ב"ה מוצאי ש"ק, ט' אדר תשע"ח | 24.02.18
חמשה עשר בשבט – כח אין סופי ■ הפרשה החסידית

הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
חמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", וכיון שמשווים בין האדם לאילן, וכדברי הפסוק (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה", אנו מציינים אותו כיום-טוב.

חמשה עשר בשבט מצוין כיום טוב, עד כדי כך שאין אומרים בו תחנון, ובעדות שונות אף אומרים בו 'תיקונים' שונים.

יתרה מזו, באי-אמירת תחנון שבו, יש מעלה גם על אי-אמירת תחנון ביום השבת. ביום השבת, למרות שאין אומרים בו תחנון, מכל מקום, אומרים בתפלת מנחה את פסוקי "צדקתך", שיש להם קשר לנושא אמירת-תחנון, כמובא בשולחן ערוך (הלכות שבת רצב, סעיף ה) "והם כעין צדוק הדין", אך כאשר חמשה עשר בשבט חל ביום השבת, אזי אין אומרים "צדקתך" בתפלת המנחה, כך שחמשה עשר בשבט מסיר את אמירת 'תחנון' זה, דבר שהשבת מצד עצמה אינה מסירה.

דבר זה מעורר תמיהה, מה היא מעלתו הגדולה של הצומח, "עץ השדה", עד כדי כך שמשווים את האדם, בחיר הנבראים, אל "עץ השדה", ואף אין אומרים ביום זה תחנון.

השאלה מתחדדת לאור דברי ספר 'העיקרים' (מובא ב'תורת שלום', עמוד 243) שתכליתם של ארבעת סוגי הבריאה; דומם, צומח, חי ומדבר, היא – שכל אחד מהם יתעלה לרמה הנעלית ממנו. תכליתו של ה'דומם', שיתעלה אל ה'צומח'. תכליתו של ה'צומח', שיתעלה אל ה'חי'. תכליתו של ה'חי', שיתעלה אל ה'מדבר', ותכליתו של ה'מדבר', שיתעלה ויתקרב יותר לאלוקות – כך שההשוואה בין האדם, ה'מדבר', "כי האדם", אל ה'צומח', "עץ השדה" – דורשת ביאור.

מה עוד שלמרות שההשוואה שחז"ל עורכים (תענית ז) בין ה"אדם" לבין "עץ השדה", הוא בעיקר אודות "תלמידי חכמים" המשולים לעצי פרי - מכל מקום כל עם ישראל, גם מי שאינו עונה להגדרה של "תלמיד חכם", מציין יום זה כיום-טוב, ואינו אומר תחנון בתפילת יום זה.

*

תורת החסידות מגלה את הפנימיות והאור שישנו בכל פרט ובכל דבר, וכך גם בנושא זה. לאור המבט שתורת החסידות מעניקה לכח הצמיחה שבארץ, נבין את מעלתו של יום זה, ואת ההשוואה המתבקשת בין "האדם" ל"עץ השדה".

באגרת האחרונה שכתב אדמו"ר הזקן לפני פטירתו, בהיותו בכפר פייענע (תניא, אגרת הקודש סימן כ) הוא כותב על מעלת יסוד העפר הגשמי, שבו ישנו את כח הצומח, מכח המאמר של הקב"ה "תדשא הארץ".

אדמו"ר הזקן כותב שם שכח הצמיחה, הוא "מעין בחינת אין-סוף", הוא דומה לכוחו האין-סופי של הקב"ה. בכוחה של הארץ להוציא צמחיה בלי גבול, שנה אחר שנה. "להצמיח עשבים ואילנות ופירות, מאין ליש תמיד, מידי שנה בשנה, שהוא מעין בחינת אין-סןף. שאם יתקיים עולם-הזה ריבוי רבבות שנים, יצמיחו מידי שנה בשנה".

כח הצמיחה האין-סופי, הוא ייחודי לקרקע עולם הזה, "ביתר עוז מיסודות העליונים ממנו, וגם מצבא השמים – שאין בכחם ויכולתם להוציא יש מאין תמיד, כיסוד העפר המצמיח תמיד".

אבל כח זה של הקרקע, הוא פוטנציאלי בלבד, הוא לא הצמיחה בפועל, הוא רק היכולת להוציא צמחים ועצים בכל שנה מחדש. בעפר לא ניכרת הצמיחה בפועל.

לעומת זאת במין הצומח עצמו, בעשבים ובעצים – כאן בא לידי גילוי מוחשי האין-סופיות שיש בהם, בהם ניכר כוחו האין-סופי של הקב"ה המוטבע בחלק זה של הבריאה, שבכל שנה ושנה הארץ מתכסה בצמחיה מחדש.

ביום השלישי לבריאת העולם היו שני דברים. (א) "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה", (ב) בנוסף לכך, "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", הצמיחה בפועל של מין הצומח מתוך "היבשה". הצמיחה של "עשב מזריע זרע", שבה רואים במוחש את הכח הפוטנציאלי האין-סופי הטמון ב"יבשה", העובדה שהם יכולים לצמוח כל שנה מחדש, לאורך שנים ללא סוף.

