ב"ה ערב ש"ק, כ" אלול תשע"ט | 20.09.19
ממה היה הרבי "יגע ואין אונים" > רעיון לפרשה

כשמשה רבינו מבקש בפרשתינו מהקב"ה שימנה מנהיג "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" – למה הוא כופל ואומר שוב "אשר יוציאם ואשר יביאם"? ● באלו מילים פותח הרבי הריי"צ את "רשימת המאסר" ולמה זה נוגע לכללות ההבנה מה זה נשיא הדור? ● איפה קיבל הרבי הריי"צ ליחידות את העסקנים הציבוריים, ולמה הוא לא קיבל אותם בחדר היחידות הרשמי? ● מה המשמעות שהרבי היה "יגע במאוד מהעבודה", ומה ההוראה אלינו ● על כל זה ועוד במאמר מיוחד מאת ר' אלי' וולף, לכבוד חג הגאולה י"ב תמוז
הרב אלי' וואלף

אחרי שהקב"ה אומר בפרשתינו למשה רבינו שהוא עומד להסתלק מן העולם, וכי הוא לא יזכה להיכנס לארץ הקודש: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ .. ונאספת אל עמך", מבקש משה רבינו מהקב"ה למנות אחריו מנהיג לדור: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה". מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

ומשה רבינו ממשיך ומפרט את תכונות המנהיג: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".

ויש להבין בפרטי הדברים הללו. ראשית הוא פונה לקב"ה בתואר "אלוקי הרוחות לכל בשר". זהו תואר חריג בכינוי של הקב"ה (כינוי המוזכר קודם בתורה רק פעם אחת), וכאשר הוא משתמש בתואר זה, בשעה שהנדון הוא מינוי מנהיג לעם ישראל, הסברא נותנת לומר - שיש קשר בין תואר זה של הקב"ה עם תוכן תפקידו של המנהיג. ויש להבין מה תוכן הדבר.

ומשה ממשיך ואומר שהמנהיג צריך להיות אדם כזה: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם". וכאן יש להבין, מהו כפל הלשון: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", וממשיך ומוסיף: "ואשר יוציאם ואשר יביאם". ולכאורה, במבט שטחי, אלו הם אותם הדברים ממש.

*

עומדים אנו בימים שאחרי יום ההילולא ג' תמוז, ובימים הסמוכים לחג הגאולה של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, י"ב-י"ג תמוז, ימים הקשורים באופן מיוחד עם נשיא הדור, מנהיג הדור.

ברשימת המאסר המפורסמת שכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, הוא פותח בתיאור הזמן בו ארע המאסר.

..."בשעה השתים עשרה אחרי חצות לילה, ביום ג' שלח י"ד בחודש סיון, אור ליום ד' שלח ט"ו בחודש סיון, גמרתי "קבלת אנשים".

..."בפעם הזאת באו הרבה אנשים וגמרתי בחצי שעה השתים עשרה והתפללנו ערבית, הייתי יגע במאוד מהעבודה...

..."יגע ואין אונים נטלתי את ידי לאכול סעודת ערב במסבת בני ביתי יחיו, איזה מינוטין אחרי שעה השתים עשרה. לא עברו כעשרה מינוטין והנה צלצל הפעמון ברעש גדול, הפתח נפתח ושני אנשים באו במרוצה וברעש גדול לחדר האוכל, בקריאה: אנחנו שלוחי הפקידות ג.פ.או.! מי הוא שניאורסאהן! ואיה הוא?!"...

שואל הרבי בהתוועדות י"ב תמוז תשל"ג: בהיות וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כתב פרטים אלו ברשימתו, והורה לפרסם זאת, אזי ברור הדבר שפרטים אלו נוגעים לפרשת המאסר והגאולה –

כך שיש להבין מה הקשר בין הפרטים שהיו בשעות שקדמו למאסר, שהרבי קיבל אנשים ליחידות, והוא היה "יגע במאוד מהעבודה", הוא היה "יגע ואין אונים" מקבלת האנשים ליחידות, ורק לאחר מכן הוא התיישב לארוחת הערב, ובשעת הארוחה הגיעו אנשי הג.פ.או. – לסיפור המאסר והגאולה של הרבי.

*

כדי להבין זאת, מקדים הרבי ומבאר את סדר ההנהגה של הרבי הריי"ץ, בקבלת אנשים ליחידות, באותם ימים.

קבלת אנשים ליחידות בתקופה ההיא, בימים ובשעות שנקבעו ליחידות, לא נועדו עבור אותם חסידים ועסקנים שעסקו בהוראתו והדרכותיו של הרבי במלחמתו למען תורת ישראל ועם ישראל, או בלשונו של הרבי "שלא תשתכח תורה מישראל".

