ב"ה יום שני, כ"ה מנחם-אב תשע"ט | 26.08.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אלול תשס"ח
לחוש "אבינו",לחוש "מלכנו".
עומדים אנו בערב שבת קודש, שבת מברכים חודש אלול.

חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש בו כל אחד מתכונן לקראת השנה החדשה, חודש בו כל אחד מברך ומתברך באיחולי "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה", חודש בו כל אחד מחפש זכויות לקראת השנה החדשה, לקראת ימי הדין והמשפט.

בשנים כתיקונים, עד ליום המר ג' בתמוז, מאות אברכים, תמימים, בני תשחורת ובעלי זקן שיבה – היו עושים את דרכם ל-770, להיות אצל הרבי, להתברך מפיו הקדוש "פנים בפנים", למסור לידיו הקדושות "פדיון-נפש" בערב ראש השנה, ולשמוע ממנו את האיחול "כתיבה וחתימה טובה", להתפלל איתו יחד "אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה", "אבינו מלכנו כתבנו בספר חיים טובים".

אך היום, ולא משנה מה הסיבה כרגע, את הדרך לעשות את ימי חודש תשרי אצל הרבי, באוהל הק' או ב770, עושים בעיקר תלמידי התמימים.

*

ככל חסיד אשר בשם ליובאוויטש יכונה, וככל שליח על פני הגלובוס, גם אני נמצא פעמיים בשנה אצל הרבי. בימי ג' בתמוז, ובימי כינוס השלוחים העולמי, ערב ראש-חודש כסלו.

ג' תמוז זהו יום בו אלפים ורבבות מגיעים לרבי, ג' תמוז זה יום של חיזוק ההתקשרות בעת אשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ג' תמוז זה יום של התקשרות עם "חיי הצדיק" שהם אמונתו יראתו ואהבתו, זה יום שבו כל הבנים,"הנדכאים הנאנחים והנאנקים" כלשון רבינו הזקן בסימן כ"ז באגרת הקודש, מתחזקים בהתקשרות-אמת לרבי, מתעצמים ב"התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק" כדי לזכות לחוש ש"אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי".

ראש חודש כסלו זהו יום בו הבנים, החיילים שנשלחו לחזית, באים באלפיהם במארש נצחון, באים להתאחד יחד תחת מעילו של אבא, לעמוד אל מול המצביא, להצדיע ולומר לו: "עשינו מה שגזרת עלינו". זהו יום בו השלוחים באים למשלח עם פירות השליחות בידם, ואומרים לו "ראה גידולים שגידלת".

לא הרי התוכן של ג' תמוז כהרי התוכן של ראש חודש כסלו, רחוקים הם זה מזה כמטחווי קשת. אבל הצד השוה שבהם, שאלו ואלו הינם ימים בהם מגיעים לרבי אלפים ורבבות, ואלו הם גם ימים שבהם, לפעמים, יש משקל גם לעצם המפגש ההמוני, ל"שבת אחים גם יחד", לדיבוק-חברים מימי העבר.

יש את עצם ה"להיות אצל הרבי", להשתטח על הציון הק', ויש לצדו גם את ההווי החסידי, ההתוועדויות, המפגשים, ה"חסידים איין משפחה", ושאר המעלות הטובות שימים אלו נושאים בחיקם.

אלו ואלו הינם ימים שכל חסיד או שליח, בעצם היותו נושא תואר זה של חסיד או שליח – חש כי בימים אלו עליו להיות אצל הרבי, בסמיכות לד' אמותיו. ובאם הוא לא נמצא אצל הרבי בימים אלו, הרי הוא חש כחסר-אבר, מעין "נכות חסידית", [ובאם הוא לא חש בזה כלל, אזי כנראה הנכות עמוקה יותר].

אולם כשאתה מגיע לרבי סתם כך ביום של חול, בימים שקטים אחרים בלוח השנה, בימים שלא תפגוש בהם חברים מסין ואנגליה, ברזיל וגרמניה, תאילנד וקליפורניה, בימים אלו - אתה יותר "נוסע לרבי", אין כאן עוד "צ'ופרים", אין כאן עוד "בונוסים". לא התוועדויות, לא מפגש חברים, לא הומל-טומל -

רק אתה והרבי. רק הרבי.

בשנה האחרונה הזדמן לי להיות גם במועדים אחרים. זכיתי והייתי באוהל הק' גם בח"י אלול וגם ביום י"א בניסן.

