ב"ה מוצאי ש"ק, כ" אייר תשע"ט | 25.05.19  
 
הרב יצחק חיים מרטון
עודכן לאחרונה בכ"ה אלול תשס"ח
על המשכיות, שליחות – וקבלת פני משיח צדקנו
המסר הוחלף ותקנות חדשות שינו את המציאות לבלי הכר. מדוע זה נחשב כהתקשרות אמיתית? ואיך כל זה הופך ל"המשכיות" בשושלת הדורות? * כיצד יש לשמור על שלמות ירושלים? * מדוע הופך דווקא הקטן ל'רבן'? * מדוע 'ננזף' תלמיד שנאנח על חורבן הבית, ומהי הדרך הנכונה להקביל פני משיח צדקנו? * פרידה מרתקת ממסכת 'אבות'

- א -

מ

שה קיבל תורה, ומסרה ליהושע. ומאז ועד עתה, ברציפות מעוררת השתאות, השכיל דור דור ודורשיו לשאת בעולה של המשימה וליצור המשכיות. שוב ושוב חוזרת על עצמה פעולת ה"ק?יב??ל" ו?"מ?ס?ר"; בכל דור נמצא מי שיודע להתייצב כ"מקבל" אמיתי, הופך עצמו לחלק מהמסורה ויודע גם כיצד למסור אותה באוטנטיות לידיים נאמנות, כדי שזו תשתמר ותניב פרי.

"שומרים הפקד"

בפתח חיבורו, מונה הרמב"ם שמות ארבעים החוליות הראשונות בשושלת ההמשכיות הזו, שראשיתה ב"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מסכת 'אבות' המוקדשת לנושא זה – נותנת לנו הזדמנות 'לטייל' בינות מאורי אותן דורות, להכיר ממי כל אחד 'קיבל' ומה ה"הוא היה אומר", המסר המרכזי, של כל אחד – בה 'הלביש' מסירה-זו לבני דורו.

דיוק הלשון "קיבל" ("אנטיגנוס איש סוכו קיבל... יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן קיבלו וכו') מבטא לכל-לראש המשכיות מובהקת של ה"קיבל תורה מסיני". משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע. יהושע ביצע בדיוק את אותה פעולה כש"קיבל ומסר" את התורה לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים לעזרא הסופר ובית דינו (המכונים "אנשי כנסת הגדולה"), ש"קיבלו ומסרו" ל'זוגות'.

חותמי תקופת ה"זוגות" הם הלל ושמאי, שמקבלים ומוסרים אל התנאים והאמוראים, עד רב אשי וחבריו, דור "חותמי התלמוד". שוב: הצד השווה לכולם הוא המשכיות, שמירה עיקשת על מסורה – תורת משה - קבלתה בדייקנות, יישומה בכל תנאי, הצבת 'שמירה מעולה' עליה מפני כל אותם ה"עומדים עלינו לכלותינו", ולבסוף מסירתה אל הדורות הבאים, באותה אוטנטיות מוחלטת.

אך טבעי הוא אפוא, לתור בתוכנם של פרקי-אבות אחר הדמויות המוזכרות בה ולעקוב אחר מוטיב-ההמשכיות המודגש במאמריהם, מעשיהם ודבריהם.

מהפך מפתיע

לא תמיד מופגנת ההמשכיות, אך מהותה ניכרת היטב – לפחות לאורך שלושת העשורים הראשונים בבניינה המרתק של המשכיות נצחית זו. ופתאום, ב"קומה" השלושים, מתחולל 'מהפך' דרמטי שאי אפשר להתעלם ממנו. הדמויות בדור השלושים הינם: "הלל ושמאי (ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם); ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל (קיבלו מהלל ובית דינו)". במסכת אבות, מיוצג נדבך זה של המסורה ע"י האישים: הלל הזקן, וממשיך דרכו רבן יוחנן בן זכאי.

