ב"ה יום חמישי, י"ז תמוז תשפ" | 09.07.20
השלוחים בתמונה המרכזית בחזית 770
השלוחים בתמונה המרכזית בחזית 770
רגע השיא

מפגש השלוחים, התפילה בחדר הרבי, הפ"נים, התמונה, ה'ראל-קאל'. מה רגע השיא של כינוס השלוחים? (בנימין ליפקין - עלה במחשבה)

 

כינוס השלוחים - פרוייקט מיוחד

בסוף השבוע יישאבו אלפי חיילים וגנרלים בצבא השלוחים לחמש יממות של כינוס השלוחים העולמי, המעמד השנתי שאליו נשואות עיני כל חסיד חב"ד באשר הוא.

כמי שהייתה לו הזכות ללוות ולתעד בכתב כמה וכמה מכינוסי השלוחים, מצאתי עצמי מהרהר בימים האחרונים, אל מול מראות הנהרה הנסוכה בפניהם של שלוחים מהכא ומהתם הנערכים לנסיעתם. תרתי בלבי אחר הרגע שיכול להיחשב כרגע השיא של הכינוס.

*

בעברנו הזוהר, לא היה כל מקום לשאלה הזאת. רגע השיא של הכינוס היה גם מעמד הפתיחה הרשמי שלו. היה זה בשעה אחת וחצי, בצהרי יום השבת. בהתוועדות המיוחדת שבמרכזה נשא הרבי את דברות קודשו ובהם הותווה קו הפעילות של צבא השלוחים לשנה הקרובה. בפי כל זקן וטף שגורה כיום הוראת הנצח של הרבי בהזדמנות האחרונה של מעמד זה, בשנת תשנ"ב, על כי "נגמרה עבודת הבירורים" וכי העבודה שנותרה היא "להכין עצמו והעולם כולו לקבל פני משיח צדקנו".

מאז שניטל כבוד מבית חיינו, אף כי לדאבון ולמגינת לב, "העיקר חסר מן הספר" - מספק הכינוס בעצם קיומו על כל חלקיו ומרכיביו עוצמה של מעוף ואנרגיה לכל שליח הזוכה ליטול בו חלק. העוצמה הזאת באה לידי ביטוי בשלל רגעים.

בראש ובראשונה מספק הכינוס את עצם ההתראות והמפגש בין השלוחים. יהיו אלו חברי כיתות מימי הלימודים בצוותא בבית חיינו אשר נפוצו לארבע כנפות הארץ ועתה נפגשים הם, מתרפקים על ימי העבר ומתחלקים בחוויות ההווה - כשם שיהיו אלו בני גילאים ומעמדות שונים אשר יד אחת קושרת אותם לנבחרת העילית הצועדת בראש המחנה. אלו גם אלו ייראו מתוועדים יחד, סועדים במשותף ומנצלים כל רגע של חברותא ושל צוותא.

בליל שבת וביום השבת ניתנת לשלוחים הזכות הקדושה להתפלל בחדרו הקדוש של הרבי. הם ניצבים צפופים כשהם עוצמים את עיניהם ומציירים בעיני רוחם את רגעי הקודש הנשגבים בהם זכו לעמוד כאן, בתוך ההיכל הקדוש, או על מפתנו, ב'גן-עדן-התחתון', ברגעים שונים שעיצבו את דמותם והפכו אותם למה שהם.

ביום ראשון מעפילה עוצמת רגשות הקודש עת מתייצבים אלפי השלוחים באוהל הקדוש. כאן, בד' אמותיו של הרבי, איש איש והשמות אשר הביא עמו ממחוז שליחותו, איש ואיש והדוח המפורט שהוא נושא עמו על פעילותו, איש איש והפ"נ האישי שהוא כותב, בתמצית דם ליבו, אותו הוא מקריא בהטעמה ובלחש בטרם הוא קורע את הדף ומשליכו על פני חלקת הקרקע שאין מחיצה בינה ובין שער השמים.

שעה קלה לאחר אותו מעמד נשגב, ניצב כל צבא השלוחים בחזית בית חיינו לתמונה המסורתית. כל מילה רק מגמדת את העוצמה הגלומה בתמונה הזאת כמות שהיא. היא גאוותנו והיא המייצגת יותר מאלף מילים את המהפכה האדירה שחולל הרבי בעולם כולו.

