ב"ה יום ראשון, ו' סיון תשע"ח | 20.05.18
"ארדה נא" ■ תובנות לחיים מפרשת משפטים

מאמר שבועי חסידי ומעמיק, מלא בתובנות לחיים, מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאנו על פרשת השבוע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

כיצד ניתן להיווכח בחוסן האישי של המורה בכיתה רק ממבט חטוף מבעד לאשנב הצר הקבוע בדלת ומשום מה מעניקים לדמות אצילית זו זכויות אדירות ועוצמות חינוך ודרכי שיפוט נאורות אלה?

העוצמה של המחנך מתגלמת גם עפ"י דרך השלילה והמתבטאת בכך שהתלמידים אינם מתיימרים לערוך שיבושים בסדרי ישיבתם המקובעת להם ואינם מרהיבים לנסות לחולל תנועה סואנת המתרחשת במהלך השעור מתוך שאון והמולה ובהשתובבות במעשי קונדס משעשעים במגמה לפגוע, להקל ולהפר את המשמעת...

ואולם, ניתן גם לראות עליונות זו של המחנך בדרך החיוב, מתוך הקשב והעניין ותנועה מרותקת בשעור של התלמידים המלמדים על חוסן פנימי יותר ועמוק יותר בקרב המחנך. זוהי השלכה של מתנת אלוקה הממשיך אליו אורות וזריחה ותנועה של התרוממות בשל מאוויו של המחנך לגזור דין של אמת ופסיקה הוגנת באורח סובלני, שקול ותואם לגופו של ענין. הכיצד?

מהם הקווים המנחים את המחנך הזה והוא בחינת השופט והדיין שיעילות תפקידו לקהילתו מקנה לאנשיו - לתלמידיו, תחושה של הנאה בשל שלווה נטולת פגיעה של תנועה עויינת מושחתת של אלימות בריונית?

ההתנהלות של סמכות זו אינה מתמקדת בענישה למען ענישה במגמה תוקפנית לשטלתנות ורדיפה. הטון הגבורתי שבה נועד לעורר רטט בין אנשיה, כשהכיוון המתקדם מיועד להשיב כל פרט למקומו הראוי בקרב התלמידים במשמעת שלהם במערכת מתוך החרות ורצונם החפשי.

ההנחיות המתקבלות כאן, אומנם, מסתברות בהגיון הבריא של הילד בשל ההבהרה בדרכי נחת ומתוך סובלנית מרשימה... ואולם, ההמחנך מבקש לשדרג את התפיסה של הילד ולהובילו פנימה לתוך עולמו האישי של הילד ולגוע בנכס האישי שלו.. בהכרה הכנה הנעוצה בעצם הנפש, באמונה העמוקה שלו בערכי המוסר והאמת, והוא עושה זאת מתוך עונג ונועם!
המחנך משוכנע כי אין כאן יצירה אומנותית מעשה כפיו להתפאר בעיצובה של תבנית חדישה ותדפיס המשנה את מהות הילד...

המחנך מאמין כי העבודה המפרכת והמהפך מתחוללים ע"י הילד עצמו, ואילו, המחנך רק מקנה לו את אותו שפע של אוצרות רוחניים הטמון ומשתייך לילד בעצם שלו... במעמקיו והוא ממשיך לו את שרשו שמעבר לו.. החוצה... שהואנ רכש בשל היותו "עברי"...

ובכך הוא מיישם את המילים בפרשה: "כי תקנה עבד עברי" - אין כאן בריאה... יצירה... יש כאן עבודה (עבד) של מושפע, שהמשיכו אליו את מקור נשמתי העילאי "מהעבר" השני של המתרס... ממקור חייו במחשבה האלוקית שיצרה את נשמתו והחדירה בו את נכסי ההכרה באמת... בטוהר.. בזוך ובשלווה פנימית...

