ב"ה ערב ש"ק, ט"ז ניסן תשפ" | 10.04.20
הרב שניאור חביב
הרב שניאור חביב צילום: מאיר אלפסי, שטורעם
הם מ-פ-ח-ד-י-ם. אבל מדוע? ● מאמר דעה

הם מ-פ-ח-ד-י-ם... מאוד ● ממה? מה יש לנו להציע? איזה סיכוי לכאורה יש בליבו של נער חילוני מתבגר לאותיות עתיקות מול ההשכלה, הקידמה והחופש שדרך הוריהם מבטיחה? יתכן שאורות תל אביב כבר לא כל כך נוצצים? יכול להיות שהקליפה מיצתה את עצמה? ואולי בכלל זהו שלב ראשון בנבואת ימות המשיח 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'? ● הרב שניאור זלמן חביב, מנהל בית חב"ד רמת אביב ג' במאמר מיוחד לשטורעם
הרב שניאור זלמן חביב, מנהל בית חב"ד רמת אביב ג'

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב שפנה אל הקב"ה: רבש"ע, מה לך כי תלין על עמך ישראל, הרי את כל תאוות עולם הזה הנחת בפניהם בצורה כל כך חיה ומפתה ואילו את הטוב גנזת באותיות קטנות בספרים עתיקים ועבי כרס. נסה פעם אחת להחליף בניהם, גלה בפניהם את אורך הגדול באופן שיחושו תענוג אלוקי אמיתי מהו ואילו את פיתויי העולם הזה כתוב בספרים. הנה אז, סיים רלוי"צ, מבטיח אני לך כי אף יהודי לא יחטא.

אני נזכר בסיפור זה כל אימת שסוגיית דוכן התפילין מול תיכון 'אליאנס' ברמת-אביב עולה לכותרות וקבוצת פעילי השמאל נחרדת מעצם המחשבה שחרדי מחליף מילה עם הבן של השכן. לפני מאה חמישים שנה באירופה, ארבו אבות אבותיהם של אותם הורים חרדים-חילונים לתלמידי ישיבה מחוץ לישיבות, בתלמודי התורה, בשטיבלים ובסמטאות העיירה וניסו לשדל תינוקות של בית רבן לעזוב את ספסלי העץ הארוכים, את הגמרות המתפוררות ואת הרבה חמור הסבר עם מקל העץ המאיים.

והיה להם מה להציע. קידמה, חופש, נאורות, פתיחות, לימודים גבוהים, תאוות, עבירות. במבט מהשעטעל , נראו אורות ברלין, וינה והמבורג נוצצים ומגרים. ההורים הביטו בנעשה בעיניים כלות, ולא יכלו לעשות הרבה. מי שלא קיבל חינוך יהודי עיקש וגאה, לא שרד. הפיתויים היו צבעוניים, זוהרים, חיים ומפתים מדי בשביל נערים צעירים בגיל ההורמונים.

מאה שנה לאחר מכן, הם היכו שנית. הפעם ביהדות תימן והמזרח. הם ארבו להם בין האוהלים והפחונים בשבילי בוץ של מעברות מלאות יתושים הבטיחו לאותם נערים חיי חופש בקיבוץ, חלוציות, גבורה, תאוות ועבירות חופשי עד לב השמיים. הם הסיתו אותם נגד המסגרת המשפחתית המסורתית. ושוב, ההורים הביטו בנעשה בעיניים כלות, ולא יכלו לעשות הרבה. הם היו עניים מידי, ובעיקר תמימים. תמימים מידי. ומי שלא קיבל חינוך יהודי עיקש וגאה, לא שרד.

שישים שנה חלפו. לכאורה, עם ישראל - עם חופשי בארצו. ככל הגויים בית ישראל. עם נאור, חופשי, פתוח שהקדמה והמדע נר לרגליו. מדינה יהודית דמוקרטית. ההורים ומערכת החינוך המפוארת של מדינת ישראל מעניקים לילדיהם את הטוב ביותר שרק אפשר, לימודי הליבה, השכלה כללית, ומה שסביבה. מה חסר היום לנער חילוני מרמת אביב? אינטרנט, כבלים, לווין, מסיבות, צופים. בלחיצת כפתור אחת נפרשות לפניו כל תאוות ותענוגי עולם הזה. זמין, מהיר ומספק.

מול כל הפיתויים הללו, מול תאוות עולם הזה, מול המתירנות הבלתי נתפסת עומדים כמה תלמידי ישיבה עם קוביות שחורות, עתיקות, ומציעים לנערים לגלגל רצועות עור סביב היד ולמלמל טקסט לא ברור בן שלשת אלפים שנה. והם מ-פ-ח-ד-י-ם... מאוד.

ממה? מה יש לנו להציע? איזה סיכוי לכאורה יש בליבו של נער חילוני מתבגר לאותיות עתיקות מול ההשכלה, הקידמה והחופש שדרך הוריהם מבטיחה? יתכן שאורות תל אביב כבר לא כל כך נוצצים? יכול להיות שהקליפה מיצתה את עצמה? ואולי בכלל זהו שלב ראשון בנבואת ימות המשיח 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'?

ואם כן, אז אולי כל המאבק הזה, הוא עוד סימן שהנה, הנה, הוא כבר ממש מאחורי הדלת?

כ"ה בסיון תש"ע