אותם עסקנים ציבוריים היו מגיעים לביתו של הרבי בשעות-לא-שעות, בזמנים בהם לא שהו אנשים בבית. הסכנה היתה גדולה, והיה אסור להם להיחשף לעיני זרים.

הם היו מגיעים אל הרבי כל אחד בנפרד, לא היו באים שניים יחד, תוך שהם נוקטים בכל אמצעי הזהירות הנדרשים.

מה עוד שבחדר היחידות, הרבי לא יכל לדבר עם אותם עסקנים בעניינים העוסקים בתחום של "לא תשתכח תורה מישראל". מאחורי כותל חדר היחידות ישב אדם עם מכשירי ציתות והאזין לכל מה שהרבי מדבר עם הבאים אליו. כך שהרבי היה מנוע מלדבר איתם בחדרו, והיה צורך למצוא מקומות חלופיים היכן לדבר, כיצד לדבר, ומה לומר בנושא זה, עם מלוא הזהירות.

וכשהרבי כותב ברשימת המאסר שבאותו ערב הוא קיבל אנשים ליחידות - הוא לא קיבל את אותם עסקנים ציבוריים העוסקים בהוראת הרבי "שלא תשתכח תורה מישראל", אלא הוא קיבל ליחידות את "עמך ישראל", יהודים מן השורה, אנשים ונשים קשיי יום, אנשים שזקוקים לברכה ועידוד מהרבי.

הרבי ישב שעות ארוכות כדי לשבת ולהאזין ללב שבור של יהודי פלוני, של אשה פלונית, הוא ישב והקשיב לאנשים שזקוקים לעצה גשמית בענין פרטי בחייהם האישיים.

הרבי הקדיש את כל כוחותיו הנפשיים, וכתוצאה מכך גם את כוחותיו הפיזיים, רק כדי להקשיב ליהודי פרטי, לראות מה הוא יכול להקל מעליו את סבלו, לברך אותו, לנחם אותו, לעודד אותו.

ובשיחת י"ב תמוז זו, הרבי מוסיף ומחדד את הדברים –

הרבי כותב ברשימה שהוא היה "יגע ואין אונים" כתוצאה מהיחידות. אדם לא מתעייף מדבר שהוא עושה רק כדי "לצאת ידי חובה", אדם לא מתעייף ממנוחה. אדם מתעייף מדבר שהוא עושה "ביגיעת נפש ויגיעת בשר", ובעיקר מדברים שהוא עושה ב"יגיעת נפש".

העייפות היא לא כל כך מדברים שקשורים בעבודת ומלאכת יד, כמו מדברים הדורשים ריכוז מחשבתי מאומץ, ומשאר פרטים הדורשים מאמץ רוחני כביר – וכאשר ישנה "יגיעת נפש" שכזו, אזי ממילא גם הגוף עייף, הוא נעשה "יגע ואין אונים".

כשהרבי קיבל את אותם יהודים ליחידות, אותם יהודים שהיו זקוקים לעצה גשמית, לברכה פרטית, לניחום, לכתף תומכת, ללב מבין, לאוזן קשבת – הרבי קיבל אותם במלוא הריכוז, היה עליו להקשיב בכל מהותו ליהודי זה העומד מולו. הרבי נכנס לתוך עולמו של כל אחד מהם, כדי לתת לכל אחד את המענה והתשובה המתאימה והנדרשת לו, באופן אישי ומיוחד.

וכתוצאה מקבלת אנשים ליחידות באופן נפשי זה, אזי לאחר מכן היה הרבי "יגע ואין אונים".

*

יתרה מזו, הרבי מוסיף ומסביר מה היה הילך הרוח של אנשי השלטון הקומוניסטי באותו יום ביחסם לרבי ולעסקנותו בעניני תורה "שלא תשתכח תורה מישראל" –

לאורך כל התקופה שקדמה למאסר, השלטון הסובייטי התלבט בעצמו האם לאסור את הרבי או לא. הם שקלו בדעתם האם הדבר משתלם מבחינתם, או שהדבר יגרור לחץ בינלאומי שיפעל לרעתם.

אבל פעולותיו של הרבי שהלכו וגברו והתרחבו כל העת, הביאו אותם להחלטה שאין להם מה להפסיד, הם הגיעו לשלב בו הם כבר לא יכלו לשאת את עבודתו של הרבי, והיו מוכנים לסכן את עצמם מול לחץ בינלאומי – העיקר לאסור את הרבי.

והרבי, בהיות שהוא ניהל את כל המערכה הזו - ידע את המצב לאשורו. הוא ידע היטב באיזה מצב מסוכן הוא עומד, הוא ידע שהממלכה האיומה הזו רוצה את הראש שלו, הוא ידע היטב שהם יודעים שהוא היחיד שמנהל את המערכה המסועפת הממודרת הזו.

