ב"ה יום חמישי, י"ז תמוז תשפ" | 09.07.20
אמר החסיד האחד לרעהו. בתמונה: שני חסידים מתבוססים בשלג
אמר החסיד האחד לרעהו. בתמונה: שני חסידים מתבוססים בשלג צילום: ארכיון
נוח מול לך לך

קריאת שמע של שחרית או של ערבית? בנימין ליפקין במאמר מיוחד ל'שטורעם' על מטר גשמים, עקמומיות שבלב ועבודת ה' (עלה במחשבה)
חשכת עבים מכסה את פני היקום. מטר גשמים ניתך ארצה, בעוד הבריות מנסות להימלט מפניו, מי במטרייתו ומי במגבי זגוגית רכבו. אווירה אפרורית פושטת על היקום ומחלחלת אל הלבבות.

תלמידים ומוריהם תולים מבט נוגה בלוח השנה בעודם מעלעלים בין דפיו. למעט קרן אור זעירה המבליחה אל החורף, בחג החנוכה, השבועות והחודשים הבאים יהיו עבורם גדושי לימודים, תובענות, מבחנים ומטלות.

ולא רק עבורם. החורף המצוי בפתחו, נותן אותותיו בחזותם המצטנפת, המתכרבלת, של בני תשחורת ובעלי שיבה כאחד. חזות המסגירה את המתחולל בלבבות.

תנאי החורף הפיזיים כמו תורמים כובד משלהם לקושי ההתמודדות המתמדת בין מי המבול, שמשמעם החסידי הוא טרדות הפרנסה, לבין קריאת הנצח, "לך לך מארצך", במשמעה החסידי, צא מארציותך ומהרגליך המולדים.

הסיפורת החסידית רוויה באותות ומופתים על תעצומות נפש שגילו חסידי הדורות הראשונים כלפי גבורות הגשמים, השלגים והביצות שניסו לסחוף אותם עליהם.

*

מנגד, דווקא הברקים והרעמים המה מעידים, כי הקדוש-ברוך-הוא, כלשון הברכות, "עושה מעשה בראשית" וכי "כוחו וגבורתו מלא עולם".

דווקא על לילות החורף הארוכים הכבירו רבותינו נשיאינו דברים ומעשים שהעצימו את קביעת חז"ל, "לא איברי לילה אלא לגירסא".

כאילו לא די בכך, חז"ל קובעים כי לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב. אגב, את דברי חז"ל הללו ציטט הרבי בהתוועדות אחת משבתות הקיץ שבה היו גשמים גדולים מלווים בברקים ורעמים. הרבי התבטא אז כי המחזה הנדיר הזה בוודאי לא בא אלא כדי ליישר עקמומיות שבלב.


*

כשהרהרתי השבוע בדבר, בעודי מפלס לי נתיבות בין טיפות הגשם, כשילדיי מתהלכים לידי ומטריותיהם מסתירות את קומתם הזעירה, הסקתי כי שני הקצוות הניגודיים הללו מייצגים שתי גישות, שתי אסכולות בעבודת ה', להן הייתי עד כד הווינא טליא.

הכרתי אז בו-זמנית שתי דמויות חסידיות בני גיל זהה.

שיגו ושיחו של האחד, בכל התוועדות, עת היה נושא דברים בפני עדת הבחורים שהייתה יושבת סביב השולחן, היה נסוב אודות קריאת שמע של שחרית. הוא היה מרבה דברים אודות חשיבות שמירת זמן קריאת שמע. כסייעתא חריפה לדבריו, נוהג היה לצטט את הנאמר בספרים הקדושים כי מי שקורא קריאת שמע שלא בזמנה, ארבעים יום תפילתו אינה מתקבלת.

פעם, לא אשכח, התפרץ בבכי שעה שהתוועד עם צעירי הצאן בימים הסמוכים לחודש אלול. תארו לעצמכם, אמר, כשדמעות זולגות במורד לחייו האדומות. תארו לעצמכם שבארבעים הימים הקרובים נכללים גם ראש השנה, יום הכיפורים. וחלילה וחס, מי שלא יקרא קריאת-שמע בזמנה, תפילתו לא תתקבל בימים הנוראים הללו.

