ב"ה מוצאי ש"ק, כ" אייר תשע"ט | 25.05.19  
 
הרב יצחק חיים מרטון
עודכן לאחרונה בי' כסלו תשס"ט
"בקרובי אקדש"
מרגע שנגזרה הגזירה האיומה, ניתנה רשות למשחית, יצאה חרב מנדנה, פוגעת ללא הבחנה – אך מכוונת בעיקר אל היהלום שבכתר המלך: להכרית נצח-ישראל; להתחכם למושיען של ישראל, להטביע ביאור כל סיכוי לגאולה, להחשיך אורה ושמחה... והשליחות תימשך! והלהבה הקטנטנה שנותרה – תגבר ותבער עדי יקוים הפסוק: "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף ללהבה, ובית עשו לקש"

מוישי,

שנתיים חלפו ביעף מאז נולדת, ומלאת את הבית כולו באורה.

כן, את הבית ההוא, הגדול, הבית הקדוש שבעמל רב ניטע בלב ארץ מאוסה; משכן שכיית-חמדה, עם חלונות "שקופים-אטומים" מהם זוהר אור שבעת ימים, הבית ממנו נשלחו חבלי עבותות טהרה וקדו?שה שניסרו באפילת הקליפה הסרוחה, קליפת הודו.

הבית הזה, שנשמות רבות מצאו בו מזור, ואשר ממנו זרחו קרני שמש-חמה שהביאו בכנפיהן מרפא גשמי ורוחני לנפשות פצועות ומבולבלות, הבית שקירב אלפי יהודים שתעו-נעו-ונדו במבואותיה המטונפים של הודו האפלה; הבית הבוהק למרחוק, אי של קדושה בלב עבודה-זרה, הוד והדר בבוץ טובעני מכוער;

את הבית הזה פנימה – הארת אתה באור יקרות.

כן, ילדי הקט. אתה, מילאת את הבית המדהים ההוא באור פז, 'אור-חוזר'; אורה של שמחת חיים, צהלת עולל ויונק שכה אופייניים לכל בית יהודי בעולם, ולבעלי הבית הזה על אחת כמה וכמה. שליח נולדת, ולידתך היא פעולתך הראשונה בשליחות, יתרון האור הבא מתוך החושך; בחסד השי"ת קוים בך הפסוק (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב הוא" – "כשנולד, נתמלא הבית כולו אורה".

משה-צבי היקר, מוישי של כולנו! בדיוק כמו הילד מהפסוק – גם הוריך האהובים "לא יכלו עוד" להצפין את האור הזורח, אור הקדושה והטהרה, שצבע באור יקרות את הבית פנימה, וניקר את עיניהם המסומאות והגסות של השפלים בברואי-תבל. לבם הערל רחש מזימות להשבית ולהחשיך – ודרך רשעים צלחה. ובדיוק כמו המלך הרע והאכזר ההוא, זה מהפסוק, שלא ידע את יוסף וציווה להכרית בגזירת "היאורה תשליכוהו"... ומרגע שנגזרה הגזירה האיומה, ניתנה רשות למשחית, יצאה חרב מנדנה, פוגעת ללא הבחנה. הורסת, מתפוצצת ומקפדת, משמידה מחריבה ושורפת – אך מכוונת בעיקר אל היהלום שבכתר המלך: להכרית נצח-ישראל; להתחכם למושיען של ישראל, להטביע ביאור כל סיכוי לגאולה, להחשיך אורה ושמחה.

לעד, מוישי שלי, ולעולמי עולמים, לא נדע איך הספיקה אמך האצילית, הטהורה והקדושה, בשארית כוחותיה ובתמצית נשימותיה, לקחת-לך תיבת גומא, להחמירה בחמר וזפת – כדי "שלא יעלה ריח-רע" בנחיריך הקטנטנות; להניח אותך בתוככי התיבה, לסגור בעדך ולהסתירך בין קני הסוף, טרם יבחין בכך השטן הערל. והחושך כיבה את האור, והים הפך ליאור, והמים מלאו דם, ונהרות האדום האדום פעפעו ורתחו, זרמו בכל המבואות והחדרים; אך התיבה הקטנה צפה מעל היאור מוסתרת ואין רואה. ואמא אוהבת לא זעה מקרבתך, מביטה ממעל ושומרת מבין קני הסוף "לדעה מה יעשה לך". ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך – אליך איש לא ייגש.

