ב"ה מוצאי ש"ק, כ" אייר תשע"ט | 25.05.19
הרבי מחלק מטבעות לצדקה
הרבי מחלק מטבעות לצדקה צילום: ארכיון
ה"בעל צדקה" הגדול בהיסטוריה > מאמר מיוחד

אין עוד דוגמא, לא בהיסטוריה ובוודאי שלא בהווה, למעמד אינטנסיבי, מדי יום ראשון, של "חלוקת שטרות לצדקה" לאלפי אנשים העוברים בסך. אין עוד מקבילה לחלוקה שיטתית, קבועה, בכל סיום של שיחה ופעמים רבות, ללא כל שיחת-קודש מקדימה, אלא לאחר התפילה, של "שטרות לצדקה" למאות אנשים, נשים וטף, וכך בסיומה של כל התכנסות באשר היא ● הצדקה, במשנת הליכותיו הקדושות של הרבי, לא הייתה סיום מליצי של דברי דרוש, אלא מעשה בפועל ● מאמר מיוחד ליום ההילולא ג' תמוז מאת ר' בנימין ליפקין
מאת בנימין ליפקין
מבין המתיימרים הרבים לקלוע מדויקות לדברים שלהם כיוון הרבי, בשיחת הקודש המפורסמת בכ"ח ניסן תנש"א ("עשו כל אשר ביכולתכם"), פגשתי פעם חסיד, דעתן ומבריק, שטען בלהט כי דבר אחד ברור מעל כל צל של ספק.

מה? הקשיתי באוזניו, מצפה לשמוע עוד מנטרה לעוסה, מימין או משמאל. מקוריותו של איש שיחי הובילה את השיחה למחוז שעליו לא חשבתי. "צדקה", הוא אמר, בנפקו את הכותרת לדבריו. הדבר המעשי הראשון שעליו הצביע הרבי, מיד בתום הדברים, היה נתינת צדקה.

הרבי אכן אמר באותה שיחת-קודש: "כדי למהר ולזרז עוד יותר על-ידי הפעולה שלי – אוסיף ואתן לכל אחד ואחד מכם שליחות-מצווה ליתן לצדקה, ו'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה'", ואז, כזכור, שוב שב הרבי וחזר על המילים: "ואני את שלי עשיתי ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם" (מתוך השיחה המוגהת).

האמת מוכרחת להיאמר. כששמעתי את הדברים מפי אותו חסיד, לפני יותר מעשור, הגבתי בחיוך. בשעה שעל הפרק ניצב נושא כה כבד-משקל, כהבאת המשיח, הניסיון 'לפתור' אותו באמצעות הברקה בנוסח 'האוצר נמצא כאן, בחצר הבית (היינו בשיחה גופא) במקום להרחיק עד לגשר' – נראה לי יותר סוג של התחכמות אופיינית מאשר פתרון ריאלי.

היחס הציני שלי לדבריו, היה טבעי, שכן כל מי שניהל עמו שיחה אי פעם, יכול היה לאתרו לקטלגו מיידית לעדת החוכמולוגים המתפלספים, שאם-כי נוהג תדיר להשמיע דברים כדרבנות, מתוך הזדהות אישית מוחלטת, הם תמיד נמנים עם 'השכלות' המבקשות להחיל 'אורות דתוהו בכלים דתיקון', בעוד הם הולמים יותר, בעיני הדיוטות שכמוני לפחות, ל'עולם התוהו'.

דווקא משום כך, שעה שהלה בחר לו לרדת לפתע עד לתהומה של פרקטיקה, נתקלו דבריו, אז, בחוסר הזדהות (הוא לא זמין בשעת לפנות בוקר של כתיבת המאמר. אחרת הייתי דורש בשלומו ומבקש רשות לנקוב בשמו; בצניעותו האופיינית, לבטח היה מאשר).

*

השבוע נזכרתי בדברי אותו חסיד, עם לימוד שיעור החומש היומי של יום שלישי, בפסוקי "אם כסף תלווה את עמי". בייחוד למקרא מילות התורה, שאין בעל לב שאינו יכול להישאר אדיש נכחם: "כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו, במה ישכב! והיה כי יצעק אלי – ושמעתי כי חנון אני" (משפטים כב, כו).

דומה כי לעתים התבוננות מרוחקת, מטווח שנים, עשויה להעניק פרספקטיבה רחבה יותר שלא תמיד ניתנת לקליטה, תוך כדי מרוץ השגרה. האם היה עוד צדיק בעולמנו שנושא הצדקה תפס מקום כה מרכזי ומהותי בסדר יומו?

אין עוד דוגמא, לא בהיסטוריה ובוודאי שלא בהווה, למעמד אינטנסיבי, מדי יום ראשון, של "חלוקת שטרות לצדקה" לאלפי אנשים העוברים בסך. אין עוד מקבילה לחלוקה שיטתית, קבועה, בכל סיום של שיחה ופעמים רבות, ללא כל שיחת-קודש מקדימה, אלא לאחר התפילה, של "שטרות לצדקה" למאות אנשים, נשים וטף, וכך בסיומה של כל התכנסות באשר היא. אין עוד תקדים ליציאה קבועה לתפילת מנחה וחלוקת "מטבעות לצדקה" לילדים הניצבים בדרך. אין עוד משוואה ליציאה אל האוהל הקדוש, וכשאך ניצבים על אם הדרך שליד הרכב הממתין, אי אלו ילדים, זוכים הללו לקבל "מטבעות לצדקה".

