ב"ה יום שלישי, ח' כסלו תשפ"א | 24.11.20
אש וקול דממה דקה ■ תובנות להפטרת פרשת וירא

מגזין 'עונג חב"ד' מגיש מאמר שבועי תורני ומעמיק, מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והשבוע: על הפטרת פרשת וירא ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, ניו-יורק
אלוקי, נשמה שנתת בי -
ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים...רעש...אש וקול דממה דקה

בכל אחד מארבעת הפריטים הנ"ל רואה החסידות כלים האמורים להפעים בנשמותינו מודעות... תחושות של עזות ועקשות ודבקות עזה לעצב את המשכן לאלוקים במערכת האישית שלנו ואת הריגושים האלה מאפיינת כל אחת מהחיות הנ"ל, אותן מזכיר רבי יהודה בן תימה בפרקי אבות פרק ה' משנה כ"ב.

ר"ת של המילים
מיטה
שולחן
כסא
נר

בונים את המילה "משכן" ואותם הציעה האישה השונמית לנביא אלישע בהפטרת פרשתנו (מלכים ב' ד', י') כשהיא "ידעה" - חשה במודעותה כי יש להכין כלים כדי לאחוז ברוח המקודשת הזו העוברת על הנביא אלישע "הנני ידעתי כי איש אלוקים קדוש עובר עלינו"(שם ט')

את הרוח הזו שאב הנביא אלישע מהנביא אליהו עליו ציווה ה' במלכים א' פרק י"ט פסוק י"ג:" צא ועמדת בהר והנה ה' עבר

 א)רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים...
ואחרי הרוח "

ב)רעש"...  
ואחרי הרעש

ג)"אש"...
 ואחר האש

ד)"קול דממה דקה"

הרוח העזה הזו היא אינה נתפסת תפיסה במוחין או בכוח של בינה היות וכלים אלה מוגבלים והרעיון המצטייר אצל כוחות אלה עשוי תמיד להשתנות בשל מושכל שונה שעלה על הפרק.

אך התפיסה ברגש של דעת היא עצומה ועזה בתחושה של התקשרות עיקשת באלוקים, אותה מסמל הנמר בעזות רוחו והתחושה הזו אמורה לפעם בנו מיד עם התעוררותנו משנת הלילה בעודינו מתעוררים מהמיטה וכשאנו  קוראים "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" שום חיץ לא יפריד בינותינו..  

מיטה - נמר - עזות רוח ועקשות שלא להתנתק בשל החומר - אלוקי, נשמה...

"השולחן" מסמל את הערכותנו לסדר היום לאכילה, ויש וזהו מזון רוחני של חכמות חיצוניות עליהם אנו מתנשאים עתה מעלי החומר בקלילות המעוף של "הנשר" וקוראים את פסוקי דזמרה ברעש של התפעלות ("אחרי הרוח רעש") שם אנו מתבוננים במלאכים, בחיות הקודש המקימים שאון רב בשל התםעלותם מהקודש... ככול שהדבר אינו נתפס באופו פנימי ואין התחברות צלולה, הדבר נעשה מתוך רעש כבד יותר...

ואולם, המלאכים אכן מעוררים אותנו בשל האחדות והאחווה השוררת ביניהם "כולם אהובים כולם ברורים... וכולם נותנים רשות זה לזה" מתנצחים על שירת מקהלתם של קריאת "קדוש" בהתמזגות של פאר... ואולם, אין להם את התחושה של "הדעת" שלנו הפנימית המקשרת אותנו עם ה' באופן פנימי עז ועקשני ... ואם יהמלאכים עזבו את "חממת הקודש" יעשו לנפילים היות ואין להם את הנשמה הטהורה...

לאחר ההתנשאות שלנו בקלילות של נשרים אוחזת בנו אש של דבקות ואנו  מתמלאים באש ("אחרי הרעש אש") המסעירה אותנו שאינה מניחה לנו לקפוא על שמרינו והיא ממריצה אותנו לדבקות בה' כמאוצת הצבי...

זוהי אש הדבקות של קריאת שמע בה אנו נעשים בחינת "כיסא" מרכבה בטלה לה' ומדומים לשרפים בתחושת ההתהטלות כשהם נשרפים בשל הדבקות בה.

ומהתפעלות האש אנו מיתמרים אל תפילת שמונה עשרה הנעשית "בקול דממה דקה" מתוך גבורה של כבישת היצר וריסונו...

שהרי תנועה של התפשטות והבעה של אישיותינו, קלה הרבה יותר מהשליטה העצמית ומדממת ההתבטלות המוחלטת של עמידת דום של השתחוואה ולחישה מעין הדג שדמו קר המסמל תנועה של דום ודממה... הוא שוחה (משתחווה) מתחת למים מסתתר בבטול שלא כמו החיה המהלכת בגאון עלי הארץ ושוגעת ורומסת... ואין לה קול רחש ולכן מסמל הדג את הצדיק.

זהו הנר הדולק בתוכינו... נשמת היהודי הטהורה. הנושאת עימה רשמים של קדושה המשמרים אותנו לאורך כל היום, אף בהתעסקותנו בחומר.

כיצד מתחבר הרעיון עם הפרשה?

(עפ"י ספרו של ר' אהרון הלוי השטראסעלער "עבודת הלוי" הפטרת פרשת פנחס עמ' ס"ב ואילך")
י"ט בחשוון תשפ"א