ב"ה מוצאי ש"ק, כ" אייר תשע"ט | 25.05.19  
 
הרב יצחק חיים מרטון
עודכן לאחרונה בא' אלול תשס"ח
המאור הגדול • לפתיחת זמן אלול
מה טובו אוהלייך, ישיבתי! ובאוהל פנימה – דגלים דגלים. מכל עבר נכונים הם, נטועים, ממתינים לך: לחנך, לעצב דמותך, לאלפך בינה. דגלי מופת סדורים על אופניהם, מרעיפים משפע יפעתם. סובב סובב הולך הרוח – רוח חסידית טהורה, מנשבת ומפכה בעוז; ועל סביבותיו שב הרוח – יום אחר יום, בעוצמה, בהתמדה מעוררת השתאות

המאור הגדול

"ב??ה?ת?ה?ל??כ?ך?, ת??נ?ח?ה א?ת?ך?,

ב??ש??כ?ב??ך? – ת??ש??מ?ר ע?ל?יך?;

ו?ה?ק?יצו?ת?, ה?יא ת?ש??יח?ך?.
כ??י נ?ר מ?צ?ו?ה ו?תו?ר?ה או?ר –

ו?ד?ר?ך? ח?י??ים ת?ו?כ?חו?ת מו?ס?ר".

(משלי ו)

 

~ויהי ערב ויהי בוקר יום ועוד-יום, ימים רבים.

ואני – עודנה עומדות רגליי בשערייך, ישיבתי. בכל עת מצוא, מוצא אני את עצמי נשאב אלייך: מאזין לנגינותייך – קול גועש סוער וסוחף של המיית לימוד; אור ואווירה, המכבסים כל כתם ומאירים כל צל בעולמם של כל המצויים בין הכתלים.

מי יכול להם – ליתדות מצודתי? מים רבים לא יוכלו לה, ונהרות לא ישטפוה. ענן ממעל, גל עכור מי?ם ורוחות פרוצות מכל עבר – כל אלו יתנפצו, יתאדו, יתפזרו ויתפוגגו על חומותיה המבוצרים.

חלונותיה – שקופים אטומים, מהם אור שבעת ימים יוקד ומאיר למרחקים. והמפתן יחבק אותך. עבור בו! וברגע בו "תבוא אל התיבה" – ידוע תדע כי ניצלת מאימת החוצה. כל שנותר הוא לתת לקול ההומה להגמיעך ממעיין עדן, להאכילך מן, להעמידך בקרן אורה ולהפוך אותך – כן, אפילו אותך – לפנסאי.

מה טובו אוהלייך, ישיבתי! ובאוהל פנימה – דגלים דגלים. מכל עבר נכונים הם, נטועים, ממתינים לך: לחנך, לעצב דמותך, לאלפך בינה. דגלי מופת סדורים על אופניהם, מרעיפים משפע יפעתם. סובב סובב הולך הרוח – רוח חסידית טהורה, מנשבת ומפכה בעוז; ועל סביבותיו שב הרוח – יום אחר יום, בעוצמה, בהתמדה מעוררת השתאות.

ממזרח – דגל כהונה, מ?עו?ז סברא בו בסו?פ?ה מתפרקים שכלי מ?ת?ו?וה?ב?ים בעמקי הסוגיות;

מדרום – מנורה טהורה, שמן-זך מפכה ומפעפע בכל. כאן דולים מעומקן ומשקים מעושרן של ה?מ?ש??כ?ים, הנארגים למסכת מתמשכת של אמונה וחכמה, בינה ואהבה, דעת ויראת שמים – כולם ספוגי התקשרות נכוחה.

מצפון – שולחנה של החכמה הצרופה. כאן תפרוק משא, תיטול עצה, תתוועד, תתעודד.

ושכינה במערב: המפתן, המשגיח, וכמובן השולחן הקטן ההוא ליד העמוד, שצודד אליו תשומת לב-כל מידי בוקר, עת הסב לצידו המשפיע הבלתי נשכח ר' מענדל פוטערפאס  ומסר את שיעורו..."