הצדקה, במשנת הליכותיו הקדושות של הרבי, לא הייתה סיום מליצי של דברי דרוש, אלא מעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר", כשגור בפיו הקדוש, שוב ושוב. בכל עת מצוא, בכל הזדמנות, על כל צעד ושעל, פשוטו כמשמעו. והיא הלכה והתעצמה דווקא בשנים האחרונות עם ריבוי הזדמנויות החלוקה, כמעט דבר יום ביומו.

*

ההתבוננות בדברים הללו, וכאמור למקרא המילים הנוקבות בשיעור החומש היומי (לרבות דבריו המפורטים עד אימה של רש"י, בביאורו למילים "את עמי", "לא תהיה לו כנושה", "נשך", ע"ש), מצאה לה קרקע פורייה, למרבה האירוניה, לנוכח תופעה שהולכת ומתחוורת, במלוא חדותה הכואבת, בשנים האחרונות.

לראשונה נתקלתי בה מיד עם ההכרזה, בקול ענות חלושה ומיוסרת, על כשלונה החרוץ של מגבית צדקה בקרב אנ"ש לטובת משפחה שהייתה זקוקה לכך נואשות. מבלי לפרט את פרטי המקרה, מסיבות מובנות, די אם אומר כי הנסיבות הקשות של בקשת הצדקה קרעו את הלב.

בעיניי ראיתי ובאוזניי שמעתי את דבריהם הקשים של חברי ועדת הצדקה שנרתמו לנושא, שעה שהם מביעים את תמיהתם, שלא לומר השתוממותם, לנוכח האדישות שבה נתקלו בפנותם אל יודעיה ומכיריה של המשפחה הנזקקת, באמצעות כל אפיק שהוא. במכתבים אישיים, באסיפות, בכרוזים. קומץ ההיענות לא השביע את הארי לו זקוקה המשפחה על מנת להביא טרף לנפשותיה.

הדבר אירע לפני כשלוש שנים וכבר אז הדליק נורה אדומה שמצאה ביטוי בשיחות כאלו ואחרות שהייתי עד או שותף להן. שיחות שהסתכמו בסוג של ניתוח אנתרופולוגי, בו אני שימשתי כמאזין בלבד, ואילו 'גורמי המקצוע', אנשי ועדות הצדקה הנחשבים כמומחים לדבר, תינו על מה שהגדירו "תרבות הצדקה של חסידי חב"ד".

לא יכולתי אז לקבל את הדברים. הם נראה לי אז משוללים מן היסוד. אין עוד בית, אמרתי, כמו בתיהם של חסידי חב"ד די בכל אתר ואתר, שכל ילדי הבית, קטן כגדול, יוצאים ממנו בבוקרו של יום, כשידיהם אחוזות במטבע של עשר אגורות לצדקה, משל זהו חלק בלתי נפרד מתיק האוכל אותו הם נושאים.

דברי הסנגוריה שלי נתקלו בנתונים קשים שהושמעו לאוזני לנוכח אפס ההירתמות לאותו דבר צדקה, שכאמור לא היה לב שלא היה אמור להיקרע לגזרים נכחו. "זהו חינוך לצדקה", סנטו בי אותם גבאי צדקה. "והלוואי שבכל בית ישראל יקפידו על אותו חינוך לצדקה. אבל אם אותו ילד יגדל ויקים בית בישראל, וימשיך לדבוק אך ורק בעוד עשר דקות לצדקה ועוד עשר אגורות לצדקה, כמוהו כמו אותו בוגר שממשיך לברך, בתום ארוחה דשנה, 'בריך רחמנא', כנוסח שאותו דקלמו עמו בעת גירסא דינקותא".

משנשנתה אותה תמונת מצב עגומה במגבית דומה שנערכה במרוצת השנה האחרונה, דומה היה כי יש ממש בדבריהם של אותם גבאי צדקה. עם אחד מהם שוב נפגשתי אז. היות ובניגוד לאב-טיפוס אותו הגדרתי בתחילת הדברים כדעתן במקורו, איש זה הוא תכליתי ומעשי, בכל הווייתו כמו גם בעצם עיסוקו, בהתנדבות, במסגרת אותו ועד צדקה – הוא לא העניק אופציה נוספת לפתיחתו מחדש של הדיון.

הוא הסתפק אפוא במסקנה שאליה הגיעו הוא וחבריו האחראים לאותה קופה. "פנינו לחב"ד, רק בשלב ראשון, להזכיר כי 'מבשרך אל תתעלם' וכי 'עניי עירך קודמין'. השלב השני של המגבית היה לכלל ישראל, וב"ה הצלחנו להעמיד את המשפחה על הרגליים", סיפר בכנות.

*

אינני יודע מדוע היא קיימת אך דומה כי לא ניתן עוד לטאטא את העובדה הזו אל מתחת לשטיח.

יש לנו, בחב"ד, מוסד ענק של צדקה וחסד שאין לו אח ורע בעולם כולו. כולם מכירים ומוקירים אותו. כולל חב"ד. אלף מאמרים וכתבות לא יצליחו להמחיש את עוצמת היקף הנתינה שרוחש המוסד הנפלא הזה על כל זרועותיו ואגפיו. לא עליו דברתי אלא על הפרט ועל התגייסותו. גם לכך אין אח ורע. לצערי, במובן השלילי.

כמי שהיה עד, גם לאחרונה, לכמה מקרים של מצוקה כלכלית קשה עד כדי משבר עמוק וקריטי שאליה נקלעו כמה משפחות מאנ"ש, יהיה לי קשה מאוד לקבל דברים מתחסדים ותירוצים שדופים. בנדון זה, דווקא בנדון זה, כה תקפים דבריו הקדושים של הרבי, אותם שב ושינן באוזנינו, פעם אחר פעם, "המעשה הוא העיקר".

ד' בתמוז תשע"א