כל עסקן ציבורי ידע רק מהו חלקו ומה תפקידו, איש לא ידע מה תפקידו ופעולתו של זולתו. העבודה היתה ממודרת. ורק הרבי עצמו, שמר במוחו ועל שכמו את המידע כולו, את היקף העסקנות כולה. הוא היה "הכתובת" היחידה, ב"ה"א הידיעה".

הרבי ידע היטב שהחבל מתוח עד לקצה. הרבי ידע שהשלטון מחפש אותו, ורק אותו. הם מוכנים להמר ולסכן את עצמם - העיקר לשים את ידם עליו.

וביום מסוכן זה, ברגעים הרי גורל אלו עבור כלל ישראל, בזמן בו גורל עם ישראל נתון על כף המאזניים –

הרבי מפנה את זמנו היקר, ולא מדבר עם עסקנים ציבוריים בנושאים כלליים העוסקים בכך "שלא תשתכח תורה מישראל", הרבי מקריב את כל כוחותיו הרוחניים, מקדיש את כל כוחותיו הגשמיים, כפשוטו –

כדי להקשיב ליהודי בא בימים, להקשיב לאשה שבורת לב, לעודד את פלוני שזקוק ליד תומכת, ללב שיבין אותו, למי שיעודד אותו ביגונו, מישהו שיאזין לו.

*

זה הפתיח של רשימת המאסר: "הייתי יגע במאוד מהעבודה"...

כאשר מגיע יהודי פרטי, אדם הזקוק לעצה בענין שמעיק לו, בענין גשמי – הרבי מתמסר אליו, כל כולו, לחלוטין. אין שום דבר אחר בוער בעולם. רק הוא והרבי.

זהו מנהיג, זה נשיא הדור, זה תפקידו של הנשיא – נשיא הדור.

הוא לא נשיא של "הדור", של הדור כמקשה אחת, משהו גדול וגלובאלי. אלא הוא נשיא של כל יחיד ויחידה בדור, נשיא של כל פרט ופרט.

על יסוד זה נבין את המובא בפרשתינו:

כשמשה רבינו מבקש מהקב"ה שימנה מנהיג לדור, הוא פונה לקב"ה בתואר "אלוקי הרוחות לכל בשר".

לא רק "אלוקי הרוחות", אלוקים של החלק הרוחני, אלא "אלוקי הרוחות – לכל בשר", האלוקה של הבשר וגשם העולם והברואים. משה רבינו מבקש מהקב"ה, היות וצדיקים דומין לבוראם, תמנה בבקשה מנהיג כזה, שגם הוא דומה לבוראו, מנהיג שיתייחס "לכל בשר", לכל אדם פרטי, גם אם הוא עסוק בדברים זוטרים וגשמיים.

והוא ממשיך ומפרט, כדי שהמנהיג יוכל להנהיג את הדור כולו, כדי שהוא יהיה "אשר יוציאם ואשר יביאם" את כל הדור, את כל האומה – צריכה להיות בו תכונה נוספת ומקדימה לזה:

הוא צריך לפני זה להיות "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם".

המנהיג צריך להיות: אשר יצא – "לפניהם", לפי הצרכים והכלים שלהם, הוא צריך להיות: אשר יבוא "לפניהם", לדבר איתם ולהקשיב להם לפי מה שמעיק עליהם כאנשים פרטיים, "לפניהם". מנהיג שיילך ויעזור לאותו שה קטן בודד, שחיפש לו מעט מים.

רק כאשר הוא "אשר יצא – לפניהם, ואשר יבוא – לפניהם", רק כאשר הוא יהיה "יגע ואין אונים" כתוצאה מלהקשיב ולעזור להם בצרכים הקטנים שלהם, כשהוא "לכל בשר" בבעיות האישיות הגשמיות הפרטיות שלהם –

רק אז, רק לאחר מכן, הוא יכול להיות "אשר יוציאם ואשר יביאם", הוא יכול לקחת ולהנהיג את כל הדור כולו, להתעסק בבעיות האומה כולה, לדאוג לכך "שלא תשתכח תורה מישראל".

*

והרבי מסיים את השיחה הזו, שההוראה לכל אחד ואחת ברורה, הרבי כתב לנו את זה ברשימת המאסר ופתח בזה את הרשימה - כי בזה הוא נתן לנו את הכח להניח את עצמינו על הצד, ולהתמסר לכל יהודי.

ולאידך, אם הרבי הניח על הצד את כללות העבודה הגדולה והעיקרית "שלא תשתכח תורה מישראל" – כדי לעזור ליהודי פרטי בבעיה גשמית, על אחת כמה וכמה שאנו יכולים להניח את העניינים הגשמיים הקטנים שלנו על הצד, ולהתמסר במלא הכח והמרץ לעבודה של הרבי "שלא תשתכח תורה מישראל", שהיא מצווה שהזמן גרמא.

פורסם השבוע בעיתון כפר חב"ד.

י"ב בתמוז תשע"א