ב"ה יום שלישי, כ"א מנחם-אב תשפ" | 11.08.20
רחוב בעיר ירוחם
רחוב בעיר ירוחם
יומן שליחות: חג בירוחם

"אלו הנמצאים הרחק מכאן נאלצים לכתת רגליהם שעות להגיע לביכנ"ס אי שם בפרברי ניו-יורק, וכאן, רק תאסוף" (שליחות בירוחם - לתקן עולם)
מאת ב. נתנאל

מאת ב. נתנאל

למען האמת, די חששתי בהתחלה. אומנם היה ברור לי שבשמחת תורה אצא לאחד מבתי חב"ד הפזורים בארץ. בזה לא היה לי ספק. אבל בכל זאת, כשמציעים לך לנסוע דווקא לירוחם מכל המקומות שבעולם ודווקא לשמחת תורה, אתה קצת חושש.

ולא שלא שמעת אף פעם על ירוחם. לא שעד אתמול לא ידעת על קיומה של עיר זו. אבל ההקשרים בהם שמעת את שמה של העיר יוצרים ציור בראש של כמה בקתות קש ללא מים זורמים או חשמל, בסגנון העיירות בהם חיו אבותינו לפני יותר מכמה עשורים טובים. אבל כשצריך - עושים. ומה עוד שכמות הבחורים הנמצאים בארץ הקודש בחודש זה של השנה לא מותירה הרבה ברירות וכל כח אדם זמין מנוצל.

וכך מצאתי את עצמי מיטלטל ערב שמחת תורה במונית שירות מבאר שבע בואכה ירוחם. מימין חול, משמאל חול, כנ"ל מלפנים ומאחור. איך לא. עוברים גבעה אחת, גבעה שניה, וממרומיה נגלית לעינינו העיר הדרומית ירוחם. כמה אלפי בתים שכמו נחתו משמים ישר לתוך מדבריות הנגב. אך כמו שנאמר: מה שרואים מכאן לא רואים משם. אינה דומה ירוחם המצטיירת מהסטיגמות, לירוחם החיה והנושמת. אז נכון, לא מדובר פה בעיר ללא הפסקה, אך גם לא כמו שהגדיר זאת אחד מליצני המקום - הפסקה ללא עיר.

וכך בשעת צהרים אני מגיע לביתו של השליח המקומי הרב חיים וולף. ארוחת צהרים קצרה וחייבים לזוז. היום קצר והמלאכה מרובה. מהבית אנחנו נוסעים להביא מספר ספסלים לבית הכנסת, שם מצביע השליח בנחת רוח גדולה על הרחוב הארוך ומתאר בדייקנות כמה אנשים הגיעו לשמחת בית השואבה שהתקימה שם יום לפני ע"י הבית חב"ד, ובהתחשב שהמדובר במקום לא גדול כמו ירוחם, הנחת רוח מובנת בהחלט. משם ממשיכים למאפיה לקחת את ארגזי החלות המיועדות לקידושי החג.

הזמן חולף במהירות וחייבים להספיק מקווה לפני כניסת החג, וממנו ישר למנחה, מעריב, קידוש, הקפות, סעודה פארבריינגען וכו'. השיחה שבין מנחה למעריב נמסרת בשתי שפות. משפט באידיש ותרגומו בעברית, כיאה לבית כנסת שחלקו דוברי אידיש בלבד וחלקו דוברי עברית. לאחר מעריב פורשים מפה ומקדשים. על "משקה" כמובן. הגבאי מתחיל לחלק את פסוקי "אתה הראת" למתפללים כשכל אחד אומר כמובן "לחיים" טרם אמירת הפסוק כנהוג. ספרי התורה מוצאים מן ההיכל ומתחילים בהקפות. המשקה עושה את שלו ואותן מחיצות גשמיות המכסות על האדם בחייו היומיומיים, נושרות אחת לאחת ומגלות תחתיהן את הפנימיות של חסידים הבאה לידי ביטוי בשמחה פורצת גבולות.

ככל שנוקפות הדקות גובר זרם הריקודים, יוצא רוסיה קשיש אוחז בידו האחת בתמים צעיר ובידו השניה ביליד הודו הרחוקה ומפזז כנער. אחד אוחז בידי יהודי אחר ומתחיל להרקידו כפי שראוי לרקוד בשמחת תורה ואחר מבטא את שמחתו בהכאות חוזרות ונשנות על בימת בית הכנסת בקצב שלא מבייש בחור צעיר. לאט לאט האויר נספג בלחלוחית חסידית כמו אחרי פארבריינגען ארוך. אחד שר שיר ידוע במילים ש"תוקנו" וכעת מדברות על הרבי, ושני מחרה מחזיק אחריו.

