ב"ה יום רביעי, ט"ז סיון תשע"ט | 19.06.19
פורים
פורים צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
אתה שונה ואתה מייצג ■ טור מיוחד לפורים

בעם הזה אני גדלתי, בעם זה התחנכתי. כן. אני התוצר של "דתיהם שונות מכל עם", אני מה שאני, אני זו שבחרת בי – כל מה שיש בי,זה רק בגלל שזה "עמי", העם ש"את דתי המלך אינם עושים" ● הרב אלי וולף בהרהורים לקראת החג הקרב
הרב אליהו וולף

כשהמן הרשע הגיע למלך אחשוורוש ורצה לשכנע אותו להביא את גזרת הכיליון רחמנא-ליצלן על עם ישראל, הוא אומר לו "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותיך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים", ולכן – "ולמלך אין שווה להניחם".

וטענה זו, היא טענה נכונה. זו האמת לאמיתה.

בזמן הגלות עם ישראל הוא "מפוזר ומפורד בין העמים", והאמת היא ש"דתיהם שונות מכל עם", והטענה ש"ואין דתי המלך אינם עושים" – גם היא נכונה.

וכפי המובא במדרש שהמן אמר למלך שאם אתה – המלך – תיגע בכוס יין הנמצאת בידיו של יהודי, הוא לא ישתה מזה, אלא היהודי "חובטו בקרקע". ודבר זה גם הוא אמת.

כך שכל הטענות הללו נכונות לאשורן.

מכך מובן, כשאשר אסתר עמדה בפני אחשוורוש וביקשה לבטל את הגזירה - היה עליה לכאורה גם להשיב כנגד טענות אלו של המן, לפרוך את טענותיו, ורק על ידי זה היא תצליח לבטל את הגזרה.

והשאלה היא – היכן אנו מוצאים בפסוקי המגילה, בדבריה של אסתר, מענה על טענות אלו, כך שלפי דבריה יהיה "למלך שווה להניחם"?

[הרי העובדה שאסתר "נשאה חן" בעיני המלך – לא היה די בזה כדי לבטל את הגזרה, כי הרי אסתר לא השתמשה רק ב"קלף" זה כדי לבטל את הגזרה, אלא היא טענה "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" וכיו"ב, כך שהיא השתמשה בטענות של הגיון, ולא רק ב"נשיאת החן" שלה –

כך שהיכן מוצאים אנו מענה בדבריה על טענותיו הנכונות של המן?]

נקודת הביאור בזה (התוועדות פורים תשכ"ט): אסתר לא עמדה לפרוך את טענותיו – הנכונות - של המן, היא לא התמודדה מול הטענות האלו.

אסתר התמודדה מול המסקנה שלו.

המן טוען שבגלל הטענות האלו – המסקנה המתבקשת מכך היא "ולמלך אין שווה להניחם",

ואילו אסתר אומרת, לא ולא. המסקנה המתבקשת היא הפוכה לחלוטין.

נכון, עם ישראל "מפוזר ומפורד בין העמים", זה אמת ש"דתיהם שונות מכל עם", אני לא חולקת על כך ש"ואת דתי המלך אינם עושים" – אבל המסקנה המתבקשת מכך היא שאתה עצמך, המלך, יודע - שכדאי לך "להניחם".

אדרבה – כל ה"חסרונות" הללו, הם בעצם מעלה.

כיצד היא אומרת זאת – אסתר מסבירה את זה במילה אחת בלבד. הוא אומרת: "עמי" בבקשתי. זה העם שלי.

זה כל המענה שלה. זה העם שלי. "עמי"!

אסתר אומרת לו בזה: הרי אני היא זו היחידה ש"ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות", אני זו שאתה המלך בחרת מכל הנשים והבתולות מכל מאה עשרים ושבע מדינות העולם כולו כדי למלוך תחת ושתי,

את מעלתי אני לא צריכה להסביר לך באריכות. אתה הוא הרי זה שבחרת בי –

דע לך שזה "עמי"!

בעם הזה אני גדלתי, בעם זה התחנכתי, זה אני. כן. אני התוצר של "דתיהם שונות מכל עם", אני מה שאני, אני זו שבחרת בי – כל מה שיש בי,זה רק בגלל שזה "עמי", העם ש"את דתי המלך אינם עושים".

ואתה עצמך יודע שכל ההנהגה שלי בבית (כמובא במדרשים) היא "שונה מכל עם". והסיבה להנהגה זו - כי זה "עמי".

כך שהכל נכון – אבל המסקנה המתבקשת היא בדיוק להיפך. כך שכל הטענה של המן – אין לה כלל יסוד.

אחשוורוש לא היה צריך שום הסבר מעבר לזה. ולכן הוא מיד שאל "מי הוא זה ואיזהו הוא אשר מלאו לבו"? –

הוא שאל מי הוא ה"איש צר ואויב" שיכול לקחת דמות כמו אסתר, שיכול לחשוב על עם שגידל אשה כזו, על שיטת חינוך כזו של ה"עם" הזה– ולומר עליהם "למלך אין שווה להניחם"?!

ידוע הפתגם "אשרנו מה טוב חלקנו" – שאנו יהודים. "ומה נעים גורלנו" – שאנו חסידים. "ומה יפה ירושתינו" – שאנו חסידי ליובאוויטש

אנחנו "שונים מכל עם", אנחנו "שונים" מכל אלו שאינם חסידים, ואנחנו "ונפלינו" גם מבין כל תלמידי הבעל-שם-טוב.

אנחנו מייצגים גישה אחרת ליהודי, גישה אחרת במבט על העולם. אנחנו "שונים" בכל.

בגלל זה יש כל מיני טענות שונות ומשונות: "דתיהם שונות מכל עם".

מוטל עלינו גודל האחריות לדעת שאנחנו מייצגים משהו שונה.

ובגלל השוני הזה – חובה עלינו לייצג את המסקנה המתבקשת שזה "עמי". שזה הדבר הכי טוב והכי נעלה.

רק בכוחינו ובהנהגתינו להביא לידי כך שגם 'אחשוורוש' יבין שכל מי שיחשוב שהשוני הזה יכול להביא לידי מסקנה שלילית, הוא טועה ומטעה.

הדבר תלוי רק בי ובך.


י"ב באדר ב' תשע"א