ב"ה יום חמישי, י"ד כסלו תשפ" | 12.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בכ"ד אב תשס"ח
דעם רבי'נס קינדער
הם הילדים של הרבי, כל אחד מהם. כל אחד מהילדים שלנו, מהילדים הללו, הוא "דעס רבי'נס א קינד", וככזה יש להתייחס אליו
מה יש בהם, שלבך מחסיר פעימה בכל פעם שאתה נפגש בהם? מה גורם לך להביט בהם, להביט ולא לשבוע, להביט ולחוש כה קרוב אליהם?

מה יש בהם באותם ילדי החמד, "צעירי השלוחים", שבכל שנה כשאתה נתקל בהם, אם זה כשהם ניצבים לתמונה מרכזית בחזית 770, אם זה בתפלתם הזכה, אם זה בפעילויות השונות שלהם ברחבי קראון הייטס, ובעיקר בעת הופעתם בבאנקעט המרכזי של הכינוס - לבך נמס, עיניך מביטות ללא הפוגה, וגם, כן, גם להתרגש, ואפילו לחוש לחלוחית בקצה העפעף. מה יש בהם?

האם זה רגש של רחמים: רחמים על ילד שגדל ללא חברים בדומה לו, על ילד שגדל ללא קרובי משפחה בשכונה, על ילד שגדל ללא מיני מתיקה זמינים בחנות הסמוכה?

רחמים על ילד שהחברים שלו הם "חברים וירטואליים", בית הספר שלו הוא "בית ספר וירטואלי". ובמידה והילד זכה והוא לומד בבית ספר אמיתי, עם חברים בשר-ודם, אז כנראה הוא כבר לא גר בבית הוריו, הוא לומד בעיר אחרת, ואז ההורים שלו הם "הורים וירטואליים".

רחמים על ילד שמוותר על עולם הזה, מבלי לדעת כלל שהוא מוותר עליו, משום שהוא מעולם לא התנסה במנעמי החיים היהודיים שיש לרבבות ילדים יהודיים בגילו ברחבי תבל?

האם זה רגש של הערכה: הערכה לילד שגדל בחלון ראווה, שכל העיר מביטה בו, ועליו לייצג בפניהם את משה רבינו, את אברהם אבינו, את הרבי, והוא עושה זאת בהצלחה ובגאון?

הערכה לילד שכבר מלידתו, נושא הוא בתואר הנחשק והאחראי "דעם רבי'נס שליח"?

האם זה רגש של קנאת-סופרים: קנאה בילד שיודע שהוא, בעצם היותו, ממלא את יעודו בעולם, גם מבלי שהוא ייצא מגדרו?

או שמא, אתה מביט בהם ורואה בהם דבר אחד, אתה רואה את "הילדים של הרבי", דעס רבי'נס קינדער.

*

בהתוועדות שבת פרשת ויצא תשכ"ה מבאר הרבי שעבודתו של יעקב אבינו בחרן התבטאה בשני מישורים. האחד – עבודת הבירורים בשדה לבן, בעבודה עם צאנו. השני – העמדת י"ב שבטי י-ה. הקמת בית ישראל, חיילים לקב"ה.

פעמיים מספרת לנו התורה על יציאת יעקב לחרן. בסוף פרשת תולדות ובתחילת פרשת ויצא. בסוף פרשת תולדות מספרת לנו התורה שיעקב הלך "פדנה ארם", ואילו בפרשת ויצא מספרת לנו התורה גם מהיכן הוא יצא "ויצא יעקב מבאר שבע".

הפעם הראשונה עוסקת בעיקרה בחיצוניות הליכתו, לעבודה בעבודת הבירורים. ובעבודת הבירורים, על האדם לעסוק רק ב"יגיע כפיך" ולא עם כל מהותו, ולכן – למרות שבגופו יעקב היה בפדן-ארם, אבל בפנימיותו הוא נשאר בבאר שבע, הוא לא יצא משם.

אך כאשר עליו להעמיד את עם ישראל, כאשר עליו לעסוק במהות האמיתית של שליחותו, להעמיד את ילדי ישראל, הרי לשם כך עליו לעסוק בזה עם כל מהותו, לשם כך עליו לצאת מבאר שבע, לא להישאר אצל המשלח. למרות רצונו להיות ליד אביו, עליו לרדת עם כל מהותו הפנימית לחרן.