ù

כ

כל שחולף הזמן, מתחוור יותר עד כמה הישיבה היא אבן-שתייה עליה מושתתים חיינו. ממעיינותיה אנו שותים וממנה מנסים אנו לדלות תעצומות גם לחינוך בנינו, בניסיון להעמידם בקרן-אורה ול?נ?חו?ת?ם בצעדיהם הראשונים, עד אשר יגיעו גם הם... אל הישיבה. כל שיעור, כל התוועדות וכל 'ווארט' ששמענו, כולם אבני יסוד המה, שביבי-עוז המלווים אותך ומאירים דרכך. הנה למשל שביב רב-ערך, שניתן לנו במתנה ע"י המשפיע ר' מענדל. בפנים מאירות סנט בנו אז: "עייפות זו שתוקפת בבוקר – אינה אלא פרי דמיון שנוטע בך היצר. כדי שדמיון זה יתפוגג, דרושות לכל היותר שתי דקות של 'ה?ו?י ע?ז'. האומנם אין בך כוח אפילו לשתי דקות של מלחמה?"... והתובנה הפשוטה הזו מייסרת ואינה מניחה לי עד היום הזה. ראשית, קנתה היא שביתת-עולמים באגף ייסורי המצפון; אולם לא אחת, מאז, היא שנסכה בי כוח להשכים לסדר יום חדש. וכיום, היא כמובן מהטיעונים המרכזיים שאני מגייס כדי לעודד את בניי שי' להשכים קום אל בית תלמודם...

כאשר פנו אלי ממערכת האלבום, ונתבקשתי לכתוב לכבודה של הישיבה, נעתרתי בשמחה. אחרי-הכל על מה מדובר? על שרטוט זיכרון כלשהו מתוך כמה שנים?! לא העליתי בדעתי עד כמה קשה יהיה לצקת מילים אל סאת-רגשות המלווה אותי תדיר. הרי בתוך-תוכי – בישיבה הנני. המציאות האופפת אותי מקוטלגת כולה במדור "זמני", חולף. בתחושתי האישית עודני 'תמים' השייך לישיבה. חבריי התמימים – היו ותמיד יהיו ר?ע?י הקרובים. הזמן שחולף לא משנה זאת, והמאורעות השוטפות את חיינו לא יעמעמו את תחושת הקרבה והחיבה לכל אחד מהם. ופתאום לשבת ולתמצת מהי הישיבה עבורך? – מסתבר כי אין זו מלאכה קלה.

כתבתי ומחקתי, מחקתי וכתבתי עד שלבסוף נוכחתי כי אין לי אלא לגייס עוד תובנה יקרה – אותה קיבלתי מהמשפיע היקר והאהוב ר' זלמן שי' גופין; אחד מאותם אוצרות-נצח שערכם לא יסולא בפז – בעזרתה אנסה לבטא מהי, עבורי, ישיבת תומכי-תמימים המרכזית בכפר חב"ד.

 

המאור הגדול לממשלת היום

כה למדנו אז: שני מאורות נתלו כדי "להאיר על הארץ" – שמש וירח. השמש מסמלת עוז ויציבות; הירח מייצג התחדשות, שינויים ותמורות. לכל אחד מהם ניתנה שליחות: השמש היא "המאור הגדול לממשלת היום" והירח הוא "המאור הקטן לממשלת הלילה". אין כאן רק שוני בזמן ועת, אלא הבדל רב-משמעות. יום הוא אור ולילה הוא חושך. בחושך – גם אם סיהרא באשלמותא ובמלוא עוזה ותפארתה, אין הירח מבטל את החושך. תמיד יהיה זה רק "ממשלת הלילה". לעומת זאת ביום – גם בשעת נצנוצי חמה, או בעת דמדומי שקיעה כשהמאור כבר לא תלוי במרכז הרקיע – עדיין זהו אור, זו "ממשלת היום". יממה-מושלמת מורכבת מערב ובוקר. בדיוק כך עבודת-ה' מושלמת של יהודי, כוללת 'לילה ויום': החיים הרוחניים – אור המה, נר-מצווה ותורה-אור. ענייני הרשות – 'לילה' הם.

