ב"ה יום שני, י"א מנחם-אב תשע"ח | 23.07.18
ויגש / ה' טבת – מה רוצים הספרים? ■ הפרשה החסידית

יום ניצחונם של הספרים, "דידן– של הספרים – נצח", דורש להוסיף בלימוד התורה. זהו אבן הבוחן לניצחונם האמתי של הספרים. יש להוסיף בלימוד, כזה המביא לידי מעשה. לימוד הלכות, לימוד הרמב"ם, ולימוד תורת החסידות, פנימיות התורה, שעל ידה ניתן לקיים את המצוות שחיובן הוא תמידי, אמונת ה', ייחודו, אהבתו ויראתו. רק על ידי לימוד תורה החסידות ניתן לקיים את המצוות הללו באופן של "שימה בפיהם" ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
הרב אלי' וולף
ויגש / ה טבת – מה רוצים הספרים?

התאריך בחודש של שבת זו, שבת פרשת ויגש - הוא ה' בטבת. ביום זה חוגגים את 'ניצחונם של הספרים'.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, עוד בהיותו ברוסיה, הקים והרחיב ספריה רחבת היקף, לאחר מכן, כשהוא יצא ממנה לחרות, הוא נלחם עם השלטון, והצליח, ולקח את הספרים הללו איתו אל מחוץ לגבולות המדינה, ולאחר הגיעו לארה"ב התרחבו ממדיה ואוצרותיה של הספרייה.

לפני מעט יותר משלשים שנה נגנבו ספרים מספריה זו, בתואנות שונות, ולאחר משפט הוכרע ביום ה' בטבת, כי "דידן נצח". משמעות הדברים, שהספרים ניצחו, והם שבו למקומם לספרייתו של הרבי.

כיון שזו ספריה בעלת קנה-מידה עולמי, אוצר-בלום עבור היהדות התורנית כולה - הרי שניצחונם וגאולתם של הספרים, הוא ניצחון של היהדות כולה, ניצחון וגאולה להמשך הפצת התורה חוצה.

ועל יסוד המובא במגילת אסתר (ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור", כאשר מגיעים "הימים האלה", ובכל שנה "נזכרים"בהם, על ידי כך הם "נעשים", כפי שהיה הדבר בפעם הראשונה – יום זה נקבע כ"יום סגולה" וכ"עת רצון", בכל הקשור לניצחונם של הספרים.

כדי לדעת כיצד חוגגים את ניצחונם של הספרים – יש "לשאול"את הספרים עצמם, יש לעיין בספרים ולהבין מהו ניצחון מבחינתם, ולפי הוראתם של הספרים, עלינו לנהוג ולחגוג את ניצחונם.

*

ה"ספר" הראשון והעיקרי, הספר הכולל את כל הספרות היהודית, הוא ספר התורה. החל מספר התורה הראשון שכתב משה רבינו, שממנו ומאלו שהועתקו ממנו, אנו כותבים את ספרי התורה עד לימינו אלו.

ספר התורה כולל בתוכו את כל הספרות התורנית מאז ועד היום, הוא כולל בתוכו את כל התורה שבכתב, ואת כל התורה שבעל פה, עד לספרים הנכתבים בימינו אלה.

הקב"ה אומר למשה רבינו (שמות כד, יב) "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה, והמצווה". הרמב"ם בהקדמתו לספר "היד החזקה"מסביר את דברי הפסוק וכותב:"והתורה – זו תורה שבכתב. והמצווה – זו פירושה .. תורה שבעל פה".

התורה שבעל פה כולה, החל מהמשניות והגמרא, ופירושיהם בדברי הגאונים, וכל הספרים שנכתבו בדורות שלאחר מכן - הם כולם "פירושה" של "התורה", של ספר התורה. כל הספרות התורנית לדורותיה, הינה פירושים וביאורים ועיונים בנכתב בספר הראשון, בספר התורה.

*

אחת ממצוות עשה המוטלות על כל יהודי הינה, כדברי הרמב"ם (הלכות ספר תורה, ז): "מצוות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר (דברים לא, יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדת את בני ישראל שימה בפיהם". כלומר, כתבו לכם תורה שיש בו שירה זו".

אך למרות שזו משמעותה של המצוה, שכל אחד מעם ישראל יכתוב לעצמו ספר תורה, כתב הרא"ש (הלכות קטנות, בתחילת הלכות ספר תורה) שכך היה הנוהג בדורות הראשונים, שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בו, אבל בדורותינו – בזמנו של הרא"ש– שכותבים ספרי תורה ומניחים אותם בבתי הכנסת לקריאת התורה ברבים, המצווה היא "על כל איש מישראל אשר ידו משגת, לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא, ולהגות בהן הוא ובניו", והוא מסביר את הדבר: "כי מצות כתיבת התורה, היא ללמוד בה .. ועל ידי הגמרא והפירושים, יידע פירוש המצוות והדינים על בוריין, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכותבם".

כך שכיון שמטרת מצוות כתיבת ספר תורה, היא ללמוד ולהגות בה, לדעת כיצד עלינו לנהוג בהתאם להוראות התורה – מצוה זו עברה שינוי במהלך הדורות. והמצווה היא, כדברי הרא"ש, לא לכתוב ספר תורה, שמונח במקומו בארון הקודש, אלא לכתוב חומשים, משניות, גמרא, ושאר ספרי הלכה.