המסר האחרון (פ"ב באבות) שמסכם וחותם את ה"הוא היה אומר" של הלל הזקן, הוא: "קנה לו דברי תורה – קנה לו חיי העולם הבא". כהמשך לכך, בא ה'מקבל' רבן יוחנן בן זכאי, פותח וחותם בהצהרה קצרה: "אם למדת תורה הרבה – אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

התמיהה זועקת מאליה. בעוד הלל מפליא ומרומם את מי ש"קנה לו דברי תורה" – שרכש 'עולם הבא' גדול, בוחר תלמידו המובהק דווקא להדגיש פן שונה לחלוטין: "למדת תורה הרבה? אל תחזיק טובה לעצמך!". מה גדולה מצאת? אולי הצלחת, בסך-הכל, למלא את התפקיד ש"לכך נוצרת"...

וכאן הבן שואל: היכן ההמשכיות? מה ראה ה"מקבל" (תלמידו) של הלל הזקן, לבוא ולהפוך את הקערה על פיה? מדוע ראה צורך להדגיש בדיוק את מה שנתפס כהיפוכו של המ?ס?ר החותם של רבו? הלוא אם הלל מבקש להפליא ולרומם את מי ש'קנה לו דברי תורה', ולצייר בפניו את העולם-הבא הגדול שהוא קונה בכך, מדוע מצנן זאת רבן יוחנן בן זכאי וקובע: "אל תחזיק טובה לעצמך"?

דווקא ה'קטן' הוא ה'רבן'?

השוני המהותי בין ה"הוא היה אומר" של הלל הזקן לבין הדגש שבחר תלמידו, ה"מקבל" שלו, לבטא – מפנה זרקור לתמיהה גדולה אף יותר.

בעצם, היכן וכיצד 'זינק' רבן-יוחנן בן-זכאי למשבצת הייצוגית של ה"מקבל" הרשמי – שקיבל את המסורה מהלל רבו, על מנת לשאתה אל הדורות הבאים? האומנם היה הוא גדול נושאי דגל 'בית הלל'?

צא וראה מה אומרים על כך חז"ל (סוכה כח): "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. שלושים מהן - ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו; ושלושים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון; עשרים בינוניים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי".

היכן נעלם "גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל"? היכן הם כל אותם שלושים אשר "ראויים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו"? היכן הם שבעים ותשעת התלמידים שחז"ל מעידים כי 'גדולים' היו מ"קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי"? כיצד דווקא "הקטן שבכולן" הופך לזה, שלא רק "ראוי" שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, או "שתעמוד לו חמה כיהושע בן נון" – אלא הוא ה"מקבל", הוא זה שנחרת כחוליה המחברת את שושלת ההמשכיות שעולה עד "משה קיבל תורה", ויורדת דור אחר דור, עד לרב אשי, ועד לימינו אנו?!

ובכלל, עצם התואר 'רבן' שמור היה, כידוע, אך ורק למשפחת נשיאי בית-הלל. בא אותו "קטן שבכולן" ומכל התלמידים זוכה לרכוש את התואר "רבן", שמעמידו בשורה אחת עם נשיאי "בית רבי", בניו של הלל הזקן! לא אומרים "רבן יונתן בן עוזיאל"; דווקא הקטן הוא הרבן?

אמור מעתה:

אם לכל הפחות היינו מזהים ב'מ?ס?ר' שלו המשכיות אוטנטית מובהקת, לו היו אמרותיו זהות יותר לאלו של רבו הלל, אם היה נחרת כ"מעתיק השמועה" המובהק של הלל הזקן, ללא חסר ויתיר – ניחא. אולם כשהמסר לא רק שאיננו זהה, אלא על-פניו נדמה כהפוך לחלוטין – איך תיושב תמיהה עצומה זו? מהו גשר המיתרים שמפגיש בין ה"הוא היה אומר" של הלל הזקן, ל"הוא היה אומר" של תלמידו ממשיך דרכו?