כשאתה רוצה להעמיד דור של ילדים נאמנים למשלח, להקים את עתידו של עם ישראל, שהילדים שלך יהיו ראויים לתואר "דעס רבי'נס א קינד", לשם כך עליך לצאת מבאר שבע, למרות שרצונך להתגורר ליד אבא, ליד יצחק אבינו.

אמנם כן, עבודת הבירורים היא עבודה חשובה, העבודה בפדן-ארם הוא עבודה נצרכת, אבל איתה לא מעמידים את דור העתיד של יעקב אבינו. כדי להעמיד את י"ב שבטי י-ה, עליך לצאת מבאר שבע. רק בחרן תוכל להעמיד דעם רבי'נס קינדער...

*

הם נכנסו לאולם הבאנקעט במזח 94, כשהם לבושים בחולצות ייחודיות, וכבשו את לבבות האלפים.

ארבע מאות שבעים וששה הילדים, נכנסו לאולם עם דגלים בידיהם, לקול צלילי מנגינת "וזרע עבדיו ינחלוה", והרימו את חמשת אלפי האורחים על רגליהם. את הוריהם, את התומכים, ואת האלפים שכלל לא מכירים אותם.

כולם הביטו בהם, מבלי לגרוע עין. אין מי שיכול להצהיר ולומר "המחזה לא ריגש אותי" אין דבר כזה. הם חצו את האולם הענק לאורכו שוב ושוב, וכולם מביטים בהם, מריעים להם, עומדים ולבם יוצא אל הילדים הללו.

האם זה רחמים? האם זה הערכה? האם זה קנאת-סופרים? לא אדע.

הנה, שליח שלא יכל לעמוד כמביט מן הצד, תפס את אחד הילדים, נשא אותו על כתפיו והחל לרקוד איתו. אתה עומד ומביט ואינך יודע כיצד להביע את מה שלבך חש.

ואז ראיתי אותו, את השליח לפיטסבורג הרב יוסף דערן, עומד במעבר ומביט בילדים. וגם הוא, כמו כולם, חש את מה שכולם חשים, הם עוברים בטור עורפי, ילד ועוד ילד, ועוד ילד, ועוד ילד, וכולם נולדו בחרן, כולם "הילדים של הרבי", ואז בפרץ של סערת רגשות הוא תפס את אחד הילדים, חיבק אותו והרים אותו אל על - - -

לא, זה לא היה ילד שלו. לא, הוא לא מכיר את הילד הזה. הוא לא יודע איך קוראים לו, הוא גם לא יודע היכן הוא מתגורר, הוא היה אחד מאותם ארבע מאות שבעים וששה הילדים.

אבל לא, הוא לא היה ילד מארבע מאות שבעים וששה ילדים, הוא היה ילד יחיד במינו, הוא היה ילד שהוא מכיר את אבא שלו, ילד שהוא אוהב את אבא שלו עד כלות הנפש, הוא היה "ילד של הרבי", דעס רבי'נס א קינד...

*

הם הילדים של הרבי, כל אחד מהם. כל אחד מהילדים שלנו, מהילדים הללו, הוא "דעס רבי'נס א קינד", וככזה יש להתייחס אליו.

לא מכבר פגשתי ברב רפאל פויירשטיין, מנהל "מרכז פויירשטין" בירושלים, העוסק עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, והוא חזר בפני על אימרה ששמע מידידו, השליח לקרית טבעון, הרב מנשה אלטהויז.

"כשאומרים שהילדים של השלוחים הם הילדים של הרבי – אומר לו הרב אלטהויז – יש כאלו החושבים שהכוונה היא, שהרבי יטפל בהם. הוא אבא שלהם, הוא ידאג להם, ואילו אני - חופשי לעיסוקי החשובים.

"אני אעסוק במסירת שיעורים תורה, גיוס כספים, אני אתמסר להפצת המעיינות. ומה באשר לילדים – אין זה מתפקידי, הם "הילדים של הרבי", הוא ידאג להם...

"לא! – אומר לו הרב אלטהויז – הכוונה בזה היא, שעלינו, כהורים של הילדים האלו, עלינו לדאוג להם, לטפח אותם, לחשוב עליהם כל העת, להתמסר אליהם, כמו שהם הילדים של הרבי.

"לו הרבי היה מפקיד אצלך את הילד שלו – כיצד היית מתמסר אליו, כיצד היית מחנך אותו, כיצד היית דואג לו, כמה היית חושב עליו כל העת – כך חובה עליך לדאוג לילד שלך!

"כי הילד שלך, הוא ילד של הרבי. "דעם רבי'נס א קינד"...




הוסף תגובהתגובות