ההקניה הזו מתבצעת ע"י הדעת של המשפיע, לא ע"י החכמה או הבינה שלו והזגזוג המתעתע בינותם מקביעה משפטית אחת לזו הסותרת והמהופכת, אך יש כאן דעת מעוצבת הממוזגת (ולא מזגזגת) מכוח הבינה והדעת שנמשכת ממשה אל המנהיגים בדור.

וכשנוגעים בנכסי החיים של הילד וממשיכים אותם אליו בבחינת משפט, דהיינו, הליכות עולם בבחינת "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לפניו, לתוכי הפנימיות שלו... בחינת קניה העוברת מרשות המוכר לרשותו של הקונה - אזי הוא מזנק לעבודת הנפש שלו.

המיומנות המקצוענית של המחנך מתגלמת בשפיטה בוגרת... מאוזנת של הצעדים השקולים ושאינם פזיזים ופוחזים ועימם הוא מגיע לקראת הילד בסמל וסיסמא של "ארדה נא"...

זוהי שליחותו של המחנך לרדת לנפשו של הילד ולבחון אילו רשמים יותירו עליו ה"קפידא" של יד המחנכת המייסרת... האם ישיבו אותו לכנו קווי הקפדה מופרזים?

והאם שיטת ההבלגה תשיב אותו לסדר יומו? עליו לרדת (ארדה נא)לעולמו האישי של הילד ולהתבונן ולשקול היטב אילו צעדים המתאימים לנפש הילד עליו לנקוט כדי שיבנו את האמונה והרצון הטוב והכן שלו?

ההתבוננות של המחנך במקראות הקודש ודברי החסידות הנזרים עליהם היא שממשיכה לו תובנות עשירות ומאליפות ביותר!

ואכן, כשאלוקים שמע את צעקתה של הנערה מסדום שיבבה על הגג מרוחה בדבש לגרות דבורים שיעקצוה היות וחסה על העני הרעב והיא חמקה במסתור אל ביתה ושלפה לו פת לחם גנובה - הרי, ידע האלוקים את כל הנסיבות אז מדוע הוא הכריז "ארדה נא"?

מבהירה החסידות כי יש כאן מסר ולקח עבור השופט שיצא מתוך מעגל מצומצם של עולם ההקפדה והכבוד הסמכותי שלו וירד אל עולמו של הנשפט... להבין אותו ולנהוג עימו באופן שיהיה יעיל ובונה את ערכיו גם לטווח העתיד הרחוק של הנער...
זוהי הסיבה שמכל אומות העולם המתדמים כמקצוענים בערכאות שלהם ובשפיטה בדרג עילאי - בחר ה' בעם ישראל - באומה הזעירה מהכול להעניק לה שי של ההכרה אלוקית והערכה בשפיטה בבתי דין רבניים של העם.

הדבר נלמד עפ"י המשל למלך שהיו לו בבעלותו שדות תבואה ופרדסים ולבנו הצעיר והאהוב מכולם הוריש את הפרדס האהוב על המלך בעצמו כאות לחיבה יתרה.

ואולם, מה תמוה המשל, שהרי, מה לנער צעיר נטול נסיון וחכמה ודעת ולמשפט ומדוע המשפט שהוא סמל לדין וענישה מהווה סמל למקור של הנאה במשל לפירות הפרדס המעניקים תענוג, בעוד שדות התבואה החיונים להישרדות מדומים לחכמת התורה?

ואולם הילד הרך בשונה מאחיו הבוגרים, מגלם תום ורוך והתחברות עד מיצוי הנפש בהוריו. והאב רואה בו בשל הגעגועים של הילד אליו - את עצמו וחש הוקרה וחיבה יתרה, בעוד בן בוגר יותר השוחר עמידה עצמאית ודרור - עשוי להתנכר ולדחות את אביו מעל פניו.

שפיטה שהיא זכה וטהורה המדומה לתפיסתו של הנסיך התמים והצעיר מכול - היא מקור לנחת לאלוקים והיא ממשיכה עוצמה לאור הקודש בעולם והמתגלה לשופט - מאירה, מעצימה ומחסנת ומרחיבה את הדעת שלו..

