ב"ה יום שני, כ"ה מנחם-אב תשע"ט | 26.08.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אלול תשס"ח
רשאין ויכולין
על משל "המלך בשדה" של רבנו הזקן, מוסיף אדמו"ר מוהריי"צ שלא רק "רשאין" לגשת אל המלך, אלא גם "יכולים". מה משמעות התוספת הזו * ומה לא קרה בשעות הקטנות של הלילה ליד חדרו של הרבי

אין ילד שלא מכיר את המשל של רבנו הזקן בלקוטי-תורה, על "המלך בשדה",.

".. משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו וכו'...

פעמים רבות ציטט הרבי את המשל הזה באגרותיו, בשיחות ובמאמרי דא"ח, ובכל פעם שהרבי ציטט משל זה, הוא ציין כי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, במאמרו משנת הת"ש, הוסיף במשל – שלא רק "רשאין" אנשי השדה לגשת אל המלך, אלא גם "יכולים".

מהי התוספת הזו של "יכולים" על המשל המקורי, על כך שהם "רשאין". לא רק שאנו רשאין לגשת אל המלך, אלא אנו גם יכולים לעשות זאת.

*

המשמעות של "רשאי" או לא רשאי – מורה שהדבר לא תלוי בי, יש סמכות מעלי שמאשרת לי, או לא, לעשות את הדבר. כשאני רשאי, משמעות הדבר - שהוסרה מניעה שהיתה עלי מקודם, וכעת היא הוסרה, אני רשאי.

לעומת זו "יכול", משמעותה שאני - יש בי את היכולת לעשות זאת. הדבר תלוי בי, לא במישהו זולתי.

כשאני במצב של "איני רשאי" לעשות דבר מסויים, או לגשת לדבר מסויים, אזי גם אם טכנית יש לי את היכולת הפיזית, למרות זאת - איני יכול להגיע לזה, כי יש לי מניעה על הדבר, מניעה שהיא חוץ ממני. איני רשאי.

על דרך המובא בפרשת ראה, "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך", אומר על כך רש"י בשם הספרי, "יכול אתה, אבל אינך רשאי". תיאורטית אתה "יכול", אבל בפועל – אינך "רשאי".

יתרה מזו, כאשר אתה רק "יכול", אבל בפועל אינך "רשאי", אזי אין כל משמעות ליכולת שלך. זו יכולת ללא כל אפשרות למימוש. הדבר אינו בר הישג כלל, כך שגם כלל אינך "יכול". וכפי שהתורה אומרת בפירוש. "לא תוכל לאכול". באם אינך רשאי – אזי אתה בגדר של "לא תוכל". אתה בכלל לא בגדר של יכול.

*

אם נקח את ההבדל בין "רשאי" ל"יכול" לעולם המושגים שלנו; כל אחד מאיתנו היה מוכן לשלם הון רב על האפשרות להיכנס אל הרבי, לחדר היחידות שלו, "להיכל מלכותו" כלשון המשל, ולבקש ממנו ברכה על דבר המעיק עליו.

לא מכבר צויין יום פטירתו של הרה"ח הר"ר ראובן דונין ע"ה. לפי השמועה, לר' ראובן היתה מעין פריווילגיה שהרבי אישר לו להיכנס אליו לחדרו הק' בכל עת שראובן ראה לנכון.

הוא היה "רשאי" להכנס אל הרבי בכל עת.

לא תמיד הוא היה "יכול", עתים הוא היה במרחק גשמי, או כל כיו"ב, אבל הוא היה "רשאי".

מן הצד השני, היו כאלו שהיו בגדר "יכול" – אבל אינך רשאי.

בשנים מאז תקופת כ"ב בשבט תשמ"ח ועד לימי כ"ז אדר תשנ"ב, בימים בהם הרבי שהה בחדרו הק' ב-770, בכל לילה היו משמרות של בחורים יושבים ליד ג"ע התחתון לשם "שמירת המקדש".

גם אני זכיתי לשבת שם.

לילה, שקט שורר בכל, גם ה"מאחרי-שבת" של 770 כבר עלו על יצועם. ה"משכימי-קום" טרם התעוררו, ואתה יושב ליד חדרו של הרבי במשמרת שלך. המשמרת החלה בשעה 3:00 לפנות בוקר, והיא תימשך עד השעה 7:00, אז יגיע מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין לחדרו, וישחרר אותך מתפקידך.

אתה יושב שם, ליד שולחן קטן במבואת 770, ליד קופת הצדקה הסמוכה לחדר המזכירות.

הדלת הראשית של בנין 770 נעולה, דלת הזאל הקטן נעולה, דלת הכניסה לפרוזדור נעולה, כל המפתחות בידך, רק דלת אחת פתוחה – דלת גן עדן התחתון...

כל הבנין שקט, אחרוני הבחורים ששהו בזאל הקטן כבר פרשו לפנימיה. אפילו תנועת הרכבים בשדרת איסטערן פארקווי רגועה. דממה.

שקט, דממה. רק שניים נשארו בבניין. אתה והרבי.

אתה יושב, דלת ג"ע התחתון פתוחה לרווחה, וכל תזוזה של הכסא שלך, כל קול – נשמע בטונים גבוהים. אתה יושב בדממה, לומד בספר שלפניך, הופך את הדפים באיטיות, לבל ישמיעו רחש קל.

כל רחש מחדרו של הרבי, ואין הרבה כאלו, אתה שומע בבירור. ואתה מבין שכך כל רעש שאתה עושה – הרבי שומע בבירור... פחד אלקים. אתה פוחד להשמיע הגה, אתה כולא את נשימותיך...