וכה הטעים אז ר' זלמן באוזננו:

כשעוסקים בתורה ומצוותיה, מאירים את העולם באור יום. גם אם חסרה התלהבות, גם אם נעדרת התעמקות וכוונה, בכל מצב עדיין זה "יום"! ואילו בעסקי חולין – גם אם הכול נעשה כדבעי על פי תורה וכל מעשיך לשם שמים, אין כאן אלא לכל היותר ירח הניזון מהשמש, בכל מקרה זו 'ממשלת הלילה'! לכן דווקא בתחום זה מודגש הצורך התמידי לעמול בכדי שכל הזמן תהיה עלייה והתחדשות.

יותר מכל דבר אחר – ישיבת "תומכי תמימים" ליובאוויטש בכפר חב"ד היא סמל מובהק של יציבות. זהו "המאור הגדול לממשלת היום". הישיבה היא סדן המפיק יציבות-רוחנית, כור-היתוך היוצק בנפש תלמידיו חותם של יציבות-חסידית, ובית-יוצר המניב דור אחר דור של יציבות-איתנה, עמידה בכל תנאי ומול כל הזרמים והסכנות. זוהי תופעה מרגשת ומפעימה, המוכיחה את עצמה באופן מוחשי יותר ויותר, ככל שהזמן עובר. ומרגע שהנך יוצא מבין כתליה של הישיבה – יתכן ותזכה לעמול, להתקדם ולחדש ואף להאיר את סביבתך. אולם כל 'מאור' כזה יוכל לכל היותר להיות סיהרא-באשלמותא... הא ותו לא!

 

המאור הקטן לממשלת הלילה

בין חבריי נמנים אברכים יקרים שתורתם אמנותם, וכן משפיעים ומגידי שיעורים. מהי תורתם? היכן הוכשרו לאמנותם? מניין שואבים הם את הכלים ללימוד-כדבעי מתוך תענוג ולאפשא-לה? – מהישיבה כמובן!

רבים מאיתנו יצאו לשליחות ומכהנים בלגיון-של-מלך כשלוחי הרבי במדינות, ערים ויישובים על פני הגלובוס כולו. מה הם "מו?כ?רים" שם? סביב מה מאחדים הם קהילות משובחות של עשרות ומאות יהודים? הכול נובע ממעיינותיה המפכים של "תומכי תמימים" המרכזית – אלא מה?!

הביטו אל חבריי הממלאים תפקידים מגוונים בעולם החומרי, אנשי עסקים, אנשי היי-טק, פרסומאים, תופסי משרות ציבוריות. כולם בעלי 'חוט-שדרה' המקפידים על קלה כחמורה, מארגנים שיעורי תורה, ותמיד מספרים על הצורך לייצג ולהסביר. מנין ניחנו בכוח ובתוכן, עמם מקיימים הם את הציווי "דע מה שתשיב"? כולם כאחד, מייצגים בכבוד וללא חת, איש בעולמו ובמקומו, את ישיבת תות"ל המרכזית!

 

תומך-תמימים הושיעה נא

דומה, כי אין תקופה בכל דברי ימי-התמימים בה נדרשה תמיכה זו של "תומכי תמימים" והיציבות המאפיינת אותה – כמו בעידן ובזמן בו זכיתי להימנות בין חובשי ספסלי ביהמ"ד הגדול בכפר חב"ד.

אל הישיבה הגדולה הגעתי בקיץ ה'תשנ"ב. ימי תהייה משובשים, בהם המצרך הנדיר ביותר היה: יציבות. שלוש שנים שקדמו לכך, הורגלנו לקצב מפעים של חיים עם הרבי סביב השעון ממש. 'שידורים' באישון ליל, כמעט מידי ליל. בסדר-חסידות כבר הגיע ר"ד ובסיום הסדר הורשינו ללמוד את השיחה הטרייה מתוך הר"ד, בתוספת סיכומיהם של המצטיינים מבין חברינו. היו אלו ימי תום ותמימות בהם אנו כנערים צעירים, סופגים כל משפט ומתרגמים אותו לתחושה מוחשית; האדרנלין החסידי, הציפייה הדרוכה של 'אט אט קומט משיח', ההכרה הפשוטה שכל המאורעות בעולם הם סימנים להתגלות קרובה, כל אלו שטפו אותנו בהווי חסידי חי ותוסס.

