ב"ה יום שני, כ"ה מנחם-אב תשע"ט | 26.08.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
מעשה חשב
לעתים יש לחשוב, מה העיקר, ומה הטפל, ומה טפל באמת. האם מצלמה דיגיטאלית היא חלק מהמצווה?
בין שלל הפרטים של בנית המשכן, העמודים והאדנים, היריעות וכלי הקודש השונים - מקבלים יריעות המשכן נתח חשוב.

משה רבינו נצטווה על עשיית היריעות למשכן – "יריעות התכלת", לפרטיהם. מכמה חלקים מורכבת כל יריעה, מה מדת אורכה ומה מדת רחבה, מאלו סוגי צמר לטוות אותם, כיצד לחבר אותם האחד אל רעהו, ופרט נוסף מורה לו הקב"ה: "כרובים מעשה חושב תעשה אותם".

מה הפירוש "מעשה חושב", מבאר רש"י על פי דברי הגמרא: "כרובים היו מצויירין בהם באריגתן. ולא ברקימה - שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים. פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה ונשר מצד זה".

בשונה מ"מסך הפתח לפתח המשכן", שם נצטווה משה לעשותה "מעשה רוקם", וכפירוש רש"י "הצורות עשויות בו מעשה מחט, כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה". כאן, ביריעות המשכן, מדובר על עבודת אמנות של ממש, לטוות את היריעות באופן מיוחד, "מעשה חושב" – ארי מצד זה ונשר מצד זה.

מידת יריעות המשכן היו עשרים ושמונה אמות רוחב על ארבעים אמה אורך, מדובר על יריעה בגודל של יותר מאלף ומאה אמה רבועים של עבודת אמנות קשה, עבודת "מעשה חושב".

אולם למרות ההשקעה הגדולה, למרות העבודה הקשה בטווית יצירת-פאר מורכבת זו – איש לא ראה זאת, איש גם לא יכול היה ליהנות ממנה.

חכמי הלב, בצלאל ואהליאב, וכל מי שהקב"ה "נתן חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת הקודש", לא יכלו לקרוא לחבריהם ולהציג להם את מלאכתם המורכבת, הם לא יכלו להתגאות ביצירתם.

יריעות המשכן היו מכוסים ביריעות האוהל, ביריעות העזים, מכל עבריהם. מתוך המשכן – מי שהיה נכנס לשם – יכול היה לראות רק את הצד האחד של היריעות, רק את הנשר או את הארי, ואילו את הצד השני של היריעות,  איש לא יכול היה לשזוף עין בזה, הם היו מכוסים ביריעות עיזים מכל עבר.

עבודה כה קשה, עבודה כה מורכבת, עבודה שהתורה מגדירה אותה כ"מעשה חושב", אולם איש לא רואה אותה.

*

לא מכבר שמעתי על אדם מסויים שבתוקף תפקידו לפני כמה שנים, הוא הכין מכתב מחאה לדמות ציבורית מפורסמת, ועם סיום כתיבת המכתב הוא דאג לשלוח "העתק" ממנו למערכות השבועונים השונים.

בלילה של יום רביעי, כאשר העיתונים יורדים למכבש הדפוס, הוא נזכר שאת המכתב המקורי הוא עדיין לא שלח לנמען הרשמי, כך שבעוד שעות ספורות "העתק המכתב" יופץ בעשרות אלפי עותקים, בה בשעה שאת המכתב המקורי הוא עוד לא שלח לנמען האמיתי, וסביר להניח שהנמען יקרא על המכתב רק בעיתון...

כשאנו עושים פעולה מסויימת, בין אם זה ארוע של אלפי איש, ובין אם שיעור תורה עם יהודי בודד, המטרה היא הרי למלא את רצונו של הקב"ה, למלא את השליחות שלנו בעולם, לבצע את התפקיד שהרבי הטיל עלינו.

אין ספק שפרסום הדברים והפעולות הוא גורם מדרבן, הוא חיובי ואפילו חיוני. ידועים דברי הגמרא על ראובן "שאילו ידע שהכתיב עליו הכתוב" - הוא היה מתאמץ יותר בהצלתו של יוסף מן הבור. מפורסמת פסיקתו של הרשב"א ש"מפרסמין עושי מצוה", אבל כדאי לעתים לזכור שזו אינה מצות-עשה של ייהרג ואל יעבור...

לעתים יש לחשוב, מה העיקר, ומה הטפל, ומה טפל באמת. האם לערכת מבצע-לולב יש הכרח לקחת לולב, אתרוג, הדס, ערבה, כיפה, נייר עם הברכות ומצלמה דיגיטאלית. או שהאחרון לאו דווקא ממין המצווה. כמה אחוזים מההשקעה בפעולה מוקדשת למען המטרה, וכמה למען הטפל.