אבל יש רגע אחד שבו, בספונטניות אמיתית, מתוך פרץ של שמחה והתעלות, מתרוממות בבת אחת אלפי זוגות רגליים לריקוד סוער ושירה קולנית. הרגע הזה מתרחש עם תום מעמד ה'ראל-קאל' – הכרזת שמות המדינות והתייצבותם של השלוחים המייצגים את כל אחת מהן. באותו רגע איש בקהל לא נותר אדיש. מסכת הרגשות שאפפה כל שליח מרגע ההרשמה ביומו הראשון של הכינוס עד הלום, פורצת את כל המסכים הטבעיים ופושטת על כל צורתו וחזותו. הריקוד בשירת מארש ר"ח כסלו הוא רגע השיא של הכינוס כולו.

*

מדוע? ניסיתי לשאול את עצמי, בפרספקטיבה של זמן, מתוך ניסיון להתנתק מעט מהאווירה הסוערת האופפת באותם רגעים את חללו של האולם הענק. כיצד זה חוזר על עצמו מדי שנה ובכל זאת, בכל פעם מחדש, אין זה ריקוד מלאכותי אלא כל עצמותיהם של השלוחים אומרות ברגעים אלו, שירה, רננה, שמחה בטהרתה.

ככל שמתבוננים בכך יותר, מגיעים למסקנה כי הרגע הזה אינו רק תולדת אקסטזה של רגשות אלא הוא אכן, במהותו, רגע השיא. לאחר שקירות האולם סופגות את שאגת הרב קוטלרסקי בהכרזת שם כל אחת מהמדינות ולנגד עיני הקהל כולו ניבטות העדויות החיות מכל מדינה ומדינה, בדמות השלוחים שלה – יש כאן זעקת אמת. משאת נפשו הטהורה של הרבי המשלח "לתקן עולם במלכות ש-ד-י", התגשמה במלוא טהרתה. כל הנוכחים באולם יכולים להיות עדים לכך. כאן, במקום הזה ובשעה הזאת, ניתנה עדות המחץ על קיום רצונו הקדוש של הרבי "אייננעמן די וועלט". ברגעים הללו ניתנה ההתגלמות המלאה ביותר לקביעת הקודש של "נגמרה עבודת הבירורים". העולם נכבש. זוהי כותרתו של הרגע הזה.

והקריאה הזאת שבאה לידי ביטוי בריקוד הסוחף, לא מסתכמת רק בתחושת סיפוק וגאווה אלא בתעצומות נפש שאותן נוטל לעצמו כל מי שעד למעמד הזה.

כי כשם שעל הריקודים בשמחת תורה, אמר הרבי הרש"ב שיש לשאוב מהם בדליים, בחביות, אוצרות של שמחה לכל השנה כולה – על הריקוד של תום ה'ראל-קאל' בכינוס השלוחים ניתן לומר שממנו יכול כל מי שעד לו, לשאוב בדליים, בחביות, אוצרות של אמונה, של ראייה מוחשית "כי לא עזב הרועה את צאן מרעיתו", של הכרה ברורה באופן המלא והמוחשי ביותר לקביעה: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

י"ט בחשוון תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
6
1. השיא
אני חושב שרגע השיא של הכינוס הוא כשאריה דרעי השתטח על ציון "מרן".
י"ט בחשוון תשס"ו
2. באמת?
האם זה תואם את תוצאות הסקר?
י"ט בחשוון תשס"ו
3. תיקון קטן
הכותב טעה בגלל שיגרת הלשון, ובמקום "הריקוד בשירת מארש נפוליון הוא רגע השיא של הכינוס כולו". צ"ל - מארש ר"ח כסלו.
מי יתן ונזכה כבר לקפץ ולשיר זאת בעידודו של רבינו
י"ט בחשוון תשס"ו
4. נו נו
נראה אותך מוציא כתבת תדמית צבעונית ומרשימה ב'בקהילה'! (לפני או אחרי הכינוס) אני עוקבת אחריך מזה זמן, כנושא בתואר היוקרתי 'עורך העיתון' ולא מוצאת שום אזכור עלינו השלוחים או על מפעל השליחות. לא ביט כסלו לא בחי אלול וגם לא ערב הכינוס המרטיט הזה... באמת הגיע הזמן. מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות
י"ט בחשוון תשס"ו
5. אהבתי
ליפקין - מרטיט ומרגש כמו תמיד בכתיבתו המדהימה.
כ' בחשוון תשס"ו
6. לא קולט
אהבתי את המאמר, אבל בפואינטה לא כ"כ קלטתי, למה בעצם אתה אומר שרגע השיא הוא בריקוד?
כ' בחשוון תשס"ו