ב"ה יום רביעי, כ"ג סיון תשע"ט | 26.06.19
הרבי על רקע הרשימה
הרבי על רקע הרשימה צילום: שטורעם
עתה באתי?! ■ מאמר מיוחד

בשבוע שעבר זכינו לגילוי אור, אחרי כעשר שנים זכינו ונמצאה "רשימה" חדשה של הרבי ● כשלומדים את הרשימה הזו לפרטיה, יש בה נקודות רבות שאפשר "להתוועד" איתם ● אם כל שנות חייו של משה רבינו העם עבד את ה', וגם "כל ימות יהושע לא השחיתו", איך קרה שאחרי הסתלקות יהושע העם הגיע למצב של "השחת תשחיתון"? ● מי הוא המלאך שמשה רבינו לא רצה לקבלו ומה הקשר לסרטון שהופק לחג החנוכה ● על כל זה ועוד במאמר מאת אלי' וואלף
הרב אלי' וולף

 

בשבוע שעבר זכינו לגילוי אור ואוצר חדש מתורתו של הרבי.

אחרי כעשר שנים בהם לא יצאו לאור "רשימות" מהרבי, זכינו ונמצאה "רשימה" חדשה של הרבי. היא הודפסה על ידי מערכת "אוצר החסידים", ונלמדה בחיות ובהתלהבות, כמים חיים לנפש עייפה, ע"י אנ"ש והתמימים בכל רחבי תבל.

ברשימה זו הרבי מבאר את דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי-תורה לפרשת במדבר (מאמר דיבור המתחיל "ואריה כבקר יאכל תבן"), האומר שבמשכן של משה רבינו לא היה על המזבח אש בצורת אריה האוכל את הקרבנות.

אדמו"ר הזקן מבאר במאמר, שבהיות ודבר גשמי ודבר רוחני הם שלא בערך זה לזה, לכן כדי ליצור התאחדות ביניהם, הדבר צריך להיות באמצעות "ממוצע" ביניהם.

כדוגמא הוא מביא את הנפש הזכה הרוחנית המחיה את הגוף הגשמי. כיצד הנפש יכולה לשכון בגוף הגשמי ולהחיותו, בשעה שהיא כלל לא בערכו, אלא הדבר נעשה באמצעות האדים העולים מחמימות דם הגוף, ובאמצעות האדים הללו, שהם אינם יותר עדינים וזכים מחומר הגוף, באמצעותם הנשמה מחיה ושוכנת בגוף.

כך המלאכים, תפקידם להיות "ממוצעים" ולהעלות לקב"ה את התפלות הנובעות מקול ודיבור גשמי של בני ישראל.

כמו"כ הקרבנות הגשמיים שעם ישראל היה מקריב על גבי המזבח, היו עולים לריח ניחוח לה', כיצד דבר גשמי כבהמה יהפוך להיות דבר רוחני – הדבר נעשה באמצעות "ממוצעים", שהם המלאכים.

והאש בצורת אריה שהיתה רבוצה על גבי המזבח ו"אוכלת" את הקרבנות, זהו מלאך שהוא הממוצע בין בני ישראל לקב"ה.

אש זו, אומר אדמו"ר הזקן במאמר, היתה בבית המקדש. אבל לעתיד לבוא, כאשר עם ישראל יעלו במדרגה והם יהיו נעלים יותר מהמלאכים, או אז הם לא יצטרכו ל"ממוצע" זה של האריה.

וכך גם במשכן, בימי משה רבינו, לא היתה אש בצורת אריה, "כי משה לא רצה במלאך, אלא ותצא אש מלפני ה' וגו'".

עד כאן תוכן דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה

וברשימה זו כותב הרבי, שלכאורה צריך עיון בדברי אדמו"ר הזקן האומר: "במשכן של משה לא היה האש של מעלה בדמות אריה", בשעה שרש"י על התורה כותב בפרשת במדבר שבמשכן היה אש "רבוצה כארי", וכן מובא בזוהר הקדוש.

תמצית ביאורו של הרבי הוא, שהדבר תלוי כיצד מפרשים את הפסוק שמשה רבינו אומר לקב"ה אחרי חטא העגל: "ויאמר אליו אם אין פניך הולכים, אל תעלינו מזה".

מצינו בחז"ל שני הסברים כלליים לפסוק זה.

במקומות רבים פירוש הפסוק הוא: בהיות והקב"ה אמר למשה רבינו "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי", דהיינו שלא הקב"ה עצמו יילך עם עם ישראל, אלא הוא ישלח מלאך –

על זה עונה משה רבינו ואומר לקב"ה: "אם אין פניך הולכים - אם אתה לא בא איתנו – אל תעלינו מזה". אני לא רוצה "ממוצע" בינינו. אני לא רוצה את "הנה אנכי שולח מלאך לפניך".