לעולם, טייערע מוישי, לא נדע איך הקרה אלוקים לשם את בת פרעה, אף שבימי רביעי נהגה בדרך כלל שלא לפקוד את ביתכם; איך ירדה היא 'לרחוץ על היאור', איך הבחינה בתיבה הקטנטנה, חירפה נפשה ומיהרה אל תוך התופת; שילחה אמתה אל בינות רימונים נטולי נצרה, פילסה דרך ודילגה על מטעני חבלה שפתיליהן הבוערים עוד רגע יקוצו...

אוי, אוד יקר ואהוב! בדיוק כמו אצל הילד ההוא, מהפסוק, גם בתיה-סנדרה שלך הביטה "ותראהו את הילד, והנה נער בוכה, ותחמול עליו". אמא! ייללת, ולא הבנת מדוע ממאנת היא לצאת מבין קני הסוף האדומים, להושיט ידיה ולאמץ אותך בחום אל חיקה. א-מ-א! התחננת; טאטי! בכית מעמקי לבבך השסוע. אך אמא ואבא לא ענו. "סנדרה, סנדרה" מיררת בשארית כוחותיך... ובת פרעה שלחה יד ארוכה-ארוכה, משתה אותך מן היאור ואצה-רצה הרחק מים הדם והדמע... אולי, מוישי, אבא עוד הספיק לראות שאינך בבית. אולי, טרם עצם עיניו, נוכח כי ניצלת; אולי היה זה החיוך האחרון בפניו הקדושות, שתמיד חייכו - - -

כמו הנער הבוכה, זה מהפסוק, שרדת גם אתה, שריד אחד מתוך כל הילדים שנטבחו ביאור. ילדים של הקב"ה, ילדים של הרבי, ילדים שלנו... אך לא! לא הכול דומה אל הנער הבוכה ההוא, מהפסוק. כי משה הקטן "מן המים" נמשה; ואתה, משה-צבי הקטן, "מן הדם" נמשית; מתוך דם הוריך הצעירים, דם קדושים וטהורים, דם שלוחי משה-רבינו, דמם של אורחיכם האציליים, שבאו לחסות בצל המשכן המופלא שלכם; והדם השותת והרותח של אבא ואמא, בתיבה הקסומה שבנו - - שחרבה עד היסוד, ואינה עוד.

*   *

*

"אתא משה אמר: הא-ל הגדול, הגיבור והנורא. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? – לא אמר 'נורא'; אתא דניאל ואמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? – לא אמר 'גיבור'; ... היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא ('מסכים על האמת ושונא את השקר' – רש"י), לפיכך לא כיזבו בו".

דברי חז"ל מרטיטים אלו (יומא סט, ב) – נאמרו בכאב ובבכי, מפיו של רוח אפינו כ"ק אדמו"ר זי"ע, בשיחת-קודש כאובה במיוחד ימים ספורים לאחר מאורע טראגי ומזעזע בו נערה צעירה, כלה ברה וזכה שהמתינה לחופתה, מצאה את מותה בנסיבות מחרידות – בצוותא חדא עם עוד שלוש דמויות מופת בהם גם רבו הנערץ של כפר חב"ד הרב שניאור זלמן גרליק זצ"ל.

שמה של הנערה האצילית היה נחמה רוזנברג ע"ה. כן מוישי שלי, היתה זו אחות של סבך שליט"א, החסיד המופלא, שיחד עם רעייתו הצדקת תליט"א - אנשי מופת צנועים ונחבאים אל הכלים, מצאו עצמם לפתע פתאום חשופים בכאבם הגדול, מול אומה מדממת. באותה שיחת קודש, הרבי לימד אותנו כי מותר. כן, מותר לזעוק בקולי קולות; מותר לשאת כפיים אל על ולתהות: "למה?! למה עשה הוי' ככה?! איה נוראותיך? איה גבורותיך?"

לך, מוישי האהוב, הותירו חז"ל מילה נוספת, מתוך התפילה השגורה בפינו – התפילה שחיבר הנער-הבוכה, ההוא מהפסוק... לא רק זעקת "איה גבורותיך" של ירמיה המקונן מול חורבן הבית, מול חסרונו של 'מלאך גבריאל'... לא רק קושיית "איה נוראותיך" של דניאל אוד-מוצל- מאש; לך מותר גם לשאול בקול בוכים: "איה גדולתך, הא-ל הגדול, הגיבור והנורא?!" כי "לא א-ל ויכזב", אנו "יודעין בהקב"ה שאמיתי הוא"!

*   *

*

כ"ט שנים בלבד מלאו לאביך הקדוש והצדיק, ה' יקום דמו.