 

* *

*

 

- ב -

 

 

כ

משה רבינו, גם רבן יוחנן בן זכאי חי מאה ועשרים שנה. חז"ל מספרים כי ארבעים ראשונות 'הצטנע' כסוחר; ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד [בית מדרשו מכונה "הבית הגדול", ובמסכת פסחים מסופר שבזמן הבית היו רבבות עולי רגל מצטופפים "בצילו של ההיכל" ורבן יוחנן בן זכאי היה יושב ודורש בפניהם "כל היום כולו"].

אולם ללא ספק שעתו הגדולה, מנהיגותו והשפעתו על חיי האומה – באו לידי ביטוי בערוב ימיו, באחת התקופות הסוערות והמרתקות ביותר שחווה עמנו.

דילמה: כיצד יש לשמור על ירושלים?

היה זה ערב חורבן בית המקדש. ירושלים נצורה. קנאי ירושלים, שאהבת התורה, העם והארץ בערה בעצמותיהם, מנעו בגבורה כל ניסיון של שיח ושיג עם הרומאים. בחוד החנית ניצבו הסיקריקים – אותה קבוצה מפורסמת בהנהגת אבו-סיקרא; בריונים עשויים ללא-חת שבחירוף נפש חסמו כל אפשרות של כניסה או יציאה משערי העיר.

והנה, מופיע בחוץ מצביא רומי חדש – אספסיינוס – ומעביר מסר ליהודים (אבות דר"נ): "שוטים, מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת, ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש; וכי מה אני מבקש מכם? אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת – ואלך לי מכם!".

השיבו: "כשם שיצאנו על שניים ראשונים שהם לפניך והרגנום, כך נצא לפניך ונהרגך!"

החורבן היה מוחשי מתמיד. 'קנאי' הדור והסיקריקים, ראו – בצדק – את האיום הרומי כסכנה הנוראית ביותר בפניה עמד עם ישראל מעודו. בית המקדש הוא מרכז החיים היהודיים, סביבו נוהלו חיי כלל ישראל בגשמיות לא פחות מאשר ברוחניות. לא בכדי נקרא "בית חיינו", המקום אליו 'מקושר' כל יהודי, כל ימות השנה; לשם נשא עיניו בעת שמחה ואבל, משם ינק חיותו, לשם שלח קרבנותיו ולשם עלה שלוש פעמים בשנה. את תרומותיו ומעשרותיו, ביכורי שדהו, צאנו ובקרו – שיגר לבית ה'; אין פרט שקשור לחיי יום-יום של יהודי – ואינו קשור בצורה מובהקת לבית המקדש, בית חיינו.

חורבן הבית משמעותו חורבן החיים היהודיים ולכן הגנה על העיר היתה ערך שאיש לא חלק כי ראוי למסור נפש עבורו. אם תיפול העיר והמקדש ייחרב – מה טעם יש לחיים? אין כל פלא אפוא, שהסיקריקים השיבו לאספסיינוס: כבר הצלחנו להרוג שני מצביאים שקדמו לך, וכך נעשה גם לך.

העניין מגיע לאוזניו של רבן-יוחנן בן-זכאי. "שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם: בני, מפני מה אתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? הא מה הוא מבקש מכם – אינו מבקש אלא קשת אחת או חץ אחת, וילך לו מכם!" ואף לו השיבו: "כשם שיצאנו על שניים שלפניו והרגנום – כך נצא עליו ונהרגהו".