*

כשהגעתי לימי ח"י אלול, תקופה שקטה יחסית, ללא הרעש וההמוניות של ימי ג' תמוז או ר"ח כסלו, מה עוד שאלו היו ימי שלהי אוגוסט, כאשר ניו-יורק ריקה מאדם, כולם נופשים בהרי הקטסקילס, או אז התגעגעתי לימים ההם, לשנים בהם היינו אצל הרבי ביום ובלילה, מנחה וערבית, בסתם יום של חשוון ובסתם ערב של חודש מנחם-אב, בימים של חג ובעיקר בימים של שגרה, ימים "רגילים", של "הרבי יצא למנחה", הרבי יצא למעריב". בלי סערות, בלי "קהל רוגשים בבית קדשי קדשים". סתם יום חול של "להיות אצל הרבי".

אני יושב שם בחצר "אוהל חב"ד ליובאוויטש", ולפתע נכנס לשם חבר וותיק, שליח המתגורר בטקסס. חלפו להם כמה שעות, ואני פוגש בחבר נוסף, שליח המתגורר בקליפורניה, ובעוד משך זמן אני פוגש בחבר נוסף, בשליח המתגורר בניו מקסיקו, ואחריו עוד אחד.

והאמת תיאמר – קנאתי בהם. בהם - בשלוחים המתגוררים בארה"ב.

הם מתגוררים מרחק של שעתיים-שלוש טיסה מהאוהל הק'. כשרק "עולה בהם הגעגוע", הם נכנסים לאינטרנט, מחפשים "דיל" של טיסה זולה, ובתוך 3 שעות ובעלות של 200 $ והם אצל הרבי...

אתמול הם החליטו שהם נוסעים לרבי, היום הם קמו בבוקר – אח איזה בוקר מאושר זה, טסו לאוהל הק', והנה הם כאן, ובעוד 4 שעות הם כבר חזרה בעיר השליחות שלהם, עם כוחות חדשים. הם היו אצל הרבי...

תיכף ח"י אלול, שנה חדשה עומדת בפתח, הם רוצים להתברך אצל הרבי לשנה טובה ומתוקה, והנה הם כאן.

נכון, הם היו אצל הרבי בג' תמוז, רק לפני כחודשיים, אבל ג' תמוז זה ג' תמוז. זהו יום עם משמעות משלו. אבל כעת זה ערב ראש השנה, זה יום שאנו עומדים להתייצב בפני "אבינו מלכנו", זה זמן בו צריך להתברך בכתיבה וחתימה טובה – אז הם כאן. קמו בבוקר, שילמו 200 $ או פחות, טסו כשעתיים, והנה הם אצל הרבי, מעתירים תפלה, מגישים לו "פ"נ", כמו אז, כמו בימים הטובים ההם.

הלוואי עלי...

*

חצי שנה מאוחר יותר, יום הבהיר י"א ניסן.

רצתה ההשגחה העליונה, וברוך ה' זכיתי להיות שוב באוהל הק' ביום זה. ואני יושב שם בחצר האוהל הק', והנה – הם כאן. הם, אותם חברים, אותם שלוחים שפגשתי בח"י אלול ולאחר מכן בראש חודש כסלו – הם כאן אצל הרבי.

אכן, ימי ערב פסח כעת, כל אחד מהם עורך סדר-פסח ציבורי גדול בעירו, כל אחד מהם עמוס בעבודה לעייפה. אבל היום זה י"א ניסן. ואי לאו האי יומא דקא גרים – מי לנו ראש חודש כסלו, מי לנו יו"ד שבט, מי לנו דור השביעי, מי לנו עבודת השליחות בכלל, ומי אנו בכלל כאן בעולם הזה.

י"א ניסן. נכון, קצת קשה, אולי אפילו קשה מאוד, לעזוב הכל בערב פסח, אז לכן צריך להערך לכך מראש. יש לחפש משך זמן מראש כרטיס טיסה במחיר זול (ואם בסוף הוא יהיה יקר, אז לא כל כך משנה), משלמים 300 דולר (או אפילו כפול, ויותר מכך), אבל י"א ניסן - צריך להיות אצל הרבי.

ואני יושב איתם, מביט בהם, מתבונן בהם, והפעם - זו כבר לא היתה קנאה.

הפעם - זו היה בושה.

