ב"ה מוצאי ש"ק, ט' אדר תשע"ח | 24.02.18
שבת שקלים – ההפכים המשלימים ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

שבת זו נקרא "שבת שקלים", על שם קריאת "פרשת שקלים"בסיום קריאת התורה.

חז"ל אומרים במשנה (שקלים א, א): "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים". בראש חודש אדר בית הדין מכריז שכל אחד יכין את 'מחצית-השקל', אותם יגבו בתקופה הקרובה עבור רכישת קרבנות הציבור בבית המקדש, וכן על הצורך לבדוק את השדות, לוודא שלא צמחו בהם בימות החורף הגשומים 'כלאיים'', עירוב של שני סוגים יחד.

כיון ששבת זו הינה 'שבת-מברכים' המברכת את חודש אדר, אנו קוראים בשבת זו את פרשת 'שקלים'.

ההכרזה הכפולה בראש חודש אדר, על 'השקלים'ועל ה'כלאיים', מעוררת תמיהה, מדוע מאחדים את שניהם יחד להכרזה. כאשר עושים שני דברים יחד, משמע שיש ביניהם תוכן משותף, כך שיש להבין מהי נקודת-הקשר המאחדת את ה'שקלים', מהם רוכשים קרבנות לבית המקדש, עם ה'כלאיים'.

במבט מעמיק יותר:לא זו בלבד שלכאורה אין קשר ביניהם, אלא הם אף הפכיים, קוטביים, זה מזה.

ה'שקלים' - מהם רכשו קרבנות לעבודת בית המקדש. לעומת זאת ה'כלאיים' - שייכים לעבודת השדה. כאשר התורה מצוות על איסור כלאיים, היא כותבת (ויקרא יט, יט): "שדך לא תזרע כלאיים", איסור הכלאיים מוגדר כעבודת ה'שדה' – ו'שדה' מצוין כדבר המבטא את ההיפך הגמור מבניין בית המקדש. כאשר הנביא רוצה לתאר את שיאו של חורבן בית המקדש, הוא אומר (מיכה ג, יב): "ציון שדה תיחרש". מקום המקדש ייחרש כמו 'שדה'.

כך שיש להבין כיצד זה "באחד באדר משמיעין"על שניהם יחד, "על השקלים ועל הכלאיים".

●●●

מלבד הניגוד הזה בין 'שקלים' ל'כלאיים' – הם גם הפכיים במהותם:

מהותם של 'שקלים' הינם: נוטלים ממון של 'יחידים', מפקיעים אותם מרשותם הפרטית של כל אחד, והופכים אותם לממון של'ציבור'.

'מחצית-השקל' שנאסף מכל עם ישראל, אינו נחשב כממונם של שש-מאות-אלף יחידים, אלא הוא הפך להיות ממון של ה'ציבור'. הדין הוא, שקרבנות ציבור לא ניתן להקריבם מממונם של 'יחידים', כך שהממון מופקע מרשותם ובעלותם של היחידים, והופך להיות ממון-ציבורי. בבעלות ה'כלל'.

יתרה מזו: עוד לפני הקרבת הקרבנות, כבר בעת נתינת מחצית-השקל, אומרת התורה (שמות ל, טו): "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", כל אחד מעם ישראל שווה לזולתו בנתינה זו. אין נתינת מקום למציאות של זה או אחר, כולם שווים, ולאחר מכן, כולם מתאחדים כ'ציבור' בהקרבת הקרבנות.

כך שמהותה של 'שקלים' הינה לקחת דברים שהם נפרדים זה מזה, ולהפכם למציאות של אחד.

ואילו מהותה של 'כלאיים', בדיוק ההיפך. איסור כלאיים הוא, כאשר לוקחים שני מינים שיש ביניהם שייכות מסוימת, ורוצים לזרוע אותם יחד - אומרת התורה שאסור לעשות זאת, ויש להפריד ביניהם.

איסור כלאיים אינו יכול להיות בעירוב של צומח ודומם, מעירוב זה לא יצמח מאומה. רק כאשר לוקחים שני מיני זרעים, שיש ביניהם יחס ודמיון מסוים, ומערבבים אותם כדי שיצמח מהם יחד- כאן נוצרת איסור כלאיים, ויש להפרידם האחד מן השני.

מהות ה'שקלים' הינו, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", אין מקום ל'פרטים', לוקחים כספי 'יחידים' ועושים ממנו כספי 'ציבור', ודווקא על ידי זה הקרבן הינו ריח ניחוח לה', ואילו מהות ה'כלאיים' הוא, לקחת דברים שיש ביניהם אחדות מסוימת, יש להם דמיון ויחס זה לזה, והתורה מצווה עלינו, שלא נערב כאותם כלל בזריעה, אלא להפריד ביניהם, "שדך לא תזרע כלאיים".

כאמור לעיל, כיצד מכריזים על שניהם יחד, "על השקלים", המדגיש את מציאות הכלל, ללא מקום לפרטים, "ועל הכלאיים", שמדגיש את הפרטים, ושולל את הכלל.

●●●

ישנם שני אופנים בקיום התורה והמצוות. (א) קיום מצוות מעל להבנת ושכל האדם, קיום מצוות באופן בו כל ישראל ששווים, אין הבדל בין יהודי אחד למשנהו. (ב)קיום מצוות בו יש מקום לכל מצווה כפרט, ולכל יהודי לפי רמתו וייחודיותו האישית.