"תן לי יבנה וחכמיה"

גם ריב"ז חש באימת החורבן הקרב ומחליט לצאת לפעולה. הוא מנצל את העובדה שאבו-סיקרא – מנהיג קנאי ירושלים – אינו אלא אחיינו. הגמרא מתארת כיצד קורא לו רבן יוחנן בחשאי ומבקש כי יפלס לו דרך אל מחוץ לחומות. תחילה הוא סירב בצורה נחרצת; רק לאחר שהפציר בו והצביע על חללי הרעב והמצב המתדרדר נרקמה התכנית הנועזת. ריב"ז הישיש עושה עצמו כחולה ולבסוף 'נפטר'. אבו סיקרא מלווה את תלמידי ריב"ז המובהקים, רבי-אליעזר ורבי-יהושע, הנושאים אותו 'לקבורה' אל מחוץ לחומות; כששומרי הסף ביקשו לדקור בחרבם את הארון כדי לוודא את מותו – הזדעזע אבו סיקרא ואמר: זהו חילול ה'! שהרי הרומאים "יאמרו רבם דקרו!" ורק לכן ויתרו על הרעיון.

כך יצא ריב"ז מהעיר הנצורה, ונולד המפגש המפורסם שלו עם המצביא הרומאי. כשנפגשו, קרא בן-זכאי: "שלמא עליך מלכא!" ונענה בדברים שהפכו לנכס צאן ברזל, במאמר המרטיט עמו 'התבונן' והתכונן הרה"ק מקרלין לקראת הכרזת "המלך" בתפילת ראש השנה: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?!" [= אם מלך אנכי, עד עתה מדוע לא באת אלי?]

אז גם ביקש רבן יוחנן בן זכאי את בקשתו המפורסמת: "תן לי יבנה וחכמיה". יבנה היתה מעין 'מחנה-מעצר' בו אסרו הרומיים את החכמים שנפלו לידיהם. "אמר לו [ריב"ז] איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידיי, ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות. אמר לו [אספסיינוס] ל?ך, וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה".

כשהבטחה זו באמתחתו, שב הצדיק הישיש לירושלים. לא חלפה תקופה ארוכה והעיר נפלה. המקדש חרב, העם הוגלה – אולם אספסיינוס קיסר לא שכח, עמד בדיבורו והותיר את יבנה על מכונה. שארית הפליטה נהרה ליבנה, מקום שהפך 'אבן שואבת' ומוקד להמשכיות בכל מה שקשור לחיי התורה והחיים הרוחניים של עם ישראל.

 

*   *
*

 

 

- ג -

 

 

ה

עובדה ש"ניטל כבוד מבית חיינו" אכן המיטה חורבן טוטאלי על אופי החיים היהודיים. בטל התמיד – בטלה כל הפעילות ה'יהודית' היום-יומית, ברוחניות ובגשמיות. לפתע אין כל 'סדר יום' יהודי; בל נשכח כי עד אז לא עוצבה כלל מתכונת גלותית סדירה לקיום המצוות המעשיות. לא היה "אידישקייט" אקטיבי, הכל נסב אז סביב המקדש – ולפתע "אין לנו לא נביא ולא כהן, לא קרבן ולא מקדש", אין מנחם לנחמנו!

בדיוק לעת הזו נועד רבן יוחנן. הוא משנס מותניו וקם ליצור המשכיות. השושלת של "משה קיבל תורה מסיני" שהגיעה עד הנה – לא תיפסק; עליה לשרוד גם נוכח חורבן ומצוקה!

המשכיות נוכח חורבן מוחלט

ממה חרד ריב"ז? מכך שה"סיקרישקייט", אותה אהבה עצומה והתקשרות מוחלטת שביטאו קנאי ירושלים כלפי בית חיינו – תתורגם ל"כאילו". הברירה הטבעית שעמדה על הפרק היתה: או ש"עבודת ה'" שזה עתה נחרבה תשתכח חלילה מישראל, או – חמור לא פחות – שיהיה מי שיחשוב, ש'המשכיות' פירושה המשך מונוטוני של סמלים וטקסים, נטולי תוכן, שיציגו מצג שווא כאילו מעולם לא היה חורבן!

אלו גם אלו הם חורבן איום ונורא. לזו אף לזו אין כל ערך אמיתי, ובמציאות שכזו אי אפשר להמשיך ולהכריז את נוסח ה"הוא היה אומר" של רבו הלל הזקן. יש לסמן ולהדגיש את התוכן, את המסרים שהתקבלו ונמסרו דור אחר דור עד הלל ושמאי, את הוראות הקודש של רבותינו – ולתרגם אותם לפעולות מעשיות התואמות את המצב החדש.