נכון שאנחנו גרים במוסקבה, בארץ הקודש, במזרח או בכל מקום אחר, מרחק של 11 שעות טיסה. נכון שבמחיר שהם טסים כל השנה לרבי – אני יכול לטוס רק פעם אחת. אבל אלו הכל קשיים טכניים, אלו קשיים של זמן או כסף.

השאלה הגדולה היא – למה בכלל לא עולה אצלנו המחשבה שביום י"א ניסן, או ביו"ד שבט, מקומו של חסיד הוא אצל הרבי.

ה"מושכל ראשון" צריך להיות שביום י"א ניסן צריכים להיות אצל הרבי. אחר כך תחשוב האם יש לי די כסף, האם יש לי די זמן, האם אני יכול לעזוב הכל, האם ה"סדרים" ושאר ההכנות לפסח יסתדרו יומיים ללא נוכחותי הפיזית בעיר – ואז תחליט האם לנסוע או להצטער על כך שאינך יכול לנסוע.

אבל האם המחשבה הזו כלל עלתה?...

והאמת תיאמר, שפגשתי שם חברים, שלוחים, לא רק מארצות הברית, שעבורם זו שאלה של היעדרות של 10 שעות מהעיר.

פגשתי שם חברים, המכהנים כשלוחים בצרפת, בסין, בפינלנד ובעוד מדינות רחוקות שונות.

אמת, כדי להספיק לחזור במועד לעירם, ולארגן את הכל לקראת החג - הם היו צריכים לצאת מהאוהל לנמל התעופה כבר בליל י"א ניסן, שעות ספורות אחרי השקיעה. אבל בי"א ניסן - הם היו אצל הרבי.

נכון – ערב חג הפסח היום, אין מי שלא עסוק בימים אלו. כל מי שמנהל משפחה ובית משלו, עסוק מעל ומעבר בהכנות לפסח, ואם בכל בית יהודי בבני ברק או בקראון הייטס כך הם הדברים – הרי שאצל השלוחים על אחת כמה וכמה.

מלבד הבית הפרטי שלהם – עליהם לדאוג ולארגן עוד כמה וכמה עשרות בתים בעיר, להכשיר בתי מקורבים לחג, להכין סדרים ציבוריים – וגם לגייס כסף, והרבה, עליהם לרכוש את מוצרי הפסח ממרחקים ולדאוג שהם יגיעו במשלוחים במועד, ועוד ועוד –

אבל בי"א ניסן – הם נמצאים אצל מי שבזכותו הם מה שהם. בזכותו הם מי שהם. זה לא קל, זה קשה. אבל מי אמר שעושים רק את הדברים הקלים? ועוד בשליחות?!


*

כשאנו עומדים בערב ראש חודש אלול, כשאנו רוצים להתברך מפי הקב"ה, מ"אבינו מלכנו", לקראת השנה החדשה, שכשאנו מגיעים לרבי בחודש אלול, כשאנו רוצים לבקש ממנו ברכה ל"כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה" –

אני חושב לעצמי, שכשאנו מגיעים לרבי בחודש אלול, כשאנו רוצים לבקש ממנו עבורנו, כשאנו -  הצרכים שלנו, הרצונות שלנו, הם ה"מרכז" של השתטחות זו – אזי אנו חשים יותר את "מלכנו", אנו פונים למלך, למי שיש לו הכח והיכולת לספק את צרכינו, ומבקשים ממנו ברכות לשנה טובה.

לעומת זאת, כשנוסעים לרבי לא כדי לבקש, לא לבקש על רוחניות ולא על גשמיות, כשנוסעים רק כדי להיות אצל הרבי, לומר לו "תודה" על זה שיש לנו הזכות להיות קשורים אליו, על הזכות שאנו יכולים להיות שייכים אליו, כשנוסעים בי"א ניסן, או סתם באיזה יום בטבת או סיון, אך מתוך מטרה זו –

או אז אנו חשים יותר את  ה"אבינו".

*

כשנעמוד בפתחה של שנה, ונבקש מהקב"ה "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה", "אבינו מלכנו עשה למען שמך הגדול שנקרא עלינו" –

נתפלל ונבקש ממנו, כי נצליח לעמול על עצמינו, ונזכה להיות קשורים לרבי לא רק כ"מלכנו", אלא שנחוש גם את היוקר של "אבינו".

שנזכה להרגיש לא רק כחיילים או אזרחי המדינה, הממלאים פקודות בגלל יראת המלך, אלא שנהיה כבנים, בנים אוהבים.

אבינו מלכנו איי איי איי...




הוסף תגובהתגובות