כל ישראל שווים זה לזה בתנועת מסירת-הנפש שיש להם על קיום התורה והמצוות. מסירת-נפש אינה נובעת ממציאותו של האדם, מהבנתו או מרגש-הלב שלו. מסירת-נפש היא טבע-יהודי שמעל למציאותו של האדם.

כיצד ייתכן הדבר, שמסירת-נפש היא מחד "טבע" אצל היהודי, זו מציאותו של כל יהודי, בה בשעה שמאידך מסירת-נפש היא תנועה המבטלת את מציאותו של האדם, היא היפך-מציאותו –

הדבר נובע מכך שנשמתו של היהודי היא "חלק אלוקה ממעל ממש". כיון שכך, אזי כפי שהקב"ה הוא מעל להבנת והשגת השכל, כך גם "טבעו" של היהודי הוא מעל להגדרה של הבנה.

בתנועת-נפש זו, כל עם ישראל שווה, אין הבדל בין יהודי לחברו. גם היהודי הפשוט ביותר וגם מי שהינו צדיק גמור – שניהם פותחים את הבוקר, מיד כשהם מתעוררים, במילים "מודה אני לפניך". למרות שיהודי זה התגלו לו בלילה סתרי-תורה ורזי-תורה, ואילו אצל היהודי האחר לא כך הם פני הדברים - שניהם אומרים "מודה אני לפניך", עומדים בביטול מוחלט כלפי הקב"ה.

במקביל לקיום מצוות באופן זה, התורה מגדירה ואומרת שישנם כאלו שהם במעמד רוחני נעלה, "ראשיכם שבטיכם", וישנם כאלו הנמצאים במעמד רוחני נמוך מזה, "חוטב עציך ושואב מימיך". ישנם רמות רוחניות שונות בעם ישראל, ולכל אחד מעם ישראל ישנה עבודת ה' פרטית, בהתאם למדרגתו האישית.

כך גם בכללות קיום המצוות:ברכת המצוות פותחת בנוסח אחיד, "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ולאחר מכן היא ממשיכה בפירוט המצווה המסוימת עליה מברכים באותו הרגע.

ישנו התוכן הכללי הזהה בכל המצוות, קיום ציוויו ורצונו של הקב"ה, על ידי קיום המצוות אנו מתאחדים עם הקב"ה. מצוות במובן של "צוותא" עם הקב"ה. כל מצווה היא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", זהו קיום מצוות ממקום שלמעלה ממקום של שכל והבנה, ובזה כל עם ישראל שווים.

ויחד עם זה ישנו קיום פרטי המצווה, כל אחד לפי רמתו ומדרגתו הרוחנית, וכפסק ההלכה: "עשיר שהביא קרבן עני – לא יצא". אמנם הוא הביא "קרבן", שמובנו הוא "התקרבות"אל הקב"ה, אבל כיון שממנו נדרשת עבודה נעלית יותר, הוא "עשיר" בגשמיות או ברוחניות, אזי "לא יצא" ידי חובתו באם הוא "התקרב" אל הקב"ה רק בהתאם ליכולתו של ה"עני".

כדי להביא לכך שיהיה "באתי לגני", שהקב"ה ישרה כאן מחדש - נדרשת עבודתו האישית הממשית של כל אחד ואחד. מכל אחד נדרש לא רק החלק של "ראשיכם שבטיכם"שבנפשו, הבנת השכל, אלא גם העשיה בפועל, "חוטב עציך ושואב מימיך", האישיים שלו.

●●●

למרות שאלו שני סוגים שונים, ואף מנוגדים זה לזה: (א) עבודה שמעל לפרטים, מעל למציאות האדם. (ב) עבודה של פרטים, של מציאות מוגדרת – שניהם נדרשים בעבודתו של היהודי בקיום התורה והמצוות. שניהם חלקים של עבודתו.

מיהודי נדרשים שני סוגי העבודות:גם 'שקלים', עבודה ששוללת את מציאות הפרטים, וגם 'כלאיים', כזו שדורשת שכל פרט יעמוד עם ייחודיות לעצמו, ללא עירוב עם השני.

באחד באדר משמיעין על שני סוגי העבודות, שניהם הכרחיים לעבודת ה'. ההכרזה היא אמנם בא' באדר, אך היא לכל השנה. אדם צריך להכריז הן לעצמו והן לאחרים, הן על השקלים והן על הכלאיים.

בפרט שראש חודש אדר זה היום בו "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ותכונתה של השמחה היא ש"שמחה פורצת גדר", היא פורצת את ה"גדר", בשני התחומים, הן את גדר ה'כלאיים', שתוכנו הוא עבודה פרטית ייחודית, והן את גדר ה'שקלים', שתוכנו הוא הנקודה המשותפת לכל יהודי באשר הוא.

ועל ידי ש"נשמיע על השקלים ועל הכלאיים", ועל ידי "שמחה פורצת גדר" - נזכה בקרוב ממש לכך שיהיה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כן תהיה לנו.

(משיחת שבת תרומה, שבת שקלים, תשל"ד)

כ"ד בשבט תשע"ח