רעהו, לעומתו, היה מרבה דברים ותובע מהבחורים שומעי לקחו את חובת ה'עבודה' בעת קריאת שמע שעל המיטה. התוועדויות שלמות שהיו נמשכות אל תוך אפלת הלילה היו מזוגות במילים ותיאורים אודות מעמד זה.

אחד מאותם תיאורים סיפר על אחד מגדולי החסידים (ר' איצ'ה דער מתמיד, דומני) שבהגיעו פעם לפונדק דרכים ביקש מבעליו להכין לו במהירות חדר ומיטה שכן עייפותו רבה. לתדהמת בעל הבית, נשאר האור בחדר שמיהר להציע לו, דלוק שעות ארוכות. ההסבר שהיה בפיו למחרת היה: אמנם כן עייף הייתי, אבל קריאת-שמע-שעל-המיטה צריך לקרות...

*

לימים, כשבגרתי והרהרתי ביני לביני אודות שתי דמויות אלו והקו שאימץ לו כל אחד מהם, מצאתי כי 'זהיר טפי' זה שאימצו לעצמם, זה בשחר וזה בלילה, הולם את אישיותם ואורח חייהם. שניהם גילמו בהווייתם עיסוק נמרץ הן בלימוד תורה והן בעסקנות ציבורית. אך כל אחד מהם סוגה הייתה דרכו בשושנים בתחום אחר.

החסיד שהטיף כל העת לקריאת-שמע-שעל-המיטה, היה במשך כל שעות היום מנצח במרץ ובעוז על עסקנות עניפה בשורה של תחומים, במסגרת שורת תפקידיו, אך ההצלחה האירה לו פנים דווקא בחשכת הליל. שעות על שעות היה יושב ספון על מול ערמה מתגבהת של ספרים, מפלפל פלפולים, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, מחדש חידושים מעלה אותם על הכתב ואף מוציאם לאור עולם.

החסיד שהקדיש את מרץ דברו לזמן קריאת-שמע-של-שחרית, הושאל מעולמה של תורה והלכה, בו היה שרוי, לתוך היורה הרותחת של העסקנות הציבורית. ככל שנשאב לכך יותר, לנוכח המציאות, העתיקו עצמן שעות הגייתו בתורה אל שעות הלילה. במשך היום כולו היה פועל כקיטור במסגרת הניהול אותו נטל על עצמו. והוא עשה בו פלאים. הכפיל, שילש וריבע את חלקת הקודש אותה ניהל.

*

שניהם קראו 'אחד' בעודם תובעים מעצמם ומזולתם את שעבוד הלב והמוח בקריאת שמע.

האחד מצא עצמו שוקע, מתבוסס, כמעט טובע עד צוואר, במי המבול שמפלטם היחיד היה תיבה חתומה של אור התורה. – הסתער האחר והתייצב בעוז אל מתחת לעננים הכהים. את המטר הסוחף אימץ לעצמו כגשמי ברכה בקיימו, הלכה למעשה, את מצוות 'לך לך'.

מתוך נחלתו הפרטית, מבית אביו המוקף כולו בכתלי תורה, הלך אל הארץ, אל תוך ארציות הגשמיות, בהעניקו מוחשיות של ממש לדברי רבי מענדל'ה מקוצק: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם – לעשות מהם שמים.

ה' בחשוון תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
4
1. מאמר מרתק
שטורעם, מאמר חזק, חב"ד שעל אתר!
ה' בחשוון תשס"ו
2. בתמונה?
האם שני החסידים הם אלו שבתמונה? מישהו מזהה?
ה' בחשוון תשס"ו
3. האם אני לא טועה ???
האם בתמונה זה לא אברמי וולף
ו' בחשוון תשס"ו
4. ואולי יש לומר...
נראה לי שהמדובר הוא בדמויות מקריית גת...
ט' בחשוון תשס"ו