ואז כ"ז אדר ב'...

כשהגענו לישיבה, בחודש מנחם-אב התשנ"ב, עוד הספקנו לנשום מעט מאופיו של 'זמן-אלול' אמיתי. זכור לא אשכח את המשפיע ר' זלמן גופין עובר בזאל מתמים לתמים ומשוחח עם כל-אחד באופן אישי על חשיבות הנסיעה לתשרי – מחזה שאפיין מידי שנה בשנה את 'אלול' בישיבה. זכורה לי היטב גם אווירת הציפייה המתוחה של המועמדים ל'קבוצה', שעמלו שנה ויותר מכך כדי שהנהלת הישיבה תמליץ עליהם לקבלת "אפי-דייויט". האם אזכה להתקבל לקבוצה? ואז, ההתרגשות האדירה ששטפה את הישיבה כשהגיעה חבילת המסמכים והתמימים המבוגרים הללו 'ריחפו' בזאל בגאון ובתחושת חשיבות, כשבידיהם האישור המיוחל...

מושגים אלו ואחרים הלכו והתעמעמו, ככל שסדר יומנו הכללי השתבש. החלה תקופה אפופת דאגה, ספוגת תפילה, שאולי יותר מכל מסמל אותה קול צופר מילל, שהחריד את לילות כפר חב"ד והקפיץ את כולם אל הזאל בכל-עת ששוב באה בשורת-נכאים מעבר לים.

 

יציבות

וככל שסדר היום התעמעם, כך הלכה וגדלה חשיבותה של הישיבה כמצודה איתנה של יציבות ללא עוררין. סימני השאלה היו מנת חלקם של כולנו - משפיעים ומגידי שיעורים, כמו גם תלמידי התמימים. אולם הישיבה נותרה איתנה, יציבה, עם סדר יום ברור וחד משמעי. היא העניקה פרופורציה לכל יום, בכל מצב ובכל עת.

זכתה תות"ל המרכזית ונקבצו ובאו בה אמני חינוך, דמויות מופת נקיי-דעת, כולם חסידים נלהבים ומקושרים-פנימיים אשר די בעצם נוכחותם בכדי לעצב ולחנך – עאכו"כ בשיעוריהם ופעולותיהם.

ביממה אחת, בתוככי זאל אחד, יכולת להתאבק בעפר רגליהם של המיוחדים מבין הדמויות החסידיות בדורנו – מחד; ומאידך – בגדולי תורה, מהנדירים והמופלאים בין אישי החינוך בזה-הזמן. כולם כאחד מפיקים זוהר תמידי של יציבות. הם הציבו בפני כולנו סטנדרט שאפתני של שלימות פנימית ומעשית, והגשימו בפשטות ובעוצמה את כל אשר דרשו מתלמידיהם.

גוף ונשמה יש בה, ביציבות איתנה זו בה אנו דנים. ועל שלושה 'בריחי-תיכון' הושתתה:

על התורה         מהותה העצמי והעוצמתי של הישיבה. תחום אשר נווט בידי אמן תחת שרביט ניצוחם של ראשי הישיבה הגאונים החסידים היקרים הגה"ח ר' יעקב כץ, הגה"ח ר' מאיר-צבי גרוזמן, הגה"ח ר' אליהו לנדא, ולהבחל"ח הגה"ח ר' זעליג פלדמן. לצידם פעלו סיעת ה'משיבים' הצעירים, איש על מחנהו ועל דגלו – וכאן המקום להציב יד ושם לאחד מהמיוחדים שבהם, האברך הבלתי נשכח הרב אברהם לסקר ע"ה;