ובקשתו של משה רבינו – התמלאה.

וכמו שהרבי מציין למדרש האומר: "אמר משה, הרי אמרת "מלאך" (הקב"ה אומר "אנכי שולח מלאך"), ואני אומר - "אם אין פניך הולכים" (אני רוצה רק אותך, לא רוצה מלאך, ממוצע), נראה דברי מי עומדים? ... אמר לו הקב"ה – חייך, "פני ילכו והניחותי לך". ("פני יילכו" איתכם, אני בעצמי, ולא על ידי מלאך).

הדברים באים לידי ביטוי בציון נוסף שהרבי מביא ברשימה, במדרש המתאר את פגישת יהושע והמלאך בעת כיבוש יריחו, אומר המלאך ליהושע: "עתה באתי". "עם משה רבך באתי (כבר הייתי אמור להגיע בימי משה רבך), אלא שהיה מתפלל ואומר "אין אין פניך הולכים". לעלות למעלה – לא הייתי יכול, שעדיין לא עשיתי שליחותי, ולמטה – לא הייתי יכול, שעדיין היה מתפלל ואומר "אם אין פניך הולכים", ו"עתה באתי" (עכשיו, אחרי הסתלקות משה רבינו, יכול אני לבוא ולמלא שליחותי).

כך, בהיות ומשה ביקש "אם אין פניך הולכים", אני לא רוצה ממוצע בינינו, ובקשתו התמלאה, לכן בימי משה, לא היה "ממוצע", לא היה מלאך - אש בצורת ארי' הרובץ על גבי המזבח.

וזה ההסבר לדברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה.

אולם בחז"ל ישנו פירוש נוסף לפסוק "אם אין פניך הולכים", שתוכנו שונה לחלוטין. לפי הסבר זה אין כאן כלל דיון על מלאך ממוצע או לא. לפי פירוש זה - משה מבקש מהקב"ה אני רוצה את ה"פנים של נחת" שלך, ולא את ה"פנים של זעם".

משה רבינו אומר לקב"ה "אם אין פניך – של נחת – הולכים, אל תעלינו מזה". ועל זה ענה לו הקב"ה "פני ילכו והניחותי לך", "אמר לו הקב"ה למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך".

כך שפסוק זה אינו עוסק בבקשת משה רבינו לשלול מלאך "ממוצע" בין עם ישראל לקב"ה.

ולפי הסבר זה לפסוק - אזי בימי משה כן היה על גבי המזבח אש בצורת ארי' האוכל את הקרבנות.

[ובהמשך הרשימה הרבי מקשר ומאחד את שני הביאורים האלו בפירוש הפסוק "אם אין פניך הולכים", עם שני דעות בגמרא, בסוגיה שדנה האם האש שירדה מן השמים בימי משה רבינו לא נסתלקה עד ימי שלמה המלך, או שנסתלקה מקודם לכן].

עד כאן תמצית תוכן הרשימה.

כשלומדים את הרשימה הזו לפרטיה, עם שלל ה"מראי-מקומות" שיש בה, אזי מלבד עצם ביאור דברי רבינו הזקן בלקוטי תורה, יש בה נקודות רבות לעיון, למחשבה, להעמקה, להדרכה ולהוראה. אפשר "להתוועד" על הרשימה הזו ותוכנה בפנים ואופנים רבים.

אתמקד בנקודה אחת שלכאורה ניתן להסיק ממנה.

אותו מלאך שירד בימי משה מן השמים ולא יכל לבצע את שליחותו, הוא לא מלאך שלילי חלילה. הוא היה שלוחו של הקב"ה, הוא היה אחד המלאכים החשובים והנעלים ביותר. וכפי שהרבי מציין ברשימה זו לגמרא האומרת שמשה אומר לקב"ה: "אפילו בפרוונקא נמי לא קבליני'" וביאר רש"י, אפילו למט"ט "אנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו" –

מדובר כאן על המלאך מט"ט, שהגמרא בסוגיא מכנה אותו "ששמו כשם רבו", הקב"ה מכנה את המלאך הזה בשמו של ה' בעצמו.

דהיינו מדובר על אחד מחשובי המלאכים, והוא שלוחו של הקב"ה, מכל מקום – משה רבינו לא רוצה בו. ורק בימי יהושע "עתה באתי", וכמו שהרבי מציין לרמב"ן על התורה הכותב: "לאחר מיתתו של משה רבינו שלח להם מלאך".

בסוף פרשת וילך אומר משה לעם ישראל: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציויתי אתכם". אני יודע שאחרי מאה ועשרים שנה שלי בעולם הזה – אתם תרדו מהדרך שהדרכתי אתכם, תסטו מההוראות הברורות שהתוויתי לכם.