כולנו עוסקים בבניית המשכן וכליו, ב"הוריד את השכינה למטה", בבניית הדירה לו ית' בתחתונים, כל אחד בתחומו ובתפקידו. אמנם כל כלי ופרטי המשכן הם כלים מיוחדים, זהב טהור, גלויים במידה זו או אחרת, כך שניתן להציגם ו"להראות באצבע ולומר זה".

אבל יש צורך לזכור וללמוד גם מיריעות המשכן.

גם הם היו מלאכת מחשבת, יצירת-פאר מרהיבה ומושקעת, עבודה מורכבת הדורשת מאמץ והשקעה רבים – אבל איש לא ראה אותם, איש לא יכול היה להצביע עליהם ולהתפאר בהם. גם אם יש צורך ב"ונשמע קולו" – אזי זה רק "בבואו אל הקודש", רק כלפי מי שלמענו זה נעשה.

היריעות נעשו אך ורק לשם ולמען מי שהורה לבנות את הבית הזה, לא עבור אף אחד אחר...

*

ב"רשימות" חוברת ז', מבאר הרבי בהרחבה – בין יתר הנושאים הנדונים בחוברת מרתקת זו – את משנת "יהודא בן תימא אומר, הוי עז כנמר קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", בכמה אופנים.

אחד הביאורים הוא, שעבודת ה' צריכה להיות מבוססת על ארבע יסודות, על ראשי התיבות של המילה "תימא", אהבת ה', יראת ה', מצוות (רצוא) ותורה (שוב), וארבעתם מרומזים בשמות החיות שבמשנה זו.

"נמר" הוא עז, עבודתו היא בעזות - "אל יבוש בפני המלעיגים", עבודתו היא בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", שלא יאמר האדם מי אני אשר אגש לעבודת ה'. עבודה זו נובעת מתנועה של אהבת ה'.

"נשר" עבודתו בקו ההפכי מהנמר. הנמר, בשל עבודתו מאהבה, עבודה בה הוא חש את מציאותו, עבודה שיכולה להביא אותו לידי גאווה  – כך שלעיתים, בהיות והוא מרגיש את עצמו כמציאות עצמאית, ייתכן ומצווה או תפקיד מסויים הוא יעשה אותה כטורח וכמשא.

לעומתו הנשר, עבודתו בקו היראה, ולכן הוא "קל", אין דבר הקשה בעיניו, בכל עניניו הוא קל (ולכן יהודא בן תימא אומר: "קל כנשר", ולא "קל כצבי", כי הצבי הוא קל רק ברגליו, ואילו הנשר – הוא קל בכל גופו), אין מצווה שקשה לו לבצע, אין תפקיד שהוא כבד לו. אין לו מציאות משל עצמו, הוא בביטול לקב"ה.

"צבי" עבודתו היא "רץ" - רצוא, יציאה מגדרי העולם. הוא ממלא את הנטייה הטבעית של הנשמה, לצאת ממגבלות העולם, על ידי קיום המצוות הוא מגיע עד למעלה מסדר ההשתלשלות.

"אריה" עבודתו היא בניגוד לצבי, האריה הוא "גבור", ועבודתו היא להתגבר על הנטייה הטבעית של הנשמה לעלות ולהיכלל בשרשה, ולעסוק בעבודת ה"שוב", לא להתחשב ברצון הטבעי שלו, אלא לעשות מה שהקב"ה דורש ממנו, למרות שהדבר נוגד את הטבע שלו. האריה (הרומז על התורה) לומד תורה אחרי הקדמת ברכות התורה, הוא לומד תורה - מתוך ביטול מוחלט לנותן התורה.

*

כאשר בונים בית ומשכן לקדוש ברוך הוא, כאשר רוצים שהקב"ה ישכון בינינו, "ושכנתי בתוכם". כאשר אנו עושים איזו פעולה למלא את רצונו של הרבי ששלח אותנו לעיר או לתפקיד בהם אנו פועלים, אזי גם כאשר אנו יוצרים עבודת פאר מורכבת, גם אם אנו משקיעים בה את מיטב הכישורים והיכולות שלנו, גם כאשר יוצרים "מעשה חושב" בגודל של יותר מאלף אמה, אנו צריכים לטוות בה נשר מצד זה וארי מצד זה.

נמר זו עבודת האהבה, עבודה בה מעבר ליצירה שיצרתי עבור הקב"ה, יש כאן גם נגיעה שלי, גם טפיחה עצמית על השכם, יש כאן מקום למציאות שלי. נכון – עשיתי את העבודה אך ורק ולמען הרבי, אבל כמה תמונות-צבע טובות באתרי האינטרנט לא יזיקו לי...

צבי זו עבודה שהאדם לא מבטל את רצונותיו או שאיפותיו, אדרבה - הוא ממלא אחר הנטייה (החיובית אמנם, אבל) הטבעית של נשמתו. אין כאן עבודה של ביטול העצמי, יש כאן מימוש של הרצון הטבעי.

לעומתם