ב"ה יום חמישי, כ"ה תשרי תשפ" | 24.10.19
עוד יום חמישי

כך זה נראה מדי יום חמישי, בתום שבוע של עבודה מאומצת. ורק משפט אחד מעניק את הפרופורציה האמיתית (בנימין ליפקין, עלה במחשבה)

לא קלה היא העבודה העיתונאית היומיומית. היא מציבה בפניך אתגרים יומיומיים. היא לא מרפה. בכל שבוע מחדש עליך לספק את הסחורה העדכנית, המרתקת והפיקנטית ביותר. אתה נתון בתחרות מתמדת. המתחרים כמו נושפים בעורפיך. מה יהיה להם, מה יהיה לנו. כזאת היא הדאגה המתמדת המתרוצצת, המלווה כל ידיעה, כל כותרת, כל תמונה.

ככל שהעבודה הזאת סיזיפית ושוחקת, הסיפוק שהיא מזמנת מיידי. מדי רביעי בערב, נפלטת אנחת רווחה עם רדת העמוד הראשון לדפוס. רפרוף בעלי ההגהה מוליד תחושת סיפוק אמיתית. עשינו את זה, אתה טופח לעצמך על השכם בעיניים כבויות ועייפות אחרי אלפי מילים שעברו מולן ביממות האחרונות.

בוקר יום חמישי מסמן את נקודת המפנה. זהו יום הטלפונים. שלא תטעו. אין טלפונים של מחמאות או קומפלימנטים.

ראשונות בתור הן הצביטות בלב. ככה זה כשאתה מגלה שחוקר מגלומן החליט למכור את סחורתו המפוקפקת, מסתבר, לא רק לך אלא לשורה של כתבי-עת זולים יותר וזולים פחות. אתה מתחיל לייסר את עצמך. מה פתאום התפתיתי בכלל לפניותיו הטלפוניות והמלצתי בישיבת המערכת לשגר אליו כתב? איזו שטות עשיתי.

אחר כך באות הטענות והמענות. תגיד, לא נראה לך שהגזמת? מתנפל אחד מנשואי הידיעות או הכתבות שחש עצמו פגוע. מה נתת לפלוני כזאת במה ואותי השארת עם תגובה כזו קטנה ומצחיקה? סלח לי, אני לא מבין אותך.

הטלפון הבא אחריו בוטה יותר. תודה, הוא פותח את השיחה הטלפונית. תודה שביום חמישי אתה מוכן לענות בטלפון. אתמול, משום-מה לא ניתן היה להשיג אותך. הוא בישיבה, אמרה כל רגע המזכירה שלך, ואני כבר אמרתי לעצמי, מרוב ישיבות, מתי בדיוק הוא עורך את העיתון. אז רק שתדע שהפסדת סקופ גדול וחבל מאוד. אני את המסקנה שלי הסקתי. איתכם גמרתי.

באותו רגע, אתה מנסה לשקלל במהירות את הרווח וההפסד של ההחלטה הנמהרת. ככלות הכול, מדובר בטורדן לא קטן שהתועלת העיתונאית שהופקה ממנו די מזערית. בכל זאת, אתה מתייסר, יום אחד כתבה על מעלליו בתחום שכלל לא ידעת עליו תימרח על פני שישה עמודים של המתחרים ואתה לא תדע את נפשך.

השלב הבא הוא כשאתה יושב לארוחת הבוקר ומולך כבר ניצבת כל תכולת דוכן העיתונים בתפארתה. עם כל נגיסה, כמו ננעץ מזלג בלבך. פתאום אתה מגלה, למשל, שאחד המתחרים, באובססיביות הנודעת שלו להיות הראשון בכל דבר, החליט להקדים את ה'שלושים' של דמות חשובה שכולם הולכים לכתוב עליה בשבוע הבא. רק כדי להיות לפני כולם. יש גבול? אתה שואל את עצמך ומיד משיב: לא, אין גבול.

בחלוף שני רגעים אתה כבר מחייג, במהירות, בעצבנות. אתה אפילו לא חושב שאפשר לדחות את הטלפון לאחר הארוחה ששלוותה הופרה מהרגע הראשון. זאת שיחה שאינה סובלת דיחוי, אתה משוכנע. כן, הוא זמין. ועוד איך זמין. בוקר טוב, הוא אומר בשיא הנחמדות והזעם שלך עולה לשיאים. מה זה? עכשיו נפלטת מפיך שאגה. מה חשבת שאלמלא אמרת לי שהתמונה בלעדית לא הייתי מפרסם? מה פשר הריצה למתחרים עם תמונה זהה? הוא אומר תירוץ טוב, משכנע, אבל קשה להפיג את הטעם החמצמץ שנותר בפה.

ואחר באים הטלפונים הממורמרים. של 'המבקר' (אמרת לי: כן, כן, ולא מחקת, אה ר' בניומין?), של כותב (למה, למה דווקא לי זה קורה שידיעה אחת עפה, פשוט עפה?), של קורא נזעם (אני רוצה לומר לכם, מה שעשיתם הפעם, חוסר אחריות ממדרגה ראשונה), של יחצ"ן (תגיד, עשיתי לך משהו רע? למה ההתעלמות הזאת?). וכך אתה עושה דרכך אל ישיבת המערכת שמסתערת, במוטיבציה מחודשת ועם כל החושים הדרוכים, על השבוע הבא. וחוזר חלילה.


*

ורק משפט אחד שנקרא בחטף, ב'היום יום', תוך כדי קיפול הטלית, בשלהי התפילה, מטיל זרקור ומעניק פרופורציה לכל המרוץ הזה שאין לו סוף.

"אין אצל מי להתפנק", כותב הרבי בכ' באייר. "צריך להתייגע. בסבלנות וקירוב הדעת אפשר, בעזרת ה' יתברך, ליישב הכול. בביטול הזולת והגבהת עצמו מפסידים, חלילה, הכול".

כ' באייר תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
12
1. אוהבים אותך בנו
תהיה חזק ואל תתרגש.
כ' באייר תשס"ו
2. עם כל הכבוד והערכה, ויש!! אבל
להוציא לפני ל"ג בעומר כתבת מחקר על כך של"ג בעומר הוא לא יום הילולת הרשב"י, לא מתאים לחסיד.

מבחינה חסידית - גדולי ישראל כבר כמה וכמה דורות ובהם אדמורי חב"ד ותורת החסידות מלאים עם חשיבותו של היום הזה "בחד קטירא איתקרטנא".

מבחינה מחקרית - המחקר והספקות על אמיתות התאריך לא התחילו מהחוקר הנכבד הזה אלא כבר דורות לפני כן וחידושו מבחינה מחקרית הוא מזערי ביותר.
כ' באייר תשס"ו
3. בקשה קטנה לכל יום חמישי
ליפקין. בקשה קטנה. אחרי כל התיאורים מה עובר עליך במהלך השבוע, וכמה קשה לך, ולמרות זאת, התפנית ביום חמישי לכתוב לנו טור קטן, תתמיד בזה. תקדיש ל'שטרום' חמש דק' בכל יום חמישי, ותסב לנו קורת רוח.

הצלוחות וישיעות.

ליאורי
כ' באייר תשס"ו
4. מאמר אמיתי ונכון
אני קורא תמיד את מאמרים .פשוט יפים ונוכנים הכל בכזו פשטות.בנימין אני כבר ממתין לכתבה הבאה,
כ' באייר תשס"ו
5. אמן הכתיבה
מדהים לראות את הכשרון המהלך הזה, ששמו בנימין ליפקין.

איך הוא מצליח בכתיבתו להכניס אותנו , לרגש אותנו ולחוות ממש את מה שהוא מעביר.

בנימין. אתה גדול מכולם!!!
כ' באייר תשס"ו
6. אני עם
2. האמת זה זעזע אותי ביותר. כל אחד יודע כמה הרבי היה כוחצעך על לג בעומר. זה מביש שנתת יד לדבר הזה. קוראים לזה פשוט - עמלק.
כ' באייר תשס"ו
7. בנימין מגלה סודות מהחדר
כל הכבוד. היה מרתק!
כ' באייר תשס"ו
8. רוצים לשמוע בדיה על ליפקין
בעבר לבנימין ליפקין היה מדור ב"כפר חב"ד" - מיומנו של חסיד מתגעגע .
אני קורא לזה: מיומנו של מתגעגע לחסיד.
כ' באייר תשס"ו
9. ליפקין הגדול
ש-ל-א י-ג-מ-ר ל-ע-ו-ל-ם-!
כ"א באייר תשס"ו
10. רבקי
בנימין,
כל איכות הכתיבה שלך- אין עוררין. אני רק רוצה לציין שכשאתה כותב טור אישי ולא איזה רעיון 'הגות' הזוי, אתה כותב הרבה יותר טוב.
היצמד לז'אנר הזה- הוא הולם אותך.
ש'כוייח.
כ"ב באייר תשס"ו
11. ליפקין, תרים טלפון לאליטוב ודי
בטוריו של ליפקין אני מבחין לפעמים בעקיצות לעברו של יוסי אליטוב ועיתונו משפחה.

מכיוון שמדובר בחברים מאוד טובים (עדות אישית: הם מחוברים חבל על הזמן) מדוע שליפקין לא ילחש לאליטוב את הערותיו כשהם יושבים במסעדה בתל אביב ויחסוך מאיתנו את הטמנת המסרים העלומים מעל בימה זו
כ"ז באייר תשס"ו
12. תהיה אתה
תהיה אתה, בנימין, ולא תואם אליטוב וכדו', כי אז תהיה כזה... והעיתון - באמת החלק החדשותי מה-זה-משעמם. אין מה לעשות, ככה זה כשנאלצים להתמודד עם מיעוט כותבים ומיעוט מקום.
י' במנחם-אב תשס"ו