ומבאר רש"י על הפסוק "והרי כל ימות יהושע לא השחיתו, שנאמר ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי".

ונשאלת השאלה, אם כל שנות חייו של משה רבינו - העם עבד את ה' כנדרש, וגם "כל ימות יהושע לא השחיתו", איך קרה פתאום שמיד אחרי הסתלקות יהושע בבת אחת העם הגיע למצב של "השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם"? איך חלה הדרדרות חדה שכזו בבת אחת, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מ"ויעבדו העם את ה'" למצב של "השחת תשחיתון".

האם אין איזה שלב ביניים, שלב "ממוצע" באמצע?

אלא זו נקודת הביאור, וזה ההוראה אלינו –

כשעולים לנו כיום כל מיני רעיונות של פעולות שונות, כל מיני פרסומים שונים, כל מיני דעות, ולא מדובר על חלילה דברים פסולים, דברים שהם בבירור נגד רצונו וכוונתו הברורה של הרבי,

כשאנו עומדים לעשות איזו פעולה בשם ליובאוויטש, כשאנו עומדים לפרסם משהו שקשור בשמו של הרבי, משהו שמזוהה עם הרבי – עלינו לחשוב היטב בעניין.

הרי "כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש", כל הרעיונות והפעולות הללו – לכאורה חשבו עליהם בעבר.

הרי לאו דווקא שאני הוא הגאון הגדול, שהברקתי רעיון שכל אנשי "דור השביעי" מאז יו"ד שבט ה'שי"ת לא חשבו על זה, סביר להניח שבעבר מישהו חשב על דבר שכזה או דומה לו –

אלא מאי, בשעתו, "בימי משה", הדבר לא ירד לעולם הזה. בימי משה הדבר היה מופרך, "מאסנוהו ומיאנו לקבלו".

אז מה קרה כעת ש"עתה באתי"?!

אם בימי משה לא קיבלו אותו, וכעת – כאשר לא רואים את משה רבינו הדבר נהיה אפשרי, עד כדי "עתה באתי" –

עצם נתינת האפשרות לפעולה זו, שהיא אמנם לא פעולה אסורה או שלילית, מדובר כאן על מלאך שנשלח בשמו של הקב"ה, אבל בימי משה הדבר היה מופרך –

אזי דבר זה הוא שלב מכריע בהתדרדרות לקראת המצב של "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך".

אי אפשר להגיע ממצב של "ויעבדו העם את ה'" – למצב של "סרתם מן הדרך" בבת אחת. זה תהליך של כרסום באמונה במשה רבינו. יש שלב ביניים, יש מצב של "ממוצע" בין האיגרא רמה של ימי משה, לבירא עמיקתא של "סרתם מן הדרך".

כאשר פעולות – שעל פניו הם ניראות חיוביות וחסידיות, כמו אפילו אותו "פרוונקא", שהוא "שלוחו של מקום". לא מדובר כאן חלילה על מלאך שלילי, הוא "שמו כשם רבו" –

אבל בימי משה הדבר היה מופרך, "אל תעלנו מזה", הוא היה בבחינת "מאסנוהו", משה לא נתן לזה דריסת רגל, למרות כל מעלתם של הפעולות הללו –

אז אין לזה כל מקום גם היום.

אם היום לא נעמוד כמו בימי משה, אלא נהיה חלילה במצב של "עתה באתי", הדברים יהיו "אפשריים" היום, הדברים (החיוביים לכאורה) הללו יהיו "מטבע מהלכת" – אזי זה שלב כואב בדרך ל"סרתם מן הדרך".

אין צורך להכביר בדוגמאות, לא מכבר ראיתי סרטון של פרסומי ניסא לחנוכה שנעשה באחד המדינות, הקורא לציבור בעיר להשתתף בהדלקה המרכזית.

לא אאריך ואפרט בפרטי הסרטון. היה לי דיון עם אחד השלוחים האם כל הדרכים כשרות כדי להגיע לציבור ולקרוא לו להגיע להדלקה, והיכן יש לשים את הגבול.

נקודת ההכרעה בדיון היתה, האם סרטון זה היה עולה בשידור ה"חנוכה לייוו" אצל הרבי או לא.

אם "בימי משה רבך" זה היה בבחינת "מאסנוהו", אזי אין לזה מקום גם היום.

ואם היום זה פתאום "עתה באתי", מיט אמאל ער איז דא, "ויבוא" - אמנם המטרה היא חיובית, המניע של הדבר הוא כולו בקדושה, "שלוחו של מקום", אבל אם בימי משה זה "לא היה עובר", אזי אין לזה מקום גם היום.

המאמר פורסם בשבועון "כפר חב"ד"

כ"ח בשבט תשע"א