נו?טל כבוד מבית חיינו? נקלענו למצב זמני בו נעדרים 'גילויים' בירושלים? – אם כן, גד?ל?ה שבעת מונים האחריות האישית שנושא כל אחד ואחד על כתפיו. עתה, נוכח ה'מקבל' המסור רבן יוחנן בן זכאי, הגיעה העת לצאת לשליחות!

כל המוטיבים ש"משה קיבל מסיני" והועברו מדור לדור עד להלל הזקן - לובשים צורה חיונית, עדכנית, אקטיבית ומחייבת. ההבדל בין הקביעה "קנה לו עולם הבא" ש"הוכרזה" מפי רבו, לבין "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" – הוא הבדל בגישה, בלבוש הפעלתני של הדגשת אופי הפעילות. שהרי בזמן שהבית קיים, עיקרה של עבודת ה' נסבה סביב המקדש, ובאופן טבעי - הלמידה וההעשרה-העצמית ניצבת במקום משני, בבחינת "קניין לעולם הבא"; אולם כעת, בשפל הזמני ובחלל הריק של החורבן, חובה להפנים כי התכנים הם העיקר - "לכך נוצרת!" וממילא אם למדת "אל תחזיק טובה לעצמך!" יש בידיך תורה הרבה? צא וייסד עמה 'מציאות' רוחנית, "מאך דא ארץ ישראל" – הפץ את המעיינות בכל מקום ומקום.

מסר נצחי – 'לבוש' עדכני

תחת התעלמות והתכחשות לחורבן, בזבוז זמן על המשכיות-מדומה שתוסיף להכריז את הכרזת הקודש "קנה לו חיי העולם הבא" של הלל הזקן, בחר רבן יוחנן "לבזבז אוצרות", ליטול את ה"הרבה" ("אם למדת תורה הרבה"), להפקיעו מרשות ה"עצמך" ("אל תחזיק טובה לעצמך"), ולהפוך את התוכן למנוף שיסייע לדאוג לכך שאף אחת מהמצוות שהוטלו עלינו לא תשתכח, שחלילה לא תלך לאיבוד.

מכל תלמידי בית הלל, דווקא רבן יוחנן קם לדורו כ"מקבל" אמיתי. ראייה נכוחה של המצב לאור החורבן ותוצאותיו ההרסניות; לחימה בלתי מתפשרת בקנאות שבערה סביבו – עם כל אלו השכיל לנסח מסר מתאים "באופן המתקבל", כזה שיוכל ללוות כל אחד ואחד בכל מקום אליו ייקלע. המסר מאפשר לפתוח בעיצוב חיים רוחניים, לשקם את עבודת-ה' של עם ישראל ולחבר את חוליית ההמשכיות הבאה, זו אשר באמצעותה תשעט המורשת בעוצמה ובמילואה אל הדורות הבאים.

את מקומו כ"רבן" וכחוליית המשך אחרי הלל, רכש בן-זכאי בזכות היכולת לתרגם את ה"קיבל" ל"הוא היה אומר" מתאים, למתכונת התמודדות נכונה עם אתגרים שהציבה הגלות. ואכן תקנותיו ריפאו את החיים הרוחניים ומלווים אותנו הלכה למעשה לאורך כל השנים, לאורכה של הגלות, עד עצם היום הזה!

ההמשכיות האמיתית: שליחות!

בכדי להבין זאת טוב יותר, ראוי להביט בכמה מפעולותיו המיידיות של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, כפי שמתוארים בפרק הרביעי של מסכת ראש השנה:

"...במקדש היו תוקעין – אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין;

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה... התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה – זכר למקדש;

משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החודש... ועוד זאת התקין ריב"ז שאפילו ראש בית-דין (ימונה) בכל מקום...".

