ב"ה יום חמישי, י"ב סיון תשפ" | 04.06.20
המציאות הקדושה והרוחנית ■ תובנות לפרשת יתרו

מאמר מרתק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ■ למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן"

א)תעמולה ומניע לעין רעה?

אז מדוע לא ניתנו הלוחות הראשונים בחשאי ובדממה ובכלי נגן שצלילו ערב?

צלילי הנגן הערבים,אומנם, משרים על האדם רוגע...דממה... ומבינות הרקע של החשאי והבלאט של השקט הזה עשוי מוחו להגות... ולהנות מריכוז מלא ולהתמקד בקליטת רעיונות חדשים מבריקים...

אז מדוע "האקסיומה" המובנת מאליה של "דברי החכמים בנחת נשמעים" אינה משמשת כאן כפונקציה כלל וכל ההשראה של המעמד הנשגב הזה ופנימיות המושכלות והתובנות העמוקות שהוא (המעמד) אמור להמשיך אל לב העם שיהיה חדור בהם, מגיעים ברקע של שאון מהדהד והמחריד של השופר ושל עשן המיתמר מהאש והלפידים ולא מתוך שלווה ודממה של רוגע ולא ברקע של צלילי נגן ערבים?

והפלא המדהים והגדול יותר נובע מהרעיון שאם השאון הזה, אכן, היווה תעמולה ומקור לעין רעה וליניקת החיצונים ולכן נשתברו הלוחות הראשונים ולעומת זאת, הלוחות השניים, אכן, ניתנו בלאט ובחשאי, אז מדוע ניתנו הלוחות הראשונים במעמד הר סיני בפורמט בולט כ"כ ומקור פגיע לעין רעה ויניקת החיצונים?

ואיך בכלל יתכן שאת השאון הזה ראה העם ולא שמע? מדוע? ומהו, אפוא, המסר הרלואנטי המתגלם בעובדה זו ומשמש נר לרגלינו?

ב)מתיקות שהיא בחינת "אליה וקוץ בה":

המתיקות שבמוסיקה הערבה, אכן, מעוררת את הרגש והוא נעשה לפתע חי, חש וערני ותופס את הרעיון במרכז לבבו של האדם כאילו הינו העיקרון המדהים ביותר בעולם ואין כביכול, דומה ושווה לו בערכו.

אבל דווקא התוקף הזה של קליטת הרעיון באופנו המעוצב והמגובש מהווה בחינת "אליה וקוץ בה" כי הוא, אומנם כובש כ"כ וקוסם כ"כ והאדם נעשה קנאי לו ומכור לו ואולם בשל ההתלהמות הזו, מצטמצמים כלי החשיבה שלו והיא (החשיבה) נעשית קלה וצרה כדי שתותיר תפיסת מקום לכל רעיון נוסף של אמת שהוא, אולי, הפכי ומנגד לו.

תפיסת האמת של החיים המושתתת על הכרה ומודעות בסיסית, שהיא רחבה ועשירה של הרמוניה... של התמזגות הפכים והמשתלבים ביניהם לשלימות של חזון אמת (כפי שהוא מתגלם במקורו העליון והרוחני) הוא החזון אותו המשיך ה' לעם במעמד הר סיני ואותו עלינו להנחיל לדורותינו הבאים.

בעוד הקליטה בעולם "היש" תופסת שברירי פרטים שנפרדו מהשלימות העליונה, הרי שהיעד הוא שוב לחבר רסיסי "פזל" אלה לתמונה המקורית והעליונה.

גישה כזו מאוד מקשה על האחד המתלהב מרעיון מסוים וזונח ומתעלם מהערכים האחרים. כשערכים של כבוד ועושר או של כוח ושליטה או יופי והדר מדברים על ליבו של האחד, אזי אולי, ערכים כמו טוב לב ורוך וענווה ומסירות והקרבה אינם מתמזגים עימו והוא אינו מסוגל להביא אותם לשלימות אחת, בה ייכללו ויהוו חלק וחטיבה מהמערכת שלו כולה.

שאון השופר המחריד היווה מניע לשנות את ההשקף הצר והדל הזה. הכיצד?