ואז אין זה עוד נוהג המציית של הילד מתוך תנועה שהיא אדישה ושאננה, אך הילד מתחבר עם הרעיון הרוחני מתוך הכרה פנימית ומתוך הערכה של אמת בקו זה... זוהי הסמכות שעומדת מעליו שממשיכה לו דעת ובשלה הוא מתעורר התחבר בערכי הקודש באופן פנימי ועמוק ומתוך אמונה באמת וביוקרת הערך..

תחילה מתרחשת התנהלות זו כשהילד מוקף בהשראה של עולם האצילות והמשכה של קודש... בעת התפילה... שינון הגמרא וקיום המצווה ומשם מיתמרת הדרך אל הנפש הבהמית וגם היא מתעוררת להפליא בתנועה של עצמאות וחרות ובחירה חפשית ומקבלת על עצמה... כופה עליה עול של נוהג דרך ארץ בשיגרת חיי החול. ולמרות שתפיסת קווי נוהג זה מתוך ציות ומשמעת מובנת מאליה בהכרת הילד - הרי, שהוא בכל זאת סר למרותו של המחנך מתוך משמעת וציות כנים, שלא בשל הגיונו הישר והטוב, אך מתוך כניעה והתבטלות למרות שלו היות והוא רכש את אמון המחנך שכל ההתנהלות עימו היא לטובת הילד!

והוא מתבונן בסדרי בראשית כשהלבנה התלוננה כי שני מלכים אינם יכולים לשלוט תחת כתר אחד, והוא יודע היא זו שהיתה הראשונה שנשפטה תחילה ע"י האלוקים בשל חריגותה בבקשתה לשנות את סדר בראשית והדין שנחרץ לה - אמור, אכן, להשיבה על כנה. אורה, אומנם, נתמעט וביחוד בר"ח והתיקון שלה נעשה ע"י קידוש החודש באותה עת בראשית החודש בטרם אורה שב לה.

וגם אדם וחווה נפקדו על המרת הצו האלוקי שלא לאכול מעץ הדעת וגורשו מגן עדן, ובעטיו של חטא זה הביאו לשבירת הכלים שהכילו את אור ה' בעיצומו בעולם ולהסתלקות האור מעלה והניצוצות שדבקו בכלים נשמטו מטה כתוצאה מפגם זה - ועם תום התיקון שלהם בברור הניצוצות ע"י העם בהפרדה בין הטוב והרע כדרך מגמת המשפט - יכופר להם...ובנוסף, ע"י המתנה של שלש שנות ערלה של בניהם שלא לאכול מנטיעות הארץ - יכופר להם אף על פזיזותם באכילה מהעץ בטרם בא השבת הראשונה לעולם, כי לו היו מגלים סובלנות ומתאפקים וממתינים עד בא השבת - לו היו אז מתעצמים ג' הקליפות של רוח סועה וסער היות ועוצמת הקדושה שהיתה אמורה לשלוט בשבת ראשונה זו בעולם - היתה חולשת על כוחות הרע..

ואולם, רק אחרי השלמת תקונים אלה ע"י העם - שוב ישובו אדם וחווה לתיקונם.הלבנה, אדם וחווה הם המניעים שבשלהם אנו נמצאים בעיצומה של מימוש שליחותינו בגלות... להיות בחינת השופט המפריד וחוצץ בין כוחות הרע והטוב ואח"כ אף מוביל להפיכת הרע לטוב והרי אין עוד ערך נעלה מכך בעולם! והלוואי ולא עוד להט החרב המתהפכת לשמור את הדרך לעץ החיים אך שהירח יהיה קורן באור שבעת הימים ונזכה לשמחתם של הרעים האהובים בגן עדן. במהרה. אמן

(עפ"י לקוטי הצ"צ לקוט "משפט ושופט" ועפ"י מאמר הרבי לפרשת משפטים תשיא)

כ' בשבט תשע"ח