ב"ה ערב ש"ק, כ"ד חשוון תשפ" | 22.11.19
על כוס קפה ■ זהו לא עוד טור של שגרה

בכוונה תחילה הטור מתפרסם דווקא בשעת שגרה, סתמית כזו, לא בעקבות מקרה כלשהו ולא כי 'שבוע זהירות בדרכים' הגיע. סתם. ממש סתם, ביום של שגרה ברוכה ● למה לחכות שתהיה תאונה נוספת (חלילה) בשביל להוציא כותרות המפוצצות: "חייבים לעצור את הזוועה" ● "אה, אתה. לך אני מסכים. אתה בטוח תחזיר לי. אתה כל בוקר אומר לי בוקר טוב" אמר המנקה
ארי טננבוים
(אי) שגרה ברוכה

הסתיימה לה 'שבת בראשית' ולהפתעתי לא בא אחריה שום חג או מועד. השגרה התחילה. מחזירה אותנו לסדר הרגיל.

שגרה זה דבר מבורך, אין צורך להרחיב. אבל יש בשגרה משהו מפחיד, היא גורמת, כשמה כן היא, שגרה.
במה דברים אמורים?

*

עיר התורה, החסידות והנסים


ביתר.

עיר כבר לא קטנה בערי יהודה. הן גבעה C יש לה. וכמו שאמרו יודעי דבר יש "ביתר עילית" ו"ביתר תחתית", עם כל היחידות דיור, ב"ה, העיר גודלת.

גודלת קרי: הרבה זוגות צעירים – הרבה ילדים. וכאן נכנסת השגרה. ילדים הולכים-חוזרים מבית הספר, בית כנסת ומכולת.

העניין הוא שהם הולכים ואיפה שנראה להם. לא במעבר חצייה ובטח שלא מסתכלים לצדדים רגע לפני שיורדים לכביש. הם פשוט הולכים. לעתים, חמור יותר, רצים.

פשוט פחד פחדים.

יהיו שיאמרו אל תוציא לעז על ציבור שלם. ישנם כמה ילדים שלא חונכו להסתכל לפני חציית הכביש. בסדר. חמור ביותר. אבל לא כולם ככה.

אז תנו לי לחדש לכם - כי בנפשנו הדבר במובן הכי פשוט של המילה.

גם אם הרבה מהילדים אכן מחונכים, עלינו להקים קול זעקה, כפשוטו ממש, על אלו שלא. למה לחכות שתהיה תאונה נוספת (חלילה) בשביל להוציא כותרות המפוצצות: "חייבים לעצור את הזוועה" – "מנעו את האסון הבא" – "סעו בזהירות / חנכו את ילדיכם להביט לצדדים". בכוונה תחילה אני מפרסם את הטור הזה דווקא בשעת שגרה, סתמית כזו, לא בעקבות מקרה כלשהו ולא כי 'שבוע זהירות בדרכים' הגיע. סתם. ממש סתם, ביום של שגרה ברוכה.

כשם שחובה עלינו לחנך את הילדים ללמוד תורה. חובה עלינו כהורים לחנך אותם כמה כללי יסוד פשוטים וברורים:

לא חוצים כביש לפני שמביטים
. שמאלה ימינה שמאלה.

חוצים רק במעבר חצייה. נקודה.
בערים החרדיות בפרט, זה סכנת נפשות לחצות סתם כך בכביש. גם בגלל שבשני צדדי הרחוב חונים מכוניות ואין שדה ראיה ראוי וגם בגלל שהנהגים נוסעים בפראות, לצערנו.

אם רכב מתקרב אל תחצו לפני שהבטתם בעיניים של הנהג וקלטתם שהוא הולך לעצור.

אינני בא בקריאה אל הנהגים, אני בא בקריאה אל ההורים. נהגים אכן צריכים להיזהר אבל זה לא פוטר אותנו ההורים מלחנך את הילדים שלנו לכללים הפשוטים האלה.

*

מחמאה לא עולה כסף אבל שווה זהב

בהיותי תלמיד בישיבה, לא קל היה להשיג מטאטא. בחור שרצה לנקות את חדרו היה צריך לתזז ולפזז ממקום למקום עד שישיג את המטאטא המיוחל. למנקים אומנם היה מטאטא, אבל הם לא הסכימו בשום פנים ואופן להביאו לבחורים. "אתם לא תחזירו אותו" אמרו ובצדק.

באחת הפעמים שחיפשתי מטאטא, עברתי ליד המנקה וביקשתי ממנו לכמה דקות את המטאטא. "לא". הוא אמר בלי להסתכל עלי אפילו. "אתה לא תחזיר". באתי ללכת ואז הוא הרים את עיניו. "אה, אתה. לך אני מסכים. אתה בטוח תחזיר לי. אתה כל בוקר אומר לי בוקר טוב".

עברתי ליד ביתן השומר ואיחלתי לו בחום: "בוקר טוב". המשכתי הלאה בדרכי. לא שם לב ש'עשיתי לו את היום'.  ירדתי מהאוטובוס והודיתי לנהג במקרב לב. הוא לא צריך את התודה שלי, הוא מקבל משכורת מסודרת מהחברה, אבל התודה שלי גרמה לו להבין שיש מי שמעריך את עבודתו מעבר לעובדת היותו נהג. משהו מעריך אותו. מישהו חשב עליו.

שתי מילים: "בוקר טוב", "תודה רבה", "היה טעים" וכן הלאה, יכולים לשנות לעומד מולנו את היום. אולי בהתחלה זה קשה להתחיל להחמיא, אבל עם הזמן מתרגלים וזה נהפך לכיף, לנו ולסובבים אותנו.

בעת שגרה "בוקר טוב" עם חיוך קל יכול לשנות את היום.



ganisrael5777@gmail.com
ג' בחשוון תש"פ