ב"ה יום שלישי, כ"א מנחם-אב תשפ" | 11.08.20
שתי שלהבות בשיינקין

אחד התמימים יצא לעשות 'מבצע חנוכה' ברחוב שיינקין בתל-אביב ומביא את רישומיו. יומן מבצע (לתקן עולם)
שי לביא

מאת אחד התמימים

האוטובוס המקרטע הפריח ענן פיח סמיך, הריע ממושכות, ונע קדימה. בקרבו הכיל מספר ארגזי סופגניות דביקות וקשות למאכל, מספר דומה של חנוכיות פח חדות-קצה וכמה עלונים צבעוניים שריח הדפוס והברק לא מרפים מהם. הנוסעים, חתומי הזקן ועטויי מגבעת וחליפה כהים תפסו את כל מושבי הרכב, והם הונעו בתחושת שליחות גבוהה והרבה מן המצרך הנדיר הקרוי 'אהבת ישראל', בדרך העולה בואכה שיינקינה.

שם, ברחוב ההוא, עומד להתרחש 'כיבוש' חסר תקדים. בקבוק משקה זול נדד מיד ליד וכשהגיע לאחרון הנוסעים עמד על שליש תכולתו בלבד.

בבת אחת נפלטה תכולת הרכב החוצה. הונחו יד על כתף וריקוד מעגלי חסם את הרחוב. מי שלא נסחף, הוכרח להמתין בהכנעה והם היו מעטים. שניים גבוהים בעלי אסופת שער ארוכה הקרויה בעברית מגושמת 'קוקו', קפצו ראשונים לאש החסידית, ושלושת עגיליהם התנודדו מעלה-מטה בקצב הניגון המהיר. כשחדלו, נטל האחד כיפה לבנה מכיסו, חבשה לראשו וברך בדקדקנות "בורא מיני מזונות". אמן, ענו החבדניקים. "אמן"! החרה אחריהם בבלבול.

"הסופגניות של החבדניקים תמיד טעימות", קרץ לחבר'ה בפה מלא ומחופנו הציצה שארית הסופגנייה המעוכה.

"בירושלים זורקים עלינו אבנים ואתם נותנים לנו לאכול אותם", הביע השני חוש הומור. הם נפרדו כשמכסיהם מציצים זוג קונטרסים צבעוניים ושפתותיהם מזמזמות "על ניסך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך"...

'הבזאר של גדי' היווה היעד הראשון. שלל מנורות ניאון מכות בסנוורים כל המעז לדרוך על מפתן הבזאר, וגם סומא יודה בכך. ובכן: הנרונים הצבעוניים שברשות הבאים הנם גרסה קדושה ומאירה לעומת עמיתיהם. "הנרות הללו קודש הם" קורא-מבשר גדי בקול מחוספס.

יד עטוית צמיד עבה נוטלת ברעד את החנוכייה ומציבה על אדן חלון הראווה. "פרסומי ניסא", מפגין גדי ידענות. מפתח שחוק ננעץ בארובות הצרות והנעתו פותחתן. כעת, הינן רחבות דיין להכיל את הנרות המזומנים להדלקה - פטנט יעיל לכל מי אשר נרו רחב מחורו.

"שני נרות" מהנהן גדי בהסכמה ומסמן כעין ווי באצבעותיו. "ברוך אתה... להדליק נר" - - -

"ברוך אתה... שעשה נסים" - - -

קולו נשנק מהתרגשות. שנה שלימה הוא מחכה לאור החמים והתמים של נרות השעווה הקטנים; לברק חנוכיית הפח שזהובה נשחק כבר בהדלקה הראשונה; לטיפות השעווה הגדולות שמכתימות את דלפקו בערבוביה של צבעים זוהרים; לטעם החצי-מתוק של סופגנייה בלתי סימטרית, למרות שבמאפיה של יואב ממול יש סופגניות בריבת חלב ישר מהתנור; לחיוך והשמחה שמקרינים הבחורים הצעירים הללו מחב"ד שמשום מה, כשהם באים, הלב שלו מתרומם טפח למעלה - - -

"הנרות הללו", הוא מנגן באיטיות ובהטעמה, עודו מנסה להצית את הנר השני שמשום מה מתמהמה לדלוק. לא. הוא ינסה עד שאת הנר תאחז שלהבת יפיפייה. הנר הסורר נדלק, ולגדי רווח. כעת, כשידיו פנויות הוא יהדר וימחא כף-אל-כף, יזמר בגרונו על אף ביצועו המזויף, וישמח בחג. את הבית הראשון של "מעוז-צור" הוא מכיר על בוריו - עניין של ניסיון, רק שלא מבין בדיוק מה זה 'מנבח' וכדומה. כעת החבדניקים יתפסו בידיו ויצאו בריקוד קטנטן בשטח שבין הדלפק למדפי המציאו?ת. בדיוק כמו כל שנה. לקוחה מבוגרת מוחאת כפיים, שלושה נוספים מקבלים סופגנייה ודוחקים לקופה הצהובה אי-אלו מטבעות. הטקס תם וגדי מחייך בסיפוק. הוא תוקע לחבר'ה כף ומשלחם לשלום. הם נעלמים מעיניו בדרך למסעדה סמוכה והוא מוחה מזוויות פיו המחויך שיירי ריבה אדמדמה. נו, הרי רק בזכותם הוא מניח תפילין כל בוקר, מנסה לשמור שבת ומשתתף מפעם לפעם בשיעורי תורה.

'מי יודע?' מצא עצמו מהרהר. 'אם ישלח את אורן, נכדו הקטן, לגן של חב"ד, גם הוא יצא כמוהם? האומנם??'

שתי שלהבות האירו את שיינקין.

 

א' בטבת תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. תיאור יפה,
חד וקולח של המבצעים בתל אביב. כאחד שהיה שם במשך השנים במבצעים ומתגעגע לימים היפים בישיבה, כשיצאנו כולם באוטובוס לרחובותיה של תל אביב.

חזקו ואימצו.
א' בטבת תשס"ו