והדברים מדברים בעד עצמם: אם לעת-עתה אין את הזכות והאפשרות לשמוע קול-שופר בבית חיינו – צאו ותדאגו שיישמע קול שופר "בכל מקום"!

אמנם "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה אבל לא במדינה". ומה עתה, חרב המקדש? איננו זוכים לע"ע ליטול לולב מידו של כהן גדול? אם כן, "יהא לולב ניטל במדינה"! צאו לכל עיר ועיירה, ותדאגו שבכל מדינה ומדינה יהיה "זכר למקדש", מעתה יינטל לולב ויהיה "זכר למקדש" כל שבעת ימי החג, בכל מקום על פני הגלובוס!

האם לאור העובדה שלעת-עתה אין מקדש, יבוטל חלילה קידוש החודש? היל"ת! "התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החודש!" ולא רק זו אלא אף יוקם 'בית דין' בכל מקום, כדי להורות חכמה בינה ודעת ולאפשר ליהודים "לקדש" את חודשיהם;

אין אפשרות להקריב קרבנות? "ונשלמה פרים שפתינו" – "תיקנו שיהא מניין התפילות כמניין הקרבנות!" (רמב"ם הל' תפילה).

"בני, אל ירע לך"

גם הסיפור המופלא הבא צובע בגוון מרהיב את התמונה המתוארת. חז"ל מתארים (אבות דר"נ, ד) כיצד הולך בן-זכאי עם תלמידו המובהק רבי יהושע, ובדרכם הם מבחינים בשרידים עש??נים של בית המקדש (יש לשער כי הסיפור אירע זמן לא רב אחר החורבן). רבי יהושע נאנח ואמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב!"

כיצד מגיב רבן יוחנן בן זכאי? "אמר לו בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים".

האם ניתן להבין זאת? האין כאן תמיהה עצומה??

הרי אין כל ספק שאם מישהו באותה תקופה חש בחיסרון נוראי, בתהום עמוקה שנפערה עם חורבנו של המקדש; אם יש מישהו בעולם כולו שהבין באמת את משמעויותיה האמיתיות של הגלות ואת מהות החורבן; אם יש מישהו שבאמת ייחל בעת ההיא לגאולה – היה זה אותו רועה ומנהיג רבן יוחנן בן זכאי. מי עוד היה שם, שזכה לשתות בצמא את תורת הלל הזקן? מי עוד היה שם, שזכה להרביץ תורה לרבבות בצילו של ההיכל? ממי היית מצפה לשמוע "אוי!" נוכח שרידים עשנים של הבית החרב – מרבי יהושע שזוכה לחסות בצל רבו, לשמשו בקודש ולהרוות את צימאונו הרוחני, או מרבן יוחנן בן זכאי?

אם כן מה פירוש "בני אל ירע לך?" וכי מדוע שלא ירע? האומנם יש לנו 'כמותה'? "ואיזה, זה גמילות חסדים" – האם הגמ"ח בה נתברך עם ישראל היא סיבה שלא למרר ולזעוק "אוי לנו" על הבית החרב?

אלא מאי? גדולה וקדושה ככל שתהיה – אין האמת האלוקית מוגבלת אך ורק לדרך ביטוי אחת בה התלבשה בעלמא דין. בית המקדש הוא המקום בו שורה שכינה לנצח. אם באופן זמני ניטל "לבוש" כלשהו – האם ניתן לומר שהאמת האלוקית נחסרה? האם הכרה בעובדת החורבן פירושה "שינוי" כביכול במהותה העצמית של אותה אמת? חלילה.

אולי ניטל, באופן זמני, לבוש גשמי – אולם האמת המוחלטת שהיתה מלובשת בה לא בטלה. אכן יש לעמול שבעתיים בכדי ליצור 'כלי' לגילויים – 'לבושים' עליהן ניתן להכריז: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה". אולם ההתקשרות חייבת לבעור ולגבור על ה"ירע לך", להאיר את החשכה "יתיר מבחיוהי"!