על ה'עבודה'     תחום שנוהל ונווט מבוקר-עד-ליל ע"י המשגיח והמשפיע האהוב, 'עובד' אמיתי בכל מהותו, דמות אבהית נדירה ומיוחדת במינה, הגה"ח ר' משה נפרסטק;

ועל 'גמילות חסדים' – ההוויה הישיבתית, פנימיות התורה, הנשמה של תומכי תמימים. תחום זה ניזון מנוכחותו העוצמתית של המשפיע ר' מענדל פוטרפאס, נווט בידיו האמונות של המשפיע הדגול ר' זלמן גופין, כשאיתו עמו צוות 'משפיעים' אהוב ומסור: הרה"ח ר' דוד אבא זלמנוב, והרה"ח ר' לוי"צ גינזבורג.

כולם אמני עיצוב וליטוש, שיחד עמלו על 'פירוק' האישיות המגושמת שנמסרה לידיהם והעמדת דורות של תמימים ספוגי איידלקייט חסידי-פנימי. וכולם כאחד שותפים לקדרה אחת המה ומגמה אחת מאחדת אותם: להחדיר בתודעה, באישיות ובכל המהות של כאו"א מהתמימים את ההתקשרות האמיתית הפנימית והמוחלטת לאילנא דחיי, הוא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. לתורתו, להליכותיו ולקיום הוראותיו. והדברים פעלו את פעולתם!

 

שנה חלפה, וכמעט עוד אחת.

 

יום ראשון, עשרה לתשע בבוקר. ג' תמוז התשנ"ד.

מה אומר ומה אדבר. קשה לי לדמיין היכן הייתי, מה היו עיסוקיי ואיך הייתי נראה כיום, לולא הייתי אותה עת בין כותלי מצודתי האיתנה. מהישיבה נסענו, אל הישיבה חזרנו. לא ימוש מזיכרוני לעד אותו רגע בו הסתופפנו בכותל הדרומי, סביב שולחנו של ר' זלמן. כולנו עם הקרע ונעלי בד. פרוכת מוסטת. קומה מושפלת, אור עמום, ומעל לכל ... תלולית עפר תחוחה שלא משה מנגד עינינו. עוד לא גובשו אידיאולוגיות חברתיות; עוד לא נמצאו טיעונים ותירוצים. היינו שבורים ורצוצים, מלאי קושיות. עיני כל נתלו בו, במשפיע האהוב. "אין לי תשובות" אמר אז בקול שבור, כשהוא מנסה לשווא לכבוש את דמעותיו. "ישנם דברים ש'כך קיבלתי מרבותיי'. המצב הזה לא נכלל בקטגוריה זו. כאן – וידום אהרן". שתיקה של דמע, ומיד: "עם זאת, אין כל ספק מה תפקידנו. הדרישה היחידה שהרבי דורש מאיתנו היתה ונותרה: לשבת וללמוד, ובחילא יתיר!". באותם ימים, הוסיף ר' זלמן וטרח גם לחדש ולרענן את הפעילות הפנים-ישיבתית של 'ארגון תלמידי התמימים' כשהוא דורש מהתמימים לשנן את התקנון (שנכתב בליובאוויטש) ולהתאים עצמם בלימוד ובאמצעות החלטות מעשיות, לכאלו היכולים לשאת בתואר הנכסף של 'תמימים'.

האם יש ביטוי מובהק יותר לעוצמתה של יציבות זו בה אנו שחים?

הנה כי כן, למרות כל התחזיות השחורות – כמעיין מים חיים לא פסקו מעיינותיה של ישיבתנו לפכות בעוצמה. תמימים מכל רחבי העולם נהרו אליה. אפילו יום אחד ויחיד לא פסק בה קול לימוד. איתנה כתמיד, הוסיפה תומכי-תמימים להיות המסעד והמשען האיתן לחיים חסידיים טהורים, ספוגי לימוד איכותי, מפעל-אדיר של אור וחום חסידי.

