ב"ה יום שלישי, ה' מנחם-אב תשע"ח | 17.07.18
הרבי
הרבי
שמות – השם והגאולה ■ הפרשה החסידית

"שם האדם לא מבטא את החלקים החיצוניים שלו, את התכונות, אלא הוא מגיע עמוק בנפש, עד האדם עצמו. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד כאשר חלילה אדם מתעלף" ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

בפרשת שמות מתחילה הגאולה ממצרים.

בפרשיות הקודמות, בחומש בראשית, סיפרה התורה על הירידה למצרים, על ירידתו של יוסף, ולאחר מכן ירידת יעקב ובניו אל הגלות. למרות שאמנם הקב"ה הבטיח בפרשיות הללו את הבטחת הגאולה, ועוד לפני ירידתו למצרים אומר הקב"ה ליעקב "אנכי אעלך עם עלה"-אבל זו עדיין רק הבטחה עתידית, מה יהיה בעתיד, אך בפועל אלו פרשיות שמספרות את הירידה למצרים

לעומת זאת, בפרשת שמות, למרות שאמנם מסופר בה על השעבוד, וקושי השעבוד "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם", אבל כבר בתחילת הפרשה מסופר על לידת משה רבינן, מושיע וגואל ישראל, ואף מסופר בה על הציווי של הקב"ה אליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ומשה רבינו מתחיל לבצע את השליחות הזו, הוא ואהרן מדברים על פרעה מלך מצרים ואומרים לו "כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויעבדוני".

●●●

שם הפרשה הוא "שמות", במובן של שם האדם. שמות השבטים. ולא רק הפרשה נקראת בשם זה, אלא החומש כולו נקרא בשם זה, חומש שמות.

שם של פרשה מבטא את תוכנו, תוכנה של הפרשה מרומזת בשמה, כך שיש להבין מה הקשר בין תוכנה של הגאולה למילה ולתוכן של "שמות".

"שם", במבט שטחי, הוא דבר חיצוני בלבד, הוא לא מבטא את התוכן הפנימי של האדם הנקרא בשם זה. אנו רואים שישנם אנשים רבים הנושאים את אותו השם, והם אינו דומים זה לזה, לא בתכונות הנפש שלהם, לא בכישורים, לא בשכלם ולא במידותיהם.

כך שיש להבין כיצד השם "שמות", במובן של שם, מבטא את תוכנה של הפרשה – הגאולה מגלות מצרים.

●●●

העובדה ששם לא מבטא את כישורים או תכונותיו של האדם הפרטי, כח השם קשור עם האדם עצמו, עם מהותו האמיתית, הרבה יותר עמוק בנפשו מאשר תכונות או כישורים וכדומה.

תכונות וכישורים, הם לא האדם עצמו, הם כוחות ויכולות שיש לו לאדם, עצמיותו של האדם היא נעלית ועמוקה יותר מאשר שכל או מידות, תכונות או כישורים.

שם האדם, לא מבטא את החלקים החיצוניים שלו, את התכונות, אלא הוא מגיע עמוק בנפש, עד האדם עצמו.

כאשר אנו קוראים לאדם בשמו – כל כולו נפנה אל הקורא, האדם, עצמו, פונה לזה הקורא בשמו. האדם נמשך בעקבות הקריאה בשמו. כך ששם האדם מגיע למקום הרבה יותר עמוק בנפש. אל האדם עצמו.

הדבר בא לידי ביטוי במיוחד כאשר חלילה אדם מתעלף, וכל כוחותיו הפרטיים, כולל גם חיותו, נמצאים בהעלם, חיצוניותו לא באה לידי גילוי – ואחת הדרכים לעורר אותו מעלפונו, היא על ידי קריאה בשמו הפרטי. על ידי הקריאה בשמו – עצם חיותו מתעוררת ובאה לידי גילוי, וכתוצאה מכך גם כל כוחותיו הפרטיים חוזרים להאיר.

●●●

זהו הקשר בין פרשת שמות, השם שמות, לתוכנה של הפרשה – הגאולה ממצרים.

בזמן הגלות, כוחות הנשמה של היהודי הם בהעלם. ליהודי אין "ראיה" באלוקות, אין הבנה והשגה אמיתיים ברוחניות, חסרה אהבת ה' ויראת ה' כנדרש, התכונות והכישורים של הנשמה היהודית לא באים לידי ביטוי.

עד כדי כך שעלול להיות מצב שהיהודי יהיה דומה למי שאינו יהודי, בחיצוניות לא ניכר ההבדל שביניהם, כטענה שעלתה בעת יציאת מצרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדים עבודה זרה", אין הבדל בין יהודי למצרי –

אבל גם במצב שכזה, למרות חושך הגלות – העצם של היהודי, האמת הפנימית שלו, תמיד נשראה בשלימותה. "לא שינו את שמם", השם, המהות הפנימית שלו,החיבור עם המהות הפנימית שלו, נקודת היהדות, תמיד נשארה בשלימותה.

ועל ידי "שמות", השם היהודי, "ואלה שמות בני ישראל" – מעוררים מהעלפון את העצמיות של היהודי, את הקשר שלו עם הקב"ה שמעולם לא נותק, ועל ידי זה ממהרים ומביאים את הגאולה מהגלות.

●●●

לאור הבנה זו, נוכל להבין גם מדוע עם ישראל זכה לקבל את התורה רק אחרי הקדמה גלות מצרים והיציאה ממנה, וכפי שהקב"ה אמר למשה רבינו במעמד הסנה, על הר סיני - "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה",

והלא התורה כבר נלמדה על ידי האבות והשבטים ומדוע היו צריכים עם ישראל לרדחת לגלות מצרים כדי לקבל את התורה?

אלא ההסבר הוא: כמו שאצל היהודי, ישנם שני רמות - (א) כוחותיו הפרטיים, שכלו, מדותיו וכו. (ב) עצם מהותו, הנשמה הפנימית שבו –

כך גם ישנם שני רבדים אלו בתורה:  (א) חכמתה של התורה, כפי שהיא "חכמתו של הקב"ה), הגדרה של חכמה. (ב) עצם התורה כפי שהיא קשורה עם עצמותו של הקב"ה, וכפי שהרמב"ן כותב בפתיחת פירושו על התורה, ומובא בספר הזוהר (חלק ב, פז) שהתורה היא "שמותיו של הקב"ה", התורה היא "שם" של הקב"ה, כמו ששם מבטא וקשור עם פנימיות ועצמותו של האדם.

לפני הירידה לגלות מצרים, כאשר באם ישראל האירו הכוחות הפרטיים שלהם בגלוי, אזי גם התורה שהם למדו אז, האבות והשבטים, היתה "חכמתו של הקב"ה", הגדרה פרטית של מהות התורה.

אך בעקבות הירידה למצרים, כאשר עם ישראל גילה את הקשר הפנימי והעצמי שלו עם הקב"ה, "ואלה שמות בני ישראל", התגלות עצם הנשמה – זכו לקבל את התורה כפי שהיא "שמותיו של הקב"ה, עצם התורה כפי שהיא מחוברת עם עצמותו של הקב"ה.

(משיחת שבת שמות תשמ"ח)

י"ז בטבת תשע"ח