ניגון רודף ניגון, הרגלים נושאות את הגוף מאליהם. זר כי יכנס לבית הכנסת ידמה לעצמו כי ברגעים אלו הודיעו לנוכחים על זכיה עצומה בפיס. בשעה שהאורות בבתי הכנסת בירוחם כבים, בבית חב"ד עדיין אוחזים אי שם בשלהי הקפה ד'. אך מה לעשות, ובשלב מסויים במתפללים צריכים גם הם לסעוד את סעודת החג? חיש קל נערמות על השולחנות עשרות צלחות מלאות מכל טוב, ומתחיל פאבריינגען מתוך אחוות חסידים מופלאה, כשהמוטיבים העיקריים הם געגוע לעבר, לרגעים במחיצת אבינו רועינו כ"ק אדמו"ר זי"ע, וציפיה לעתיד עת נזכה כולנו להתוועד בסוכת עורו של לויתן ומלכינו נשיאינו בראשינו.

בוקר. השעה שבע וחצי, חייבים למהר. הזמן המצומצם מתיר לנו התארגנות מהירה, מקווה, וכבר צריכים להתייצב הכן בבית הכנסת הראשון בשרשרת אליו הלכנו ל"תהלוכה" לשמוח ולשמח. בית הכנסת ליוצאי הודו הראשון, והרגליים שאך התעוררו נדרשות לפצוח שוב בסבב מחודש של ריקודים. וכי מה אשמים יוצאי הודו שאנחנו רקדנו אתמול עד שעה מאוחרת? רבע שעה, וממשיכים בסבב. עד שבשעה עשר וחצי נוחתים בבית חב"ד רק בשביל לגלות שהציבור סיים זה עתה תפילת שחרית וניצב הכן שמוע קידוש. מה שאומר שאין לנו זמן מיותר, או יותר נכון שגם הזמן שיש לא בדיוק מספיק, ואנחנו צריכים להתפלל בזריזות בשביל שנספיק עוד לטעום משהו לפני שיתחילו ההקפות אצלינו.

הסעודה, ההקפות, קריאת התורה על חתן תורה וחתן בראשית שבה, עוברות עד שעה שתיים וחצי, ואנחנו שבים לבית השליח רק בכדי לנוח רבע שעה תוך כדי ניסיון התמודדות עם החת"ת העצום של יום זה, ולהמשיך הלאה לבית הכנסת "תפארת ישראל" ע"ש סידנא בבא סאלי להקפות אשר נערכות שם לאחר מנחה עד סמוך לשקיעה. מיד כשנגמרות ההקפות שם יש למהר על מנת להספיק את מעריב בבית הכנסת הגדול ואת ההקפות שניות שלאחרי התפילה.

בדרך אני מהרהר לעצמי כמה מעלות טובות לירוחם. הנה, אלו הנמצאים אלפי מילין מכאן נאלצים לכתת רגליהם שעות על גבי שעות בשביל להגיע לבית כנסת או שניים אי שם בפרברי ניו-יורק, וכאן, רק תאסוף.

יום שלם עובר בריצה מבית כנסת אחד לשני. אדהכי ואדהכי מסתיימת לה התפילה והרב וולף מכובד בהוצאת ספר תורה מן ההיכל ובהקפה ראשונה ע"י גבאי בית הכנסת ר' יעיש, האיש והאגדה, מעמודי התווך של ירוחם. ר' יעיש הוא איש שעד שלא תפגוש פנים אל פנים, לא תבין. את שנת השישים שלו עבר מזמן, אך הוא מפזז כנער צעיר. טוב, היה לו את כל היום לנוח... אך את החיוך שלו למראה החב"דניקים שום דבר לא ימחה.

ולאחר ההקפות שניות המרכזיות של ירוחם, עת אנחנו מדדים בשעת לילה מאוחרת לכיוון המיטות, אני מגיע למסקנה ברורה שלא הכמות קובעת.

מה שארבעה בחורים ושני מבוגרים לא יחלמו לעשות לבד, נעשה על הצד הטוב ביותר כשהמדובר בשליחות הרבי.

אשרינו שחסידים אנחנו!

כ"ד בתשרי תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
3
1. יפה
כתוב יפה.
כ"ו בתשרי תשס"ו
2. קראתי, התרגשתי ושמחתי.
מגיע לו! איש כזה במקום כזה!
לא תמצא דבר כזה בשום חוג אחר!
עלה והצלח, חיים!
יש לך מעריצים גם מחוץ לירוחם!
כ"ז בתשרי תשס"ו
3. ישר כח
לא... ש.... אני רואה שנהיית כתב של שטורעם .
עלה והצלח בשיא השטורעם
כ"ז בתשרי תשס"ו