 

נרות בחצרות קודשך

ובשולי הדברים: כבית יוצר אמיתי, החינוך בישיבה גלש הרבה מעבר לזאל עצמו. האווירה בישיבה כולה – הייתה תמיד מחנכת ומעצבת. רק יצאת מהזאל ופנית אל בניין הפנימייה – נתקלת בדמותו המיוחדת של ר' מענדל ברוק ע"ה.

הוא היה חלק מהנוף ומהחיים בישיבה. הוא התייצב שם מידי יום, ונכון שלא מסר שיעורים ולא התוועד בראש השולחן – אבל ההתכתשות ההומוריסטית שלו איתנו, הערותיו המחוכמות והעוקצניות מול כל מעשי ה"נערישקייט" – השפיעו גם השפיעו; ומלבד שהוסיפו נופך וחיוניות, הפכו לחלק בלתי נפרד ממלאכת עיצוב התמימים בבית היוצר הישיבתי. בשעת מעשה אולי לא נתנו את דעתנו לכך. אולם ממרחק הזמן קשה שלא לזכור את כל אותן אנקדוטות שפיזר מימי ילדותו ונעוריו. אפילו הוא לא התכוון להשפיע או להדריך, ודווקא זה מה שנחרת. מעשי "שובבות" שהוא היה מספר על עצמו, היו שזורים באלף פרטים חסידיים שזרמו מתוך הומור בלתי מצוי – ונקלטו היטב בארסנל של כולנו.

נו, אני צריך לשכנע מישהו? איפה בעולם יש ישיבה, שבה "מנהל המשק" מתקרב לקצה קרסוליו של ר' מענדל ברוק?! האם יש למישהו צל של ספק שלנוכחותה של דמות חסידית אוטנטית ונעימה כל כך, המסתובבת במסדרונות ובחדרי הפנימייה של התמימים, יש השפעה אדירה על חינוכם – לעיתים אפילו יותר מאשר חלק מנאומי-תוכחה חוצבי להבות של ר"מים?! בפי התמימים שגורה אימרה, כי במידה מסוימת כיהנו שני 'משפיעים' בשם ר' מענדל... כי את 'שטחי ההפקר' "תומכי תמימים" לא הפקירה! הם הופקדו בידיו האמונות של ר' מענדל ברוק...

 

"משכנותייך אל תחשכי...ויתדותייך חזקי"

חלפה עוד שנה. ד' תמוז תשנ"ה.

אנו כבר תמימים ב"שיעור ג'", והנה הגיעה בשורת איוב: המשפיע האגדי נלב"ע. ר' מענדל פוטרפאס ע"ה, המשפיע אותו זכינו להכיר ולאהוב. ר' מענדל שבמסירות-נפש טרח לבוא לישיבה כדי למסור בבוקר את שיעורו; שמסר נפשו כדי לשבת ולהתוועד עמנו. איננו עוד. עוד שנה חלפה, תמוז תשנ"ו. אנו כבר ב"קבוצה": שוב הגיעה בשורת איוב, כשנודע דבר הסתלקותו הפתאומית של מגיד-השיעור הבלתי נשכח הגה"ח ר' זעליג פלדמן ע"ה.

שוב ושוב תהו התועים: מה יהא עליה, על הישיבה? כיצד תיראה נוכח תמורות אלו?! ו"תומכי-תמימים", יציבה ואיתנה כתמיד, הוסיפה לפעול במלוא הקיטור, בדיוק כמו שחפץ המשפיע ר' מענדל, ובדיוק כפי שר' זעליג רצה. מעצבת ומחנכת, מתמודדת ומ?ת?גברת, מפיקה תוצרת איכותית-חסידית.

ובל נשכח את ראש הישיבה שליט"א, שבהתמדה עיקשת מופלאה וחסרת-תקדים ממש, הוכיח בלעה"ר את כוחה של היציבות, את כוחו של מעיין מים-חיים. גם בימים קשים במיוחד אזר עוז ותעצומות, לא התחשב בהיבטים חיצוניים והתייצב על משמרתו ב'זאל'. דורי דורות של תמימים ספגו ממנו את המסר המדהים הזה: יציבות!

