ב"ה ערב ש"ק, ט"ז ניסן תשפ" | 10.04.20
הרבי, תמונה נדירה
הרבי, תמונה נדירה צילום: ארכיון שטורעם
כ"ח ניסן: מהי באמת ההחמצה הגדולה? ● דעה

הגיע לידיי טור פרי קנהו המיומן של הרב מנחם ברוד - תחת הכותרת: "ההחמצה הגדולה" ● אני רוצה להעיר הערה קטנה. כוונתי למילים המתלוות לכותרת ומפרשות מהי ההחמצה הגדולה: "למה לא זעקנו" ● כשאני מנסה לחזור אל אותה העת, כלל לא עולה בדעתי השאלה "למה לא זעקנו". דווקא משום שעודנה חיה בקרבי תחושת אותה שעה מרטיטה ● הרב יצחק מרטון כותב מהרהורי ליבו בעקבות מאמרו של דובר חב"ד, לרגל כ"ח ניסן

 

מאת הרב יצחק מרטון

הגיע לידיי טור פרי קנהו המיומן של הרב מנחם ברוד - תחת הכותרת: "ההחמצה הגדולה". טור רהוט, המתייחס לאותה שיחה מרטיטה, כאובה ובלתי נשכחת של ליל כ"ח בניסן – שיחת "עשו כל אשר ביכולתכם".

אין לי ויכוח על אף מילה שנכתבה שם. אולם במלוא הכבוד והזהירות, ומתוך תקווה שלא אתפרש בצורה מעוותת, אני רוצה להעיר הערה קטנה. כוונתי למילים המתלוות לכותרת ומפרשות מהי ההחמצה הגדולה: "למה לא זעקנו".

גם אני הקטן זכיתי לשמוע את השיחה בעת אמירתה. התכנסנו ב'זאל' בתורת אמת לשמיעת השידור. זכור זכור לי היטב אותו ליל שישי ואי אפשר לשכוח את הרגע המרטיט, ממש מפחיד, רגע התפנית באמצע השיחה – כשקולו הק' של הרבי כמו השתנה, הפך 'חזק' נמרץ וכאוב. אני בטוח שהעניין חקוק היטב בזיכרון ובתודעה של רבים, כמו גם את אותה שנייה בלתי נשכחת במהלך השיחה בה הרבי כמו עצר באחת את שטף הדיבור, כביכול בכדי להימנע מלטעון 'כלפי מעלה'.

מיד לאחר אמירת השיחה, הושמעה פעם ופעמיים הקלטה שלה. הנוכחים, מרביתם תמימים ומקצתם מאנ"ש, היו בהלם מוחלט. שררה מועקה, איש לא ידע מה לומר. השיג והשיח היה רק לנסות ולהבין מה בדיוק הרבי אמר? מהם הביטויים, מהם המשמעויות? למחרת, בשעת צהריים מוקדמת של ערב שבת, כבר הגיע הר"ד ושוב נדונו הביטויים, ההשלכות וכו'.

כשאני מנסה לחזור אל אותה העת, כלל לא עולה בדעתי השאלה "למה לא זעקנו". דווקא משום שעודנה חיה בקרבי תחושת אותה שעה מרטיטה והתחושה ששררה מיד לאחר אמירת השיחה, איני מבין מדוע יש מי שסבור שהייתה אמורה לפרוץ זעקה; איזו מין זעקה היתה אמורה לפרוץ אז?

התגובה שבהחלט היתה היא אלם והלם מוחלט. אולי בגלל 'שינוי כיוון'; אולי בגלל אופוריית "שנה שמלך המשיח נגלה בה" שמעט התפוגגה; אולי בגלל שננזפנו. וההלם הזה היה במקומו, כולל תחושת חידלון שהתלוותה להלם. הרבי הביע כאב, אכזבה אמיתית וחוסר סיפוק מהמקום בו ניצבנו; ואנו? נחשף קלוננו, בושנו בעצמנו, נוכחנו בעוצמת היפך נחת הרוח שנגרמת לרבינו הק' ממעמדנו ומצבנו. מה פתאום צעקה? איזו זעקה? בושה!