בדיוק לפני כ"ט שנים, ובדיוק בחודש השמיני חודש מרחשוון ה'תש"מ, הזדעזעה ליובאוויטש מרצח נתעב שקיפד את פתיל חייו של ר' דוד אקונוב הי"ד.

כשקולו הקדוש נשנק שוב ושוב בבכי, זעק אז אבינו רוענו מקירות לבבו הטהור:

"...וקושיא זו מתחזקת עוד יותר: לאחרי כל אריכות הגלות - - - והגזירות והשמדות רח"ל - - - שכבר עברו, היתכן שנמצאים עדיין בגלות? והיתכן שישנו עדיין החושך כפול ומכופל, עד כדי כך שמזמן לזמן מתרחשים מאורעות כאלה - - - שאין עליהם שום ביאור - - - ושום הסברה - - - מכל צד ופינה, דבר בלתי מובן לגמרי!

...וכל זה מודגש עוד יותר לאחרי חודש תשרי, שכבר היתה כללות העבודה... וכבר היתה הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה - - - ולאחרי כל זה רואים גודל החושך כפול ומכופל שאין למטה ממנו, עד לעניין שאירע שם 'שלוחי מצוה' וכו' וכו', עם כל הענינים הקשורים בזה. ואעפ"כ, נשארים לעמוד בכל התוקף והנצחיות ('סלה') על הענין ד'מבקשי פניך'!"

ובהמשך שיחה מרטיטה זו מבאר הרבי בארוכה כיצד דווקא 'דורו של שמד' המוכה בזה הגלות המר והחשוך, מתעלה ל"דרגתו של משה" – ועוד יותר מזה:

"כידוע תורת רבותינו נשיאינו במה-שכתוב 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה', שעיקר ענוותנותו של משה היתה לגבי עבודת המסירות-נפש שבדרא דעקבתא דמשיחא; וכל זה למה, וכיצד בא הדבר לידי גילוי - - - משום שנמצאים במעמד ומצב כזה שגם לאחרי כל ההעלמות - - - וההסתרים - - - הנה כל דרישתם הוא להיות 'מבקשי פניך' - - -" (הקווים הם במקומות בהם בכי-מר עצר את דברי קודשו).

*   *

*

מוישי היקר, לא רחוק היום בו בדיוק כמו הנער ההוא, מהפסוק, גם אתה "תנהיג את הצאן אחר המדבר" אל עבר "הר האלוקים"; עוד ייגלה לעיניך מלאך ה', בלבת אש מתוך הסנה; כן, מוישי, גם אתה תסור ותראה את "המראה הגדול" (של הא-ל הגדול...) ותשתאה 'מדוע לא יבער הסנה'?

וכדברי חז"ל, לבטח יישמע הקול הגדול, שיהדהד מתוך הסנה הבוער, ילטף בחום ויקרא ברוך ובאהבה "משה, משה!"

ובדיוק כמו אצל הנער מהפסוק, הקול יישמע כקולו האוהב והבלתי-נשכח של אבא רחימאי...

ואז, מוישי שלי, לבטח תסתיר פניך מיראה, והקול האוהב, קולו של הא-ל הגדול הגיבור והנורא, יישמע באוזניך היטב:

"אנכי אלקי אביך, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב... ראה ראיתי את עני עמי... ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלותו מן-הארץ ההיא אל-ארץ טובה ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש... ועתה לכה ואשלחך... והוצא את עמי בני-ישראל ממצרים... כי אהיה עמך!"

*   *

*

עוד נכונו שעות אחרות, בהן ניתן יהיה להפליא במעלת הקדושים והטהורים הללו שזכו למסור נפשם על קידוש השם.

התורה הקדושה עצמה, שחוללה ביד זדים ארורים, זעקה לעולם כולו: "בקרובי אקדש!"

ואנו, אבלים דואבים ושבורים, עוד נזכה כי תמחה הדמעה מעל כל פנים; ובינתיים בל נשכח כי הצו והצוואה לכולנו היא להתלכד בעוז, ויחד להבטיח כי לאורם נלך.

השליחות תימשך! ופך השמן הטהור שנעלם מעין שליחי השטן, והלהבה הקטנטנה שנותרה – תגבר ותבער עדי יקוים הפסוק: "והיה בית יעקב לאש ובית יוסף ללהבה, ובית עשו לקש" ונזכה להתראות עם הרבי ועם שלוחיו הקדושים והטהורים במהרה, והיתה לה' המלוכה, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.




הוסף תגובהתגובות