תמיד, נוכח כל מצב ומול כל איום – נמצאו התעצומות, ושאיפותיהם של ענקי-חינוך אלו הפכו לנחלת כולנו: תורה, מצוות, חסידות, רוחניות – כל אלו הם המאור הגדול לממשלת היום. זו היציבות שמוסיפה ללוות את התלמידים כולם, לאלפם ולהעמידם בקרן אורה.

 

"וסיב ובלה בה, ומנה לא תזוע"

נסענו לקבוצה, למכוני-סמיכה ולשליחות, סבבנו והתגלגלנו – אולם כשסוף סוף נחתנו, חזרנו אליה. כשלעצמי, זכיתי להסתופף בצל ישיבתנו עוד תקופה ניכרת לפני נישואיי בתשרי ה'תשנ"ט. סך-הכל היו אלו עבורי יותר משש שנות ש?ו?בע, מהם הנני ניזון יום אחר יום, מאז ועד עולם.

ארשה לעצמי בהזדמנות מיוחדת זו להביע רגשי תודה לאבי מורי, החסיד ר' יוסף יהודא שי' – בעצמו 'תמים' שבתחושתו מעולם לא עזב את היכלה של תומכי-תמימים המרכזית; עודו 'חי' במוחש – לאוי"ט – את האווירה המזוככת של ימי שבתו בשבת תחכמוני, במחיצת המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן. אף שלא דרש זאת מאיתנו – התקשה אבא להסתיר את שאיפתו, לזכות ולראות אותנו צועדים בעקבותיו ובוחרים בתומכי-תמימים המרכזית למקום תלמודנו. ואכן, אחי הגדול שי' ואף שני אחיי הצעירים יותר זכו כולם להתחנך בין כותלי הישיבה.

הדבר שאולי הפתיע אותי פחות מכל דבר אחר, אולם תמיד יהיה מרגש ומפעים יותר מכל דבר אחר – הוא לשוב ולהיווכח בפלא הדורות: כיצד יותר ויותר תמימים יוצאים מבין כותלי הישיבה מעוצבים ומלאי תוכן, בעלי איכות-חסידית משובחת ביותר, ספו?גי הרגלים חסידיים-פנימיים, עם ידע בלתי נדלה בנגלה וחסידות, ועם יכולת מוכחת להאיר את העולם – עולם התורה, והעולם כולו – באור חסידי לוהט, באמונה, בהתקשרות לאילנא דחיי ובחיות אמיתית.

אמנם, אנו עדיין שרויים עמוק בתוך חשכת ליל הגלות. ובאפילת עקבתא דמשיחא, כאשר החושך יכסה ארץ. אולם תמיד תמיד ניזונים אנו מאורו של המאור הגדול לממשלת היום, מאותם שנות "יום", מהישיבה.

ובשעות הקשות, בהתמודדויות ובניסיונות, עצה לי לחבריי:

אם יש לכם אפשרות – סורו לאוהל-מועד, שבו לכם באחת מפינותיה של מצודתנו הנצחית, תפתחו ספר – או סתם כך תאזינו להמיית הקול קול יעקב. תנו לקול לשטוף, להאיר, לכבס, להעצים ולחזק. ואם רחוקים הנכם, ובדרך רחוקה לכם – ע?צמו עיניים והניחו לכנפי מחשבותיכם לשאת אתכם אליה. כי עודנה שם היא, יציבה כתמיד, ממתינה לכולנו.

אשרי מי שבא בשערייך, מימך שאב ואת ה'קאשע' שלך אכל. מובטח הוא כי הסנה שניצת בו יוסיף לבעור, ולנצח נצחים "איננו או?כ??ל".

ולך, ישיבתי, במה אברכך?

שכל נטיעות שנוטעים ממך, יהיו כמותך:

פירות, עצי-פרי עושי-פרי – למינך;

נרות להאיר, עד שלילה כיום יאיר,

בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.




הוסף תגובהתגובות
הצג את כל התגובות
1. יפה מאוד

מאמר מעולה
יוסי ‏ (ג' אלול תשס"ח)
2. אהבתי


אברך עובר ‏ (ג' אלול תשס"ח)