בתיאוריה – אם אתה רוצה להכנס כעת לחדרו של הרבי, אתה "יכול"... אין מי שימנע ממך. אבל "יכול אתה, אבל אינך רשאי". הדבר אפילו לא עולה בבדל מחשבתך. אתה צריך להיות מטורף מושלם אפילו לחשוב מחשבה מעין זו. 

כשאינך "רשאי", אפילו אין לך את המושג "יכול".

לעומת זאת, כאשר אתה "רשאי", כמו ר' ראובן דונין למשל, אבל יש לך מניעה של "יכול", מסיבה זו או אחרת – או אז הכאב והצער הם גדולים. הרי אני רשאי, אין לי מניעה שמחוץ ממני כל המניעה היא בגללי, בגלל ה"יכול" שלי, אז למה "איני יכול"....

*

משל "המלך בשדה" מבטא, שמצד אחד המלך אמנם נמצא בשדה, והוא נגיש לכל אנשי השדה, אך מאידך הוא לא מופיע בהדר-פארו כמו בהיותו בהיכל מלכותו. כך שהעובדה שאנשי השדה ניגשים אליו, היא לא בגלל שהאיר עליהם אורו של המלך, אלא היא באה מיוזמתם, מרצונם האישי; "אני לדודי".

העובדה שהמלך בשדה, היא רק הסרת המניעה שישנה על אנשי השדה כאשר המלך ספון בארמונו. כעת, כשהוא בשדה, הוסרה המניעה, ואזי הם "רשאין" לגשת אליו. אין מי שמנע זאת מהם.

אך את הצעד כלפי המלך, את ההכרה והרצון שעלי לגשת אל המלך – זאת עליהם לעשות בעצמם, מיוזמתם.

בשיחת שבת נצבים ה'תש"י מבאר הרבי בארוכה מספר שינויים בפרטי המשל כפי שהם מופיעים בלקוטי תורה, לעומת איך שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר אותם.


ובין הדברים אומר שם הרבי: ..."ויש לומר, שטעם השינויים הוא בהתאם להשינוי בהמעמד ומצב בדורו של אדמו"ר הזקן לדורנו זה – שבזמנו של אדמו"ר הזקן לא הי' צורך להבהיר ("בא?ווא?רענען") כל כך, משא"כ בדורנו זה  ...

.. בדורו של אדמו"ר הזקן הי' מספיק לומר ש"רשאין כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו", ולא הי' צורך להוסיף יותר, משא"כ בדורנו זה צריכים להוסיף בפירוש ש"רשאים ויכולים כו' להקביל פניו"".

כך שאולי אפשר לומר, שבדור זכאי כמו זה של חסידי רבנו הזקן, די היה בעובדה שהמלך בשדה, די היה בזה שהם "רשאין", שהסירו את המניעה של שומרי הארמון, ואנשי השדה כבר מעצמם היו בעלי יכולת לגשת מעצמם אל המלך.

אולם עם ירידת הדורות, עד לדורנו, "אכשור דרא בתמיהה", לא די בזה שהמלך יוצא לשדה, ומסיר את המניעה בכך שאנו "רשאין" לגשת אליו. אמנם אנחנו רשאין, אבל למרות זאת עדיין איננו "יכולים". הכאב הוא גדול מאוד. בזמן שהמלך בארמון – אזי איננו רשאין. אבל כעת, כשהוא כבר כאן, בשדה, איתנו – אנשי החולין, אין כל מניעה לגשת אליו. אבל למרות זאת, איננו "יכולים". אין בנו די כח לעשות זאת. ירדנו במאוד.

לדור שפל שכזה - צריכים לנטוע בנו גם את ה"יכולת" לעשות זאת. לתת לנו את הכוח להתעשת ולגשת אליו. לא רק להיות "רשאין", אלא ביציאתו של המלך לשדה – הוא נותן לנו גם את הכח כדי שנהיה "יכולים"...

*

לצערנו הרב אנו נמצאים בזמן ובתקופה שהמלך לא נמצא בהיכל מלכותו, הוא נמצא ב"שדה", מקום בו כל אחד "רשאי" ויתרה מזו – גם "יכול" לגשת אליו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות.

יש לנצל כל הזדמנות אפשרית ולממש את העובדה שאנו "יכולים" לגשת אליו.

כותב הרבי במכתב מכסלו תשי"ב: "... הנה בכלל תמה אני על שאלתו, ועל שאינו מחפש סיבות להיות על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וכיון שהבר מצוה של בנו הוא בהימים הסמוכים ליום ההילולא יו"ד שבט, הרי לכאורה זהו הוראה שצריך להאחז (אנחאפען זיך) בהזדמנות זו ולהיות על הציון, און אפפרישען מה שזכה להיות כמה זמן בימים הבהירים"...

ובשיחת יום ראשון של פסח תש"י טען הרבי בפני הציבור: "בעבר, כאשר כל הדלתות היו סגורות (שלא היו מניחים להכנס) – היו מתאספים כולם ונדחפים כו'; ואילו עתה, כאשר כל הדלתות פתוחות – לא באים"...

*

כיום כל אחד מאיתנו "רשאי" לגשת אל המלך, אין לנו מניעה מחוץ. כל אחד מאיתנו הוא גם "יכול", הדבר תלוי אך ורק בנו. אנחנו "רשאין"! למה איננו מחפשים כל הזדמנות לממש את ה"יכולים" שלנו. הכאב מהעובדה שאיננו נמצאים ליד המלך, כשהוא "בשדה", הוא גדול עוד יותר.

יש לנצל כל הזדמנות, אנחאפען זיך, ולנסוע לקבל פניו בשדה, לבוא להיות אצל הרבי, ובע"ה בזכות זה, לא ירחק היום ונזכה למימוש חלקו השני של המשל "ובלכתו העירה, הרי הם הולכים אחריו", במהרה בימינו ממש.




הוסף תגובהתגובות