*   *
*

 

 

- ד -

ע

ד כמה גדולה וחיונית בעיני רבן-יוחנן בן-זכאי שליחות זו של ביסוס ו'נטיעת' חיים רוחניים? דומה כי המדרש הבא ממחיש זאת יותר מכל:

"הוא (ריב"ז) היה אומר: אם היתה הנטיעה בתוך ידך ויאמרו לך 'הרי משיח בא' - נטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו" (אבות דר"נ, לא).

על פניו – יש במדרש זה מסר ממש מקומם. הבה נדמיין לעצמנו את אותו איכר אליו מכוונים הדברים. הוא מצוי בעיצומה של מלאכת נטיעה ("הנטיעה בתוך ידך"). לפני רגע עדר וחפר בבוץ, הוא מכין את הקרקע וכעת מבקש להניח בין הרגבים את השתיל שבידו. והנה בעודו שרוי בעבודה "שחורה" זו – באים ואומרים לו "הרי משיח בא"!

- מן הראוי שוב להדגיש כי הדברים נאמרים מפיו של צדיק ורועה, שחי ופועל בתקופה בה החורבן צרוב ומצולק בהוויה המוחשית של כל יהודי והציפייה לגאולה היא געגוע אמיתי של יום וליל;

האם לא אך טבעי ומובן מאליו, שעם כל הכבוד לשתיל הרך ורגבי האדמה הבוצנית שממתינים לו – באופן אינסטינקטיבי יניח האיכר את השתיל, ירחץ בניקיון כפיו וירוץ "לקבל פני משיח"?

פוסק רבן יוחנן בן זכאי ברורות: "נטע את הנטיעה – ואחר-כך צא והקבילו". האמנם?!

כיצד באמת יש לצאת 'לקבל פני משיח'?

נטיעה היא הביטוי העז ביותר של "מעשה בפועל". מה אומר כאן רבן יוחנן בן זכאי? שאם זכית ונמסרה 'נטיעה' לתוך ידך, נמנה הנך על לגיון העוסקים בהפצת המעיינות ושרוי הנך בעיצומה של מלאכה מפרכת זו, אתה חופר ומחטט ברגבים התחוחים ונוטע עוד ועוד 'שתילים' רכים של חיים יהודיים; ופתאום, בלהט גדול באים ואומרים לך בפנים צהובות: הרי משיח בא! מה לך עוסק בנטיעות? מדוע תבזבז את ה"העכסטע צייט" על עבודת בירורים כה 'פשוטה' ומייגעת – "הרי משיח בא"! עזוב הכל ורוץ לעסוק ב"הקבלת פניו"!

"הוא היה אומר – נטע את הנטיעה". נכון, יש לחץ חברתי כלפיך. אולם עליך להתעלם מכל אלו ש"יאמרו לך" – ולשים נגד עיניך את ה"הוא היה אומר" של נשיא הדור! החזק בנטיעה, דווקא באותם רגעים נעלים, המשך בעבודה המפרכת; נטע עוד שתיל שיתחבר לאילנא דחיי. אל תתפעל מאומץ ליבם ודבקותם של סיקריקים, ואל תסתנוור מ"שפיצקייט" של מי שרוממות 'בשורה' בפיהם ו"יאמרו לך הרי משיח בא". אדרבה, הדרך הישרה להקביל פניו היא "נטע את הנטיעה"!

אולי לא תספיק להניף כרזה ססגונית של ברוכים הבאים, אולי לא תמצא את העניבה ואפילו יוותרו על בגדיך רגבי בוץ שדבקו בם בעת העיסוק בנטיעה;

אבל "לכך נוצרת"! זו הדרך האמיתית בה נצטווית לצעוד, ורק כך תוכל לומר "ראו גידולים שגידלתי" – "אחר-כך צא והקבילו", במהרה בימינו ובקרוב ממש.




הוסף תגובהתגובות