ב"ה ערב ש"ק, ו' טבת תשע"ט | 14.12.18
עקב - "שמן" ו"זית" ● הרב אלי' וולף

הרב אלי' וולף במאמר מיוחד לפרשת עקב המבוסס על שיחותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע
הרב אלי' וולף
עקב – 'זית' ו'שמן'

כאשר משה רבינו מתאר בפרשת עקב את ארץ ישראל, הוא מציין בין דבריו את הפסוק המפורסם (דברים ח, ח): "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש".

משמעות המילים "זית שמן", היא כדברי רש"י: זיתים העושים שמן".

נתמקד במשמעות הפנימית של "זיתים" ו"שמן זית".

במסכת הוריות (יג) מביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן האומר: "הזית משכח לימוד של שבעים שנה".

פירוש הדברים: "משכח תלמוד של שבעים שנה, שסדור (שגור) בפיו כל שבעים שנה" (לדברי רש"י). גם דברים שאדם למד במשך שבעים שנה, והם שגורים וסדורים בפיו, אזי אכילת "זית" (ללא "שמן זית"), משכחת ממנו את לימודו. או לדעה אחרת: האדם עלול לשכוח את לימודו במשך שבעים שנה (לדברי המהרש"א).

וממשיכה הגמרא ואומרת: "שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה". השמן זית מחזיר את הלימוד שנשכח.

מה משמעותם הפנימית של דברי חז"ל אלו:
*
לפני שנשמה יורדת לעולם להתלבש בגופו של תינוק, אומרים חז"ל (נדה ל) "משביעין אותו תהי צדיק". משביעים את הנשמה שתקיים תורה ומצוות, דורשים מהאדם "תהי צדיק".

מנין יהיה לנשמה כח להתמודד מול קשיי העולם ולקיים את השבועה – מובא על כך בתורת החסידות שהמילה "משביעין", היא לא רק בשי"ן ימנית, שמובנה הוא "שבועה", אלא היא גם בשי"ן שמאלית, שמובנה הוא "שובע".
משביעין ומעניקים כח לנשמה ובאמצעות כח זה היא תוכל לקיים את השבועה.

ה"שובע" שמעניקים לנשמה לקיים את ה"שבועה", הוא הכרחי. חז"ל אומרים (עבודה זרה ג)  "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", באם אין לאדם כח לבצע דבר מסויים, הקב"ה לא תובע זאת ממנו. כך שכיון שהקב"ה "משביע" את הנשמה מלשון "שבועה" ודורש ממנה "תהי צדיק", הרי שבוודאי הוא גם מעניק לה את היכולת לבצע זאת, והוא "משביע" אותה, במובן של "שובע".
כך ששתי המשמעויות של המילה "משביעין", שובע ושבועה, כרוכים זה בזה ומשלימים זה את זה.
*
שנות חיי האדם בעולם, הם כדברי דוד המלך ((תהלים צ, י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". עולה מכך, שהכח, ה"שובע", שמעניקים לנשמה לפני ירידתה לעולם, הוא למשך עבודתה לאורך שבעים שנה.

הכח שמעניקים לנשמה לעבודתה במשך שבעים השנים בעולם הזה – הוא באמצעות התורה.

כל ההשפעות שישנם, באות על ידי התורה. בדומה למובא בספרים שכל יהודי יש לו "אות" בתורה, וממנה הוא יונק את כוחו, ובאמצעותה נשפע לו השפע מהקב"ה, וכמו שכך הוא ב"עולם קטן – זה האדם" (כמובא במדרש תנחומא פקודי ג. זהר חלק ג לג, ב) שההשפעה אלו היא באמצעות התורה, כך גם ב"עולם הגדול" - העולם מקבל את השפע מהקב"ה באמצעות התורה, כמובא במדרש (בראשית רבה בתחילתו) שהתורה היא "כלי אומנתו של הקב"ה", היא כלי האמנות שלו ובאמצעותה הוא ברא את העולם.