ג)קול השופר המחריד הוא למעשה סמל ליופי והדר מהלשון "שופרא"

אז מדוע ,אכן, היוו האש והעשן והד השופר האדיר את הרקע למעמד הר סיני וגורמים המעוררים חרדת אימים והמביאים לסילוק הדמים שיעלמו פנימה?ומהי, אפוא התועלת בכך שישותו של האדם תהא מתבטלת ורק כך אז יהיה עשוי להכיר ולקלוט ולהתחברעם מצי אות נוספת ועם טבעים שונים ומידות הנוגדות וחריגות לשלו?

תפיסת המציאות האלוקית בעולם ה"יש" היא כה מוגבלת ומצומצמת והיעד היא שתהיה בה מודעות והכרה עמוקה ורחבה ופנימית בשלימות האלוקית המורכבת מכל ההפכים מחסד וגבורה ומאש ומים...

ועיתים, אכן, בהשקפה חיצוניות, נתפסת מידת החסד כגבורה אך בפנימיותה של העובדה, דווקא התנועה המקפידה קמעה והמייסרת בחינוך דווקא בקו של גבורה היא זו הנמשכת דוקא מטוב לב ומידת החסד והאהבה.

וכמו כן השופר, שאכן, מעורר חרדה בתנועה של דין וגבורה תחת המתיקות והערבות שממשיך כלי נגן אחר, הוא זה שבמקורו מקנן עונג והדבר נרמז בלשון המילה "שופר" (לשפר) שכוונתה יופי ופאר של זריחת החכמה בפנים.  

העונג העליון נמשך במעמד הר סיני בכלי השופר המעורר בהד שהוא מחריד, ודווקא החרדה היא שמביאה לתנועה של התבטלות ודווקא תחושת "ההעדר" כשהישות פנויה מהגרמיה ומפניות אישיות, המודעות מתרחבת וההכרה נעשית עמוקה יותר, והקשב נעשה חד יותר והאדם עשוי להתחבר ולהתמזג במעלת ההתמזגו בערכים מהופכים ונוגדים לטבעו, וכך יוכל אף להתחבר עם מציאות האמת של האלוקים הממוזגת מכל הפרטים השונים.

ההמשכה לתחתונים היא שגרמה לשבירת מציאות זו לרסיסי פרטים נפרדים, שונים ורחוקים זה מזה והמגמה היא, אפוא, להביא אותם שוב להשתלבותם זה בזה מחדש ולהחזרתם למקורם המקורי והראשוני שהיא עצמות אלוקה.      
 
ד)רואים את הקולות ושומעים את הנראה. מדוע?

קול הוא סמל למסר הנשמע ואינו נתפס בעין. תפיסה חזותית של העין היא מציאות שאין עליה עורערין ואולם, הפאן העמוק והטמיר והרוחני שבתפיסת כזו אינו מושג בעטיפת המראה המוחצן.

בעוד שחוש השמיעה מגלם רעיון רוחני והשגה טמירה ועמוקה של תובנות שאין להן ממדי חזות חיצונים.

המציאות הקדושה והרוחנית של האלוקות הנתפסת באופנה המקיף בסמל של חוש השמיעה שאינו מהווה תפיסה חותכת וצלולה השתנתה במעמד הר סיני לאופן של ראיה שהיא ברורה, צלולה ובהירה ושאין עליה עורערין.

ואילו מציאות העולם החומרית שנתפסה עד כה באופן כה החלטתי וברור בחזות של העין,  לפתע השתנתה במעמד הר סיני לתפיסה ז
הכיצד, אכן, נאמיר את החזות וההשקף שלנו באלוקות שלא תהא רק מקיפה וחיצונית ורחוקה בסמל של שמיעה שיש עליה עורערין וספקות אך שתהא זו קליטה שהיא עמוקה ופנימית כבחוש השמיעה ובכל זאת ברורה וחיה ונצחית כבראיה?

(עפ"י ספר אור התורה  שמות חלק ג' עמ' תתקע"ה "וכל העם רואים את הקולות" ועפ"י פלח הכרמון לר' הלל מפאריטש ספר שמות עמ' רנ"ט "וכל העם רואים את הקולות")
י"ט בשבט תש"פ