ב"ה ערב ש"ק, י"ח תמוז תשפ" | 10.07.20
סערת נפש נדכאים... יהודי נושא תחינה אל מול שריד בית מקדשנו
סערת נפש נדכאים... יהודי נושא תחינה אל מול שריד בית מקדשנו צילום: ישראל ברדוגו
אבותי כי בטחו

המהדרים מנמקים: גרוע מזה לא יכול להיות. ויוצר הסליחות צווח: ירח טבת לקיתי בו. ונשתנו עלי סדרי נתיבו (בנימין ליפקין, עלה במחשבה)
היום בו סמך מלך בבל וצר על עיר הקודש, יום עשרה בטבת בו שרויים הכול בתענית, נותן את האות להשתלטות אווירת תקופת טבת על ההוויה כולה.

יפיפית נמשלך ועתה קדורנית, מיטיב הפייט לתאר את עגמת הנפש המוצאת לה נחלה טבעית בלב הבריות. הסגריר השורר באקלים הרחוב, נותן אותותיו בפני כל הלך. התרוצצות מכורבלת חמורת סבר מאפיינת את ארשת הנראים מתרוצצים מפני רוחות הזעף ומטר השמים.

לתוך תפאורה חיצונית קודרת זאת נוצק גם מצב הרוח הכללי. שבשבת טרופה של חוסר וודאות טוטלי נעה כמטוטלת. אם לרגע נדמה כי מאורע פתאומי עשוי לבלום סחף אדיר להמשך הנסיגה וכי הקיץ הקץ על נצחיות הצלילה אל תוך המדרון – כל יום וכל שעה מולידים התפתחויות בלתי צפויות בכיוון הנגדי.

כל תנודה, תהי אשר תהיה, מלווה בהררים של נתונים אשר פעם אחר פעם מעצימים את התחושה כי אין מנוס מפני החריש העמוק הנוצר בעם לשכבותיו. חריש שאין מי שיבין את פשרו ואין אשר יקלע למניעיו.

תחושת אין אונים מאיימת להשתלט על כל מי שאמון על הדרך המסורה לנו. אזכרה מצוק אשר קראני, קורא הוא בקול לא לו. גדעני, הניאני, הכאני, אך עתה הלאני. מבט בפניהם של יהודים חסידים ונבונים, מפוכחים ובעלי דעה, מסגיר לאות. עייפות החומר, כפי שהיא נקראת בשפת העכשיו.

כל ידיעה, כל בשורה, מלווים במנוד ראש. יהיה טוב, נוהגים רבים להפטיר, מן השפה ולחוץ, בסיימם שיג ושיח אודות המתרחש, תוך כדי אנחה כבדה. ויש מהדרים שמוסיפים ומנמקים על אתר: גרוע מזה כבר לא יכול להיות. ויוצר הסליחות צווח ואומר: ירח טבת לקיתי בו. ונשתנו עלי סדרי נתיבו.

*

אל מול רוח הנכאים הזו, בא הפזמון השב ונשמע, בעוז, בתעצומות נפש. פזמון העשוי לבטא סערת נפש נדכאים, אך ב'פסוקו' הראשון גלומה תזכורת ברורה ובוהקת לימים שחלפו. אבותי כי בטחו בשם אלוקי צורי.

שנים רבות לאחר בואה לעולם של אמירת הנצח "טראכט גוט, וועט זיין גוט", היא העפילה אל רום גבהי שיא, בדברי קודשו של הרבי ובהוראותיו הקדושות הנגזרות מהם.

מעתה לא הייתה זאת תנועה סתמית או שמא סגולה בה מצטיידים קטני אמונה שעה שהם נתקלים בקושי בלתי ניתן לפיתרון. במשנתו הקדושה של הרבי זוהי דרך חיים שבה נקרא לדבוק כל יהודי באשר הוא.

אחד משיאיה ניתן בימים שקדמו לה' טבת, דמיניה קא אזלינן, ולבאים בשערי 'שטורעם' הייתה הזכות להתבשם מחדש בדברי הימים ההם.

הדבר בא לידי ביטוי בשירת 'דידן נצח' עם פרוץ פרשת הספרים כשהמצב לאשורו היה עגום ומייסר. הספרים ניטלו מ-770 והיו מוחזקים ברשות הגנב או ברשויות אחרות. בפניו הקדושות של הרבי ניכרה מורת רוח מבהילה אשר מצאה את ביטויה המצמרר בהפסקת אמירת מאמרי דא"ח. ולמרות הכול, החסידים, בעידוד הרבי, שרים באמונת-אומן, דידן נצח. וכן היה לנו.

הן אמת היא שכדברים הנאמרים על-ידינו בבוקר זה, ארכו ימי אבלנו ועוד ליבנו נאנח, אולם עינינו נשואות אל אבותינו שבטחו, מתוך אמונה וביטחון אשר מי שענה לכל הצדיקים והחסידים והתמימים והישרים הוא יעננו.

י' בטבת תשס"ו