זה תוכנם הפנימי של דברי רבי יוחנן: "תלמוד של שבעים שנה".

הכוח והיכולת של הנשמה להתמודד מול אתגרי העולם הזה, ה"שובע", שבאמצעותו ניתן לקיים את "השבועה" של "תהי צדיק", במשך כל הימים של "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" - הוא על ידי כוחה של התורה, "תלמוד". זה הוא הפירוש "תלמוד של שבעים שנה".
*
הנשמה יורדת לעולם, כשהיא מלאה ו"מושבעת" בכח להתמודד מול העולם, יש לה "תלמוד של שבעים שנה".
אבל עלול להיות שה"זית" ישכיח את כל ה"לימוד" הזה.

הזית הוא פרי מר, הוא מסמל את כוחות ה"קליפת-נוגה", את הגוף הגשמי והנפש הבהמית של האדם, והם אלו המונעים מהנשמה למלא את שליחותה בעולם, את השבועה. "זית" זה עלול להשכיח ממנה "תלמוד של שבעים שנה".
הדרך להתמודד עם ה"זית" – היא על ידי "כתישה", כדברי חז"ל (מנחות נג): "הזית אינו מוציא שמנו, אלא על ידי כתיתה". רק על ידי שמבטשים את הזית, מפיקים ממנו "שמן זית".

המשמעות הרוחנית של "כתישת הזית" היא - שהאדם מבטש את הנפש הבהמית שבו, הוא כופה את יצרו הרע ולא ממלא את תאוותו, ואז הוא מפיק מעצמו "שמן זית".

תכונתו של "שמן הזית" היא, כאמור: "משיב תלמוד של שבעים שנה".

כאשר האדם הוא "שמן זית", אזי הוא מתקן את החסרון וה"שכחה" שנעשו כתוצאה מה"זית", מהנפש הבהמית. כאשר הוא מבטש את הנפש הבהמית, הוא מוציא "שמן זית," אזי הוא מחזיר את תלמודו של שבעים שנה.

על ידי כך הוא יכול לממש את השבועה ואת השובע שהוא קיבל. יתרה מזו, הוא מקבל גם את כוחו של ה"זית" עצמו.
חז"ל אומרים (חגיגה טו) "כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגהינם, זכה צדיק – נוטל חלקו וחלק חברו (הרשע) בגן עדן".

משמעותו הפנימית של דברי חז"ל אלו: אם אדם מושפע מה"זית", מה"קליפות" והנפש הבהמית, אזי הוא עלול להגיע למקום אחר, ולא לגן עדן,
אבל אם "זכה צדיק", אם הוא מקיים את השבועה "תהי צדיק", כאשר הוא כותש את ה"זית" ומפיק ממנו "שמן זית", אזי הוא "משיב לימוד של שבעים שנה", הוא מתקן את ה"שכחה" שהיתה על ידי ה"זית".

הודות לכך שהוא מפיק מה"זית" "שמן זית", הוא מקבל הן את החלק של הנפש האלוקית שבו, וגם את כוחה של הנפש הבהמית, הוא "נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן".

(בדומה לנס ה"שמן זית", שהיה בימי החנוכה: שלמרות הירידה במצבם הרוחני של עם ישראל, למרות שהם היו במצב של "זית" - כאשר החשמונאים עמדו בתנועה של מסירת נפש עבור קיום התורה והמצוות, הם היו כמו "שמן זית" במטרה לקיים את השבועה "תהי צדיק", הם "כתשו" את ה"זית" של הנפש הבהמית –
הם זכו ותיקנו את המצב, הם מצאו "שמן זית", ובאמצעותו מאירים את חשכת הלילה, את רשות הרבים, "על פתח ביתו מבחוץ".

זהו ביטוי של "נוטל חלקו וחלק חברו", גם המקום שלכאורה הוא בשליטת העולם, גם את רשות הרבים, שהוא לא מקום של קדושה – גם הוא נהיה מואר על ידי ה"שמן זית").

('רשימות' חוברת ג, קכה)

כ"ב במנחם-אב תשע"ח