דורות לאחר מכן, שבעקבות התחדשות הדפוס כבר אין צורך שכל אחד יכתוב בעצמו ספרים אלו – אנו יוצאים ידי חובת קיום מצוה זו, על ידי רכישת ספרים אלו. על ידי רכישת הספרים והלימוד בהם, אנו מקיימים את תכליתה של המצוה הזו, לימוד וידיעת התורה.

על ידי הלימוד בספרים הרבים המבארים בפרטיות רבה את כתוב בספר הראשון, ספר התורה – נעשית השלימות של ספר התורה, קיום המצווה של "ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם".

*

יתרה מזו: השימוש שאנו עושים בספר התורה, הוא רק בזמנים מוגדרים, בעת קריאת התורה, בימים שני וחמישי, שבת ומועד, ואלו הקוראים בה, הינם רק בעל-הקורא והעולה לתורה. לעומת זאת השימוש בשאר הספרים המודפסים – הם לכל אחד, ובכל רגע פנוי.

ולא רק שיש הבדל בזמני הלימוד בתורה, אלא גם באופן הלימוד בה: בספר התורה לא "לומדים", יש לשמור על קדושת ספר התורה במלוא הזהירות, הכבוד והיראה, עיקרה של קריאת התורה היא קדושת התורה והאותיות הכתובות בה, ואילו הלימוד בספרים האחרים, היא על ידי עיון והעמקה,

טבעה של לימוד בספרים הינה שימוש פעיל, לדפדף בו מצד לצד, לעיין בספרים נוספים, להשתמש בהם ללא הרף – וכתוצאה מכך הספרים בלים, ולעיתים גם נקרעים, בדומה ללשון המשנה (אבות ה, כא) "הפך בה והפך בה .. ובלה בה".

כך ששלימותה של ספר התורה, "ולמדה .. שימה בפיהם", הדרך לממש ציווי זה, הוא רק על ידי הלימוד בספרים האחרים, באלו המוגדרים "המצווה – זו פירושה .. תורה שבעל פה".

לימוד התורה, השימוש בספרים, הינו שונה מהמקובל בהנחות העולם.

בעולם מקובל, שכאשר ישנו ניצחון של דבר יקר ערך, כמרגליות או חפצים יקרים אחרים, אזי מוסיפים בשמירתו של הדבר, שלא יגעו בו, ובוודאי שלא ישתמשו בו.

לעומת זאת, ניצחונם של ספרי-תורה, ספרים תורניים – ספר התורה מדגיש ותובע ששלימותו היא דווקא על ידי השימוש בהם, הלימוד והיגיעה היום-יומיים. אדרבה, ככל שמוסיפים בלימוד ובשימוש בהם, גם אם הדבר עלול להביא לכך שהספר ייקרע מרוב השימוש בו – מתווסף בכבודם של הספרים, ועל ידי זה גם בכבודו ושלימותו של ספר התורה, שעיקרו הוא "שימה בפיהם".

*

יום ניצחונם של הספרים, "דידן– של הספרים – נצח", דורש להוסיף בלימוד התורה. זהו אבן הבוחן לניצחונם האמתי של הספרים.

יש להוסיף בלימוד, כזה המביא לידי מעשה. לימוד הלכות, לימוד הרמב"ם, ולימוד תורת החסידות, פנימיות התורה, שעל ידה ניתן לקיים את המצוות שחיובן הוא תמידי, אמונת ה', ייחודו, אהבתו ויראתו. רק על ידי לימוד תורה החסידות ניתן לקיים את המצוות הללו באופן של "שימה בפיהם".

יום ניצחונם של הספרים, שקיום מצוות כתיבת ספרים נעשה היום על ידי רכישת ספרים והלימוד בהם – מדגיש את הצורך שבכל בית של כל יהודי יהיו ספרי היסוד של היהדות (בנוסף לחומש, סידור ותהלים, ובבית חסידי גם ספר התניא וכו') כולל ובמיוחד ספרי הלכה המקיפים את הנהגת חיי היום יום, כדי שהמתגוררים בבית יוכלו ללמוד בספרים הללו ולדעת כיצד עליהם לנהוג.

הבית צריך להיות "בית מלא ספרים", לא רק במובן שהוא יהיה מלא עם ספרים – אלא שהבית יהיה חדור ומלא בתוכנם של הספרים.

הדברים אמורים לא רק ביחס לבוגרים שבבית, אלא גם לילדים הקטנים שהגיעו לכלל הבנה. לכל ילד וילדה צריך שיהיו ספרי קודש אישיים משלהם, בחדר הפרטי שלהם: סידור, חומש ותהלים, וכן שיהיה להם גם קופת צדקה, שלתוכו הם ישלשלו מטבע לצדקה בכל יום חול. על הילדים להשתמש בספרים ללא חשש שמא הם ייקרעו או יתקלקלו, כי ההורים יבטיחו להם, שאם הספרים ייקרעו מרוב שימוש – הם ירכשו להם ספרים חדשים, יפים יותר.

אם הדברים אמורים ביחד לבתים פרטיים, הרי בוודאי שבמבנים ציבוריים שנכנסים אליהם יהודים רבים - המבנה צריך להיות "מלא ספרים,"שתהיה בו ספריה תורנית גדולה לתועלת הציבור כולו.

וההנהגה זו ברוח "דידן נצח" זה, ימהר את ה"דידן נצח"הכללי, ניצחון "נר מצוה ותורה אור" על חושך הגלות, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת שבת ויגש, ה' טבת, תשמ"ח)

ג' בטבת תשע"ח