ב"ה יום שלישי, ז' חשוון תשע"ט | 16.10.18
למעלה: השליח הרב וישצקי ובניו, למטה: אצל הרבי עם אביו המנהל הוותיק הרב בן-ציון וישצקי
למעלה: השליח הרב וישצקי ובניו, למטה: אצל הרבי עם אביו המנהל הוותיק הרב בן-ציון וישצקי
הרגע ששבר אותי ■ בלוג שליחות מאת השליח הרב זלמן וישצקי

"קשה לי לתאר לכם את השוק שאחז בנו, זה דבר שמעולם לא קרה לי בעבר. אני מודה שנשברתי לגמרי. בדרך כלל אני לא נופל בקלות, איך אומרים, התמודדתי כבר עם משברים בחיי, אבל משום מה זה פירק אותי לחתיכות. ההתנפצות של החלום הזה ככה אל מול פני שבר אותי, ממש שמעתי את הבדולח של שברי החלום מתנפצים שוב ושוב" ● השליח בבאזל שבשוויץ הרב זלמן וישצקי מגיש את הבלוג השבועי מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● לבלוג המלא >>>
השליח הרב זלמן וישצקי, שווייץ
סיפור אישי אספר הפעם.

חלום מתוק קינן בליבי שנים אחדות, לנסוע עם כל בני ביתי לניו יורק. לא לניו יורק לשם ניו יורק, אלא לחצרו של הרבי, לבית מדרשו אשר בברוקלין ולמקום מנוחתו באוהל הקדוש אשר בקווינס. בקיצור, לקחת את הילדים אל הרבי. כל אחד מהם בנפרד טס איתי כבר, אבל החלום היה לנסוע כמשפחה. חלומות נועדו כדי שנגשים אותם, כך לפחות אני מאמין, ובכן חסכנו פרוטה לפורטה, הכנו תוכנית מסודרת לטיסה לכבוד התספורת הראשונה בגיל שלש של בנינו מענדל וכמו שוויצרים טובים קנינו כרטיסים חצי שנה מראש. כך לאט לאט נבנתה ההתרגשות של כולנו.

בבוקר יום הטיסה קמנו מוקדם, ארוזים ומסודרים עומדים לצאת מהבית. מבט אחרון על המסמכים. יש ויזות לכולם ב"ה, אבל אז מבט נוסף בדרכונים לימד אותי שתאריך פקיעת התוקף של הדרכונים של שני הילדים הגדולים יהיה בעוד יום. כלומר, אין להם דרכונים. כלומר, הם לא יכולים לטוס. קשה לי לתאר לכם את השוק שאחז בנו, זה דבר שמעולם לא קרה לי בעבר. אני מודה שנשברתי לגמרי. בדרך כלל אני לא נופל בקלות, איך אומרים, התמודדתי כבר עם משברים בחיי, אבל משום מה זה פירק אותי לחתיכות. ההתנפצות של החלום הזה ככה אל מול פני שבר אותי, ממש שמעתי את הבדולח של שברי החלום מתנפצים שוב ושוב.

לא נוסעים! הכרזתי דומע ונסגרתי בחדרי כואב ומפורק.

עברו 5 דקות והדלת נפתחה בעדינות. מוסי בת ה-13 ומשה בן ה-11 נכנסו, עיניהם דומעות אך קולם בוטח. הביטו הם אלי ואמרו: אבא, אתה לימדת אותנו שהכל בהשגחה פרטית, אתה אומר כל הזמן שהקב"ה מנהל את העולם ולא אנחנו. הנה הגיע רגע האמת, קום וסע עם שאר בני המשפחה, אנחנו נישאר שבוע ימים אצל חברים ובעז"ה ניסע איתך פעם אחרת.

זה היה בול פגיעה, הם קלעו בי במדויק. אולי הייתי צריך להרגיש בושה על שנפלתי? אולי לגעור בעצמי על שנשברתי? אולי. אבל אני רק זוכר אושר עוצמתי ועצום שמילא את כל חדרי ליבי ואונות מוחי. הסתכלתי עליהם, ילדים קטנים בעיני עד לפני רגע וגדולים כל כך מאותו הרגע. נחת קוראים לזה.

רק כשהיינו כבר על המטוס רגועים ושלווים, קלטנו דבורה ואני שלולא ה'טעות' עם הדרכונים לא היינו זוכים לחוות את ילדינו כפי שזכינו באותו הבוקר.

מחר נקרא את 'שירת האזינו' בבית הכנסת. שירת האזינו נושאת בתוכה קטעי שבח להקב"ה על שמצאנו בארץ מדבר ושמר עלינו כאישון עינו, אבל גם ששמנו ובעטנו בתורתו ובמצוותיו. הלווים שרו אותה בחלקים מידי שבת, למרות שבהמשך השירה יש דיבור על 'אסתירה פני מהם' ו'חיציי אכלה בם', ולא רק את הסיום המבשר את הגאולה 'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום'. למה אם כן מוגדרת כולה בתור 'שירה'? מדוע אנו שרים לה' גם על רגעי הסתר הפנים והחיצים המתלווים?

כיון שאנו שרים ומודים על המסלול כולו, ומסלול חיים של אדם כמו גם מסלול חייה של אומה, כוללים רגעים של יופי, גאולה והצלה אך גם רגעים לא קלים של הסתר פנים. ומי שישכיל להביט נכוחה, יזכה לראות יופי ואושר שצצים ובאים רק ברגעי הקושי וההסתרה.

שבת שלום וחג שמח!

הרב זלמן וישצקי
י"ב בתשרי תשע"ט