בשבוע הראשון אנו מבררים את מידת החסד, על כל פרטיה, החל מחסד שבחסד ועד למלכות שבחסד. בשבוע השני מבררים את מידת הגבורה, על כל פרטיה, מחסד בגבורה ועד מלכות שבגבורה. בשבוע השלישי את מידת התפארת, על כל חלקיה, בשבוע הרביעי את מידת הנצח על כל פרטיה, וכן הלאה עד לחג השבועות.

*

כשם שבמידות יש כלל ופרטים, המידה עצמה, עצם רגש הלב, מידת החסד, והפרטים שלה, הביטוי הממשי של כל מדה, בכל אופני הביטוי בפועל, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכן הלאה –

כך גם בבירור המידות המוטל עלינו – ישנו צורך לתקן ולעדן את עצם המידה, את כללותה, שלא יהיה לה משיכה לתאוות גשמיות, ויש צורך לתקן את הביצוע הממשי שלה, את פרטיה. שלא להביא אותה לידי ביטוי גלוי, שלא לשנוא ולכעוס על אלו שדורשים את טובתי האמיתית, שלא להתפאר ולהתלהב מתשוקה לגשמיות, וכן הלאה.

*

אומר רבנו ירוחם, שבתקופה שלנו, בזמן הגלות, המצווה מן התורה היא רק לספור את הימים, אך ספירת השבועות היא מדרבנן, לא מן התורה.

"שבוע", הוא כלל, "שבע שבתות" אלו שבעה שבועות, שבע מידות, שבע כללים, זו המשיכה הטבעית של הלב לגשמיות. "ימים" אלו פרטים, "תספרו חמישים יום", שבע פרטים שבכל אחת ואחת משבע המידות. לספור חמישים יום מובנו הוא, לא לתת ביטוי ממשי למידות של הנפש הבהמית.

בזמן הגלות אין לנו שליטה על עצם המידה, על הכלל, אין בכוחנו לשנות אותה. לכן מצוות "ספירת השבועות", אינה מן התורה בזמן הגלות. אך על הביטוי הממשי שלה, הדבר בכוחנו, גם בזמן הגלות ביכולתנו לשלוט על עצמנו. לכן גם בזמן זה יש מצוה וכח מן התורה "לספור ימים", לעדן את הפרטים.

(מתוך מאמר ד"ה וספרתם לכם, ל"ג בעומר תיש"א)


ד' באייר תשע"ח