*

למרות שבכל מין הצומח ניכרת הצמיחה, האין-סופיות של הצמיחה בכל שנה מחדש ניכרת גם בעשבים ובשאר גידולי הקרקע – מעלה יש בעצים, באילנות. והלא היום הוא "ראש השנה לאילנות".

באין-סופיות שישנו במין הצומח, ישנן שתי רמות:

(א) כח הצמיחה הוא אין סופי. הצמחים יצמחו מן הקרקע שנה אחרי שנה, גם אם העולם יתקיים רבבות שנים, וכלשונו של אדמו"ר הזקן: "אם יתקיים עולם-הזה ריבוי רבבות שנים, יצמיחו מידי שנה בשנה". אבל הצמח עצמו שצמח, הוא אינו אין-סופי.

(ב) ייחודיות "אין-סופית" שישנה באילנות, שגם האילן עצמו יש בו אין-סופיות. לא זו בלבד שהוא תוצאה של כח-אין-סופי המצמיח אותו, אלא גם הוא עצמו אין-סופי. האילן הוא "עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו".

לא זו בלבד שעל האילן צומחים פירות מתוקים, אלא יש בהם גם גרעינים, "אשר זרעו בו", וממנו יצמחו אילנות נוספים, שגם בהם יש גרעינים, ומהם יצמחו עוד אילנות, וכך הלאה, עד אין-סוף.

האילן הוא ביטוי של אין-סוף שבאין-סוף. נוסף על כח הצמיחה האין-סופי המצמיח אותו, גם הוא עצמו יש בו אין-סופיות.

*

מעלה ייחודית זה של האילן, מהווה מסר עבורנו, "כי האדם עץ השדה", במיוחד ביום זה, בחמש עשר בשבט, היום שהוא "ראש השנה לאילנות".

התכלית שלנו היא להיות כמו האילן, "כי האדם – עץ השדה". אל לנו להסתפק בשלמות האישית שלנו, בעבודה של האדם עם עצמו, אלא עליו להיות "עץ פרי עושה פרי", לקרב יהודי נוסף.

להגיע לשלמות האישית, זו לא מלאכה כה קשה להביא את האדם לידי כך, גם היצר-הרע לא מתנגד לשלימות אישית, הוא אולי גם להוט ושותף למטרה זו. "לא בשופטני עסקינן", לא מדובר על אדם שוטה, וכל אחד מחפש להגיע לשלמות אישית, וגם היצר הרע של האדם מעונין בכך.

לאדמו"ר הזקן היה חסיד שלרגל עסקיו התגורר בעיר הבירה פטרבורג, ולמרות הקשיים הרוחניים שישנם בעיר בירה, הוא עמד בניסיונות השונים שהתגלגל לפתחו.

הוא עמד בהם כתוצאה מהמחשבה הבאה: היות ואני חסיד מכובד, חסיד של אדמו"ר הזקן – אזי כיצד זה ייתכן, זה לא מתאים, שחסיד כמוני ייכשל וייפול בניסיון. ובאמצעות חישוב זה, הוא עמד בניסיונות.

חישוב של שלימות אישית, הרצון להתייצב במעמד אישי מרומם – גם היצר הרע לא מטיל את כל כובד משקלו כנגד זו, זו עבודה שאינה קשה באופן חריג.

התכלית היא לא רק לעסוק בשלימות אישית, להיות "עץ פרי עושה פרי". לעמול על כך שגם יהודי שני יהיה "עץ פרי" הנושא בתוכו גרעינים, שגם הוא יקרב יהודים אחרים, וכן הלאה – עד אין סוף.

*

זו מעלתו של האילן, ומטעם זה אנו, "כי האדם", מציינים את יום זה כיום טוב, ויש האומרים בו תיקונים שונים, ואין אומרים בו תחנון. זהו יום שלא קשור רק ללומדי התורה, אלא לכל אחד ואחד.

"כי האדם עץ השדה", לגלות בעצמינו את ה"עץ", את הכח האין סופי, הדומה לזה של האילן. לא די שכח זה יהיה פוטנציאלי, כמו כח הצמיחה שישנו בקרקע, לא די בכך שהוא יהיה בגלוי אך כמו העשבים שרק הינם התגלות של כח הצמיחה שבקרקע, שהם צומחים מחדש בכל שנה, עד אין סוף – אלא להיות "עץ פרי עושה פרי אשר זרעו בו", להיות אין-סוף שבאין-סוף, לגלות את הכח האין סופי שיש בנו, שאנו עצמינו נצמיח "פירות" שיש בהם "גרעינים", שהם יינטעו ויצמיחו "עצים" חדשים, שגם יעשו פירות, וכן הלאה, עד אין סוף.

----------
(משיחת שבת פרשת בשלח, ט"ו בשבט, תשל"ו)
ט"ז בשבט תשע"ח