אמת: בושה והלם אינן תחושות בונות, ובוודאי שלא יכולות לשרוד לאורך זמן. די מהר התעשת הציבור אל תוך מציאות חדשה שבה היה ברור לחלוטין שמלבד קלון וחידלון – הוטלה על שכם החסידים אחריות גדולה וכבדה. "להעביר את העניין אליכם" אמר הרבי; האם "העניין" הוא זעקה? לא! צעקה לא חסרה אז, אלא יוזמה. כולם חשו בזה, כולם ידעו זאת היטב. ברור היה אז, וגם היום בניתוח של לאחר זמן ברור שנדרשה עשייה נמרצת, זעקת המעשה היא שחסרה.

וכאן, אחי ורעי, באה הזעקה הגדולה והמרה: "ההחמצה הגדולה: למה לא עשינו? למה אנחנו לא עושים?!"

אינני תופס איך שוב מתפספס לו המסר של כ"ח ניסן: עשו, עשו, עשו כל אשר ביכולתכם. העשייה שחסרה אז, חסרה ביותר מאז ועד היום, ועשייה היא שחסרה היום ומהיום והלאה. עשו כל אשר ביכולתכם! נכון, בהעדר עשייה גם בכי וצעקה מעומק הלב הם טוב יותר מאדישות וחוסר אכפתיות. יתירה מכך, זעקה מקירות לבבנו אמורה לפעול את פעולתה וכפי שהרבי אומר במפורש בשיחה זו עצמה. אבל בל נשכח שמקומה העיקרי של זעקה הוא בהעדר עשייה, במקום של "לאחר מעשה"! ואילו במקום שבו ניתן להציל את המצב על ידי עשייה, מה מקום יש לה, לצעקה? מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו! זוזו קדימה, קחו את העניין ברצינות ועשו כל אשר ביכולתכם!

מי מאיתנו לא חווה עם ילדיו סיטואציה שניתן לראות בה משל לנ"ל. אותם רגעי מורת רוח ממצב נתון של ילד. לפעמים, קורה ש'מתפרץ' ממך כאב: "מה יהיה אתך? היתכן שאתה לא מתייחס לעניין במעט יותר רצינות? היית אמור כעת כבר לרוץ ולסיים את מלאכתך בחריצות ובשלימות" וכד'. האם התגובה הצפויה של הילד היא זעקה? התגובה אמורה להיות הרכנת ראש, כלימה. אחר כך בא מבחן המעשה: אם הדברים נכנסו באמת לליבו, הוא יעשה וימהר להוכיח לך שהמסר נקלט והכיוון השתנה. הזעקה היא אקורד של סיום, אות של 'אבל' וסמל של "אחר יאוש". וכפי שהרב ברוד מטיב לתאר את זעקת ג' תמוז או זעקת השבר נוכח גירוש קטיף, כשנוכחו כי אין עוד מעשה שאפשר לעשות בדרך הטבע בכדי לבטל את רוע הגזירה.

כל עוד לא באה הגאולה בפועל ממש, אות הוא כי דרושה עשייה. ומי שמאמין שזו משימה ברת השגה ובנו הדבר תלוי – אמור להתעמק באמונה זו ולהפכה לתודעה המשפיעה על מעשה בפועל. מעשה של הוספה בלימוד תורה, בפרט בעניני משיח וגאולה, וקיום מצוות בהידור, כולל השפעה על הסביבה. עשייה רבת-עצמה, שקטה ועקבית עד להשגת התוצאה – היא הנדרשת, היא שחסרה, והיא היא ההחמצה הגדולה של י"ט השנים האחרונות. היתכן שלא עשינו? למה לא עשינו? למה אנחנו לא עושים?!

כ"ח בניסן תש"ע