ב"ה יום חמישי, י"ז תמוז תשפ" | 09.07.20
רציתי לספר לך, בני

"רציתי לספר לך, בני, על יום ראשון אחד". מאמר לי' שבט מאת בנימין ליפקין ותמונות מהרבי, עובר לפני התיבה ביום ההילולא (עלה במחשבה)
רציתי לספר לך, בני, על יום ראשון אחד.

התור הארוך השתרך לאטו. בידי נשאתי ספר תהלים ומאמר מוגה, האחרון שיצא לאור. ארבע השעות של ההמתנה נוצלו לתפילה, להכנה נפשית. להלמות הלב הפריע רק קולו של גבאי הצדקה שהכריז, "אני בצדק אחזה פניך" ואחריו החרתה-החזיקה להקת פושטי יד. ברגע שבו ניצבו רגליי על מפתן הפתח של המסדרון הצר המוליך אל הול הכניסה ל-770, כבר שלטה שם דממת יראה. רחש הקולות שאפיין את התור כל עוד התנהל בהיכל בית המדרש, ב'זאל הגדול' כפי שהוא קרוי, התחלף עתה ביראת רוממות.

ואז, בחלוף רגעים אחדים, רק ארבעה אנשים הפרידו ביני ובין מקום עומדו של הרבי. אור צהוב מרחף ממעל. אליו חוברים הבזקי מצלמות. ורחש שקט. ראשיהם של חברי המזכירות רכונים לשמוע כל הגה היוצא מפי הרבי.

פי היה ונותר חתום. בכל ליבי, בכל כנות מחשבתי, בכל כוח הריכוז שיכולתי לגייס, נתון הייתי לברכה אותה רציתי לבקש אך היא נותרה במחשבתי. ואז זה קרה. עיניו הקדושות של הרבי נפגשו בעיניי ומפיו הקדוש בקעו המילים: "ברכה והצלחה". יותר לא יסף הרבי דבר.

*

רציתי לגלות לך, בני, כי הרגע הזה עולה בעיניי עשרות מונים על רגעים נוספים שבהם זכיתי לדבר עם הרבי.

אני יודע, בני, כי המילים הללו, 'לדבר עם הרבי', נשמעות לך פשוטות. אך הן לגמרי לא. לו ידעת, בני, כיצד היה זה נחשב לבלתי מקובל, ש'תמים' יעבור מול הרבי ויעז לפצות פה. לו יכולת לחוש את פרכוסי הנפש המלווים את הרגעים שקודמים לרגע כזה.

וכשזה אירע, נשמתי כמעט פרחה. המילים יצאו מפי אך ראשי היה סחרחר. ולהפתעתי כי רבה, כשהרבי הקשה על מה שאמרתי, והשיבותי, ושוב הקשה הרבי, ושוב השבתי, לא ידעתי את נפשי.

ובכל זאת, מגלה אני לך, בני, כי אותו רגע ארוך ונצחי של ברכה והצלחה על אותיות המחשבה, נחקק בנשמתי והוא המונצח בתמונה התולה לנגד עיניי.

*

רציתי לספר לך, בני, כי יום אחד, בתום 'יחידות' לתלמידי התמימים, החזקתי בידי את הפתק אותו אגיש לרבי בעוד דקות אחדות. וחיכיתי. חשבתי אולי אזכה להיות האחרון בתור. שניות אחדות חלפו והובהר לי כי יש מישהו מ'זקני התמימים' אשר נוהג לשמור על 'חזקה' זאת ואוי לו למי שיעז להפר אותה.

בפתק שכתבתי אז לרבי ביקשתי משהו. ילדות הייתה בי עת הוספתי כי אני מבקש מהרבי שיראני אות לטובה, בטוב הנראה והנגלה, כי בקשתי מתקיימת. ניגשתי אפוא אל הרבי כשאני האחד לפני האחרון בתור. והנה, אף כי רק אחד נותר לו אחרון אחריי, נטל הרבי את הפתק מידי, צירף אותו לערמת הפתקים וכרך סביבה גמי, כמנהגו בקודש כשחבילות הפתקים היו נערמות.

*

רציתי לספר לך, בני, על רגע שבו הקריאה " ש י ד ו ר " הייתה מפלחת את חלל הפנימייה.

רציתי לשתף אותך, בני, ברגע של זינוק מאושר עם קבלת תשובה בכתב-יד-קודשו של הרבי.

רציתי לגולל בפניך, בני, את הלילה הלבן שעשיתי בישיבת תנומה על 'ספסל האורחים' כדי לזכות, למחרת, לא רק לראות אלא גם לשמוע את דברי הרבי בהתוועדות השבת.

רציתי לשחזר לאוזניך, בני, את ה'תנועה' המיוחדת של נעימת "לכה דודי" בקולו הקדוש של הרבי, אותה זכיתי לשמוע בתפילת ו' תשרי שחל בשבת.

רציתי לתאר לך, בני, כיצד נראה רגע שבו, מתוך דוחק התור המאולתר הנוצר בחלוקת הדולרים שלאחר תפילת ערבית, נשלף פתאום ילד סמוק לחיים ושמוט שיער אל מול פני הרבי, ואז, ברגע אחד, מופיע על פניו הקדושות חיוך רחב, שכל מי שראה אותו לא יכול לשכוח אותו לעד.

רציתי לומר לך, בני, כי כל רגע של סיפוק ואושר שאתה ואני וכל בני הבית חווים, במרוצת החיים - לא ידמה ולא ישווה לרגע אחד של דחיפות נוראיות שבהן ובמהלכן נראים פני הרבי.

י' בשבט תשס"ו
 
 
 
 
 
 
הגב לכתבה

תגובות
6
1. ליפקין במיטבו
ונאים הדברים למי שכתבן
י' בשבט תשס"ו
2. רציתי להגיד לך, אחי---
...שהיית לנו לפה ולב. כך, ממש, הרגשנו. כך, בקרוב ממש, עוד נרגיש.
ועוד רציתי להגיד לך, אחי, שכמה שתרצה להגיד לבנך - מי שלא חווה - לעולם לא יידע!
י' בשבט תשס"ו
3. תמשיך במאמרים כגון אלו
תודה רבה ,
י"א בשבט תשס"ו
4. אוי, כמה מרגש. תודה בנימין, אנא המשך בקו זה
אני חושב שבדיוק זה מה שאתר חב"די צריך לתת.
י"ג בשבט תשס"ו
5. מדהים, מהדים
תודה רבה בנימין ליפקין
שאתה מצליח להעביר לנו את התחושות, כי אנחנו, הדור הצעיר באמת זקוקים לכך.
י"ד בשבט תשס"ו
6. קנאהההההההה
י"ד בשבט תשס"ו