ב"ה יום רביעי, ט"ז תמוז תשפ" | 08.07.20
ר' מענדל פוטרפס ע"ה מתוועד
ר' מענדל פוטרפס ע"ה מתוועד
והימים האלה נזכרים ונעשים

"והייתה שנה אחת", בנימין ליפקין במאמרו מיוחד לכבוד ראש השנה לחסידות, בהתוועדויות י"ט כסלו בתחנות חייו השונות (עלה במחשבה)
הייתה שנה אחת. ילד הייתי בכיתה ב' או ג'. חבד"ניק יחיד בתלמוד-תורה ירושלמי מתוך 1200 ילדים. ובבוקר י"ט בכסלו, עם הופיעי בפתח הכיתה, הביט בי המורה בעיניים בורקות ושאל: נו, הבאת 'משקה'? סומק עלה על לחיי ולא ידעתי אם חומד הוא לצון או מזדהה. אך הוא עצמו, לאחר התפילה, שלף מאי שם בקבוק ליקר, מזג וחילק בקוראו לי: הרי בהפסקות אתה אומר מדי יום עם הילדים את ה'פסוקים', היום אמור את ה'פסוקים' בשיעור. וכך נולדה התוועדות בתוך הכיתה.

והייתה שנה אחרת. נמניתי עם המוני הבאים להתוועדות המרכזית המסורתית בבית-הכנסת ברחוב בעל התניא במאה שערים בירושלים. בעיניים ילדותיות צפיתי ברב לנדא, הגר"י לנדא זצ"ל, שמדי שנה היה אורח הכבוד של המעמד, במסורת אותה ממשיך עד היום בנו. עקבתי אחר כל משבצת שהולכת ונכבשת בלוח חלוקת הש"ס וניסיתי לעצום עיניים ולהקשיב למאמר הארוך היוצא מפי סבי, כשרק את מילות הפתיחה שלו, "פדה בשלום נפשי", קלטתי.

והייתה שנה אחת. בה כוסו קירות ירושלים במודעות שבישרו על אורחים מיוחדים בהתוועדות שתיערך בשיכון חב"ד. כל השולחנות בבית הכנסת חברו למקשה אחת. בראש השולחן ישבו, זה לצד זה, שני חבושי 'קסקט' רוסי שהטביעו את רושמם על מאות המתגודדים. תחילה פתח ר' בערקה חן ואחר, המשיך בהתוועדות, ר' מענדל פוטרפס, אל תוך הלילה.

והייתה שנה אחרת. כשני מנייני תלמידים, ישבנו רתוקים למוצא פיו של המורה. והוא, הרב טוביה זילברשטרום, שאב את כולנו אל הוויית ההסתופפות והדבקות באילנא דחיי. הוא סיפר ואנו ביקשנו עוד. סיפר עוד ואנו המשכנו לבקש. ובשלב מסוים הוא לימד אותנו ניגון חדש והכיתה כולה נסחפה בשירתו.

והייתה שנה אחת. בחדר האוכל נראתה תכונה חגיגית. במקום לחם הוגשו לשולחן לחמניות עגולות ובכוסות הפלסטיק היו מפיונים חגיגיים. ולאחר ארוחת הצהרים, ב'זאל' הגדול, הישיבה כולה כונסה ל'התוועדות כללית', סוג של מסורת דו-שנתית בלוד, במסגרתה כל הצוות, כולל הרמי"ם בנגלה של כל הכיתות, נושאים דברים. "קורץ אבער ניט שארף", חלק ר' מוניה, היחיד ששתק, את ציונו האופייני לאחד הרמי"ם שזה עתה סיים. וכשהרב דירנפלד דיבר בחיוניות על 'זריקת תומכי תמימים' כנגד חוליי הנפש הבהמית, לא היה מי שלא חייך.

והייתה שנה אחרת. לשולחן אחד ישבו ר' זושא אלפרוביץ האגדי ור' בומי (הרה"ח ר' אברהם) פרידלנד הציורי. שניהם היו בגילופין. ומשנכנס 'משקה', יצא סוד. כתלי הישיבה הגדולה בקריית-גת ספגו באותו לילה מחזות שטרם נראו.

והייתה שנה אחת. איומה ונוראית. שעות אחדות קודם לכן רק נחתתי. שש שעות תמימות ניצבתי על רגליי עם כל מי שגורלו זימן אותו אל מתחת למרפסת שבצד מערב בבית המדרש הגדול של 770. והרבי מבקש דבר מה ואין איש מאיתנו, בחורים, אברכים זקנים וטף, יודע עד מה. ופעם אחר פעם שב על עצמו, שוב ושוב, המחזה האיום. תחילה מביט הרבי ושואל בקול "נו" כלפי המזכירים ואחר פונה לקהל. מביט ישירות בר' יואל המפלבל בעיניו ואחר בקהל כולו. פתקים על פתקים נשלחו אל המזכירים מצד כל מי שמשוכנע שבפיו המענה הגואל אך איש לא הצליח למלא את המשאלה.

והייתה שנה אחרת. היכל 'בית מנחם' היה גדוש אדם. על הבימה ניצבו רבנים, אדמו"רים, ראשי ישיבות, יושבים על מדין. שאקי דיבר על 'מיהו יהודי'. הגר"מ אליהו דיבר על אורו של הרבי. האדמו"ר מלעלוב דיבר על מורשת אדמו"ר הזקן. ושום שלט מוזר לא נראה, לא בחזית הבמה, לא בצד ימין ולא בצד שמאל. ושום הכרזה לא שפויה לא נשמעה מפיו של נואם, לא בתחילת המעמד וגם לא בסופו.

והייתה שנה אחת. אשתקד. בשעה מאוחרת מאוד, אחרי חצות, רק שבתי הביתה וחשקה נפשי להיות בהתוועדות. בבית-הכנסת בשכונה דלק אור עמום. אצל השולחן ישבו רק ארבעה. ואחד מהם, סופר סתם ועובד ה', דיבר על הצורך להקים שיעורי חסידות יומיים, קבועים, מדי בוקר בימות החול. ומאז אני רואה אותו, בפרגולה, בכל בוקר, מוסר את השיעור הקבוע, בפני המשתתפים הקבועים, ההוגים במאמר המוגה המונח לפניהם, מתוך 'ספר המאמרים מלוקט'.

ובכל שנה ושנה, עת יבקעו המילים "פדה בשלום נפשי", והקהל כולו יפתח בניגון המסורתי, שוב תחלחל אל כל חסיד באשר הוא, תחושת פנימית, חזקה יותר מכל מונע, מכל מעכב, כי זה היום אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו.

כ' בכסלו תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. ...וחסר הסיום: "לשנה הבאה, בירושלים הבנויה"
ואגב, שמתם לב מה קורה כאן מעל התגובות? בנימין, זה הולך בצעדי ענק לקראת ספר - לא כך?

תודה על הטורים הנפלאים
כ"א בכסלו תשס"ו