ב"ה יום שני, י"ד סיון תשע"ט | 17.06.19
האש האלוקית ■ תובנות לפסח שני

מאמר תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ולרגל י"ד אייר - פסח שני ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט, ד')

א) אחריות:

מהו סוד החדווה והעלץ האוטנתים של הנוער הנתון לחסות אחראית? אחריות היא חידה עולמית שהפכה לאתגר החשיבה רב משמעי, המשעשע או שמא השיגרתי של כולנו...

מהו, אכן, המשפט... החוק הקובע את אופן ההתייחסות המוסרית והאחראית הראויה של אדם לאדם, לילדו התמים... לחניכיו הקדושים והטהורים? מהי התחייבותו הכנה לאמון שניתן בו וכך מעמידים ארץ ובונים עולמות תקינים לנצח?

אחריות הוא תנאי הכרחי לבגרות נפשית המתגלמת במעורבות של האדם בגרימת מצב ליציב משגשג ומצליח בתמרונים מעוררים ומקדמים או, חלילה, התחייבות של מניעת מצב לסיכון חיים של הרס או להתדרדרות נפשית...

האם ניתן לכפות מיומנות משוכללת ומקצוענית כ"כ כהכרח על מי שחסר נסיון?

ומי שאינו גמיש כלל לאבחן מצבים ולתמרן בם תוך שמירה מאוזנת על התחייבויותו בביצוע מטלות מסובכות, כיצד ישמור אמינות לתוקף תפקידו וסמכותו?

איך עשוי המחנך הדגול להניע את הילד ולעוררו מבלי להשתמש בתנאים תוקפניים של עריצות כפייתית והכרח שלא יגבירו , חלילה, את מרד הנוער הנואש?

הכיצד עשוי המחנך להתגבר על הפרעותיו המטרידות כ"כ של הנער ומירדו הנועז? הכיצד ישכיל לאכוף את החוקיות שהוא מתווה לפני הילד ולאלץ אותו באופן משדל, המסתבר שיאות להוציא לפועל... לבצע את המטלות החיוניות לו ואיך יעכבוהו שימנע מהאסור?

ב) בעוד מועד:

"כרוזא כריז כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעי"

כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תניינא"

רק מחנך היודע להקריב את כל הוויתו למען חינוכו של הילד ורואה אותו בראש עולמו ועינייניו האישיים והחשובים, רק הוא יגיע אל הילד מנקודת נפשו הפנימית... מתוך תחושה של אהבה וחסד עמוקים...

והוא מדרבן, מעורר, ממריץ ומעודד את הילד לקידומו לבל יחמיץ את הזדמנויות הפז שלו וינצלן בעוד מועד... טרם יפוג התוקף?

הכרוז הראשון מופץ בעולם בפסח ראשון והמחנך מבקש לישם אותו בשדה החינוך, הוא קול קורא האמור לעורר את אמונו של החניך במחנך...

כרוז אלוקי האמור להמשיך לכנסת ישראל יד ימין אלוקית מקור החכמה והחסדים להעיר את האמונה הפשוטה באלוקים שתתלבש בכלי המצה - "מיכלא דהימנותא"?

ואולם, רק מי שפנימיותו פונה לאלוקות בקו ימין והתייחסותו לעינייני העולם היא מוחצנת ודוחקת בקו השמאל שלו - זוכה לחוות את רשמי האמונה הפשוטה העזים של הארה זו החדורה במצה...

ואומנם, אלה שהימין שבהם נשאב להבלי העולם וקו השמאל מבקש להתעלם ולדחוק את מניעי הקדושה - אינם זוכים בחוויה זו.

אדרבה, קו השמאל האלוקי חוצץ עליהם במסך מפריד ומצמצם בפניהם כל הארה רוחנית מזערת של השביב והניצוץ האלוקי ואינם זוכים לאמונה הפשוטה המלבשת במצתם, במכילתא דהימנותא...

היודע המחנך להימנע מהקלחת התמידית שאינה פוסקת, שהוא מעתיר על הילד ולהעניק לו פסק זמן והזדמנות של דממה לחושבין? ושמא יתעורר?...

היודע הוא להעמיד את חינוכו על בסיס של משפט של "כמים הפנים אל הפנים" וכל עוד מורה הנער את כתפיו הקרות - יימנע אז גם המחנך מחיזורי שווא אחריו ורק ימתין בדומיה לשעת הכושר ויתאים את תגובתו אל הנער בהתאם ליחסו של הילד אל הסיטואציה הנוכחית?
 
ג) פסח שני - בחינת עוצמה של רחמים וחנינה המעוררת תשובה:

ואולם, בעוד מועד תתחולל תפנית "התשובה" הוגה המחנך והיא מתוכננת מראש בשקוליו החינוכיים..

עוצמה, היא תכונת רוממות הרוח של המחנך הנערץ.... העוצמה להמתין לילד בסבלנות מה, במידת החנינה והרחמים ההומים בו, שיתעורר הנער מעצמו בשל התמרונים שימשיך אליו המחנך מבלי לאלץ את הילד בכפיה נדושה ומבלי להכריחו בעל כורחו, חלילה.

אותה הארה שנמשכה בפסח ראשון... אותה אנרגיה ראשונית של מחנך בקו של חסד שהשקיע בראשיתו של המסלול ושנזקקה להימנעות של שאור הגאווה שבחמץ ושתבעה כללים להסתייגות ממניעים פוגעים ...

אותה הארה שנזקקה לשמירה של משך שבעת ימי החג  בחינת "שאור לא תאכלו" כדי להישמר מיניקה של התנשאות חמוצה של כוחות חיצונים של הצד שכנגד - עתה מתעצמת.

וככול שהיא נעשית עזה יותר היא יודעת להתמשך ממקום רוחני נשגב יותר ונעלה יותר והוא נמשכת מטה יותר בקו שהוא בוגר ונבון יותר והמתגלם במידה של חמלה ורחמים נכמרים..

העוצמה של המחנך נשאבת לו ממקור נפשו הנשגב, אותה היא נושא עימו מטה מטה אל כל אלה שעיניהם נשואות אליו בערגה למילת עידוד... לטפיחה על שכם...

הארה זו מגיעה ומחלחלת אף לאתרים מרוחקים, לאותן נקודות תורפה של נשמות בקו של שמאל ומרי...

והאש הזרה המקננת בם בחינת מחיצת ברזל בתוקף ההרגשה העצמית ובהשלכות של מוטיבי חוצפה והתנשאות - נאכלת עתה, כלה ונבלעת באש הקודש שמהותה היא הבינה האלוקית היוקדת בקו של שמאל וגבורה...

ולא עוד בחינת מידת "היש" שגורמת לאטימות "וטמטום הלב מצד נפילתו במרה שחורה  על העדר תאוותו ונעשה כאבן דומם וע"י הדיבור דתורה הוא פועל בבחינת  הדעת דקליפה הרבה סדקים ושבירות שלא יסתירו להאיר האור האלוקי בנשמות ישראל ומימלא נימוח הטמטום שבלב"  

וכשהאש הזו מלחכת ומכלה, אין עוד יותר כל סדקים ולא שבירות ואז אין להימנע מהחמץ משך שבעת הימים ויש קונה עולמו בשעה אחת.

תפנית זו אינה מתחוללת בתוך גדרי הטבע ובסדר ההשתלשלות של שבעת ימי מנע מהחמץ, אך היא חולשת לאותם גבהים רוחניים אליהם אינו מגיע אף הצדיק התמים בדרך עבודתו בכל ימי חייו, אלא, אם כן העפיל לדרג שגם הוא עצמו, במערכת של חייו האישיים, יחולל תשובה.

ושבעה ימים מהיום הארבעה עשר לחודש השני הוא חודש אייר - הוא חודש הזיו (אייר) והאור ושערי ההארה של מעלה של חנינה ורחמים, הנמשכים מהארת הפסח הראשון - טרם ננעלים.

והכרוז קורא:
מי שטרם ראה בזיווה של המלכה, (עולם המלכות) בהארה שנמשכה לכנסת ישראל בפסח ראשון - שיפנה ויביט בה ויתעורר, אולי, בעריכת חישובין בתחום שבין אדם למקום, וביחוד, בנושא הרגיש ביותר של עימותים בינו וחברו...

והמחנך הנערץ משנן את הססמא הזו לקהל תלמידיו והקהל הקודש מבין זאת ויודע: "עס איז קיין מאל ניט פארפאלן"
ואותה תנועה חלושה של "אנוש" שהיוותה בחינת כוח מרכבה מושל, היא שמעוררת רחמי אלוקה נכמרים ומניעה את האש האלוקית בפסח שני, בארבעה עשר בחודש השני בגבורת הבינה לצרף ולבער ולכלות...

והבערה הזו, אכן, בעבודת התשובה - ממתיקה את גבורות הצד שכנגד והופכת אותם למים זכים, צלולים ומרווים באורה של תורה, ויש קונה עולמו בשעה אחת "והמלך במשפט יעמיד ארץ"(שם)..

ואיזה נחת עצום יותר שואב מחנך, שבעמל חייו ידע להמתיק את גבורת המרד הנועז? ואיזו חדווה שוקקת יותר מהעלץ של תלמיד שמחנכו המתיק את מרירות מירדו?

(עפ"י מאמרו של ר' הלל הלוי מפאריטש "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרוויה תהילים, ס"ו, י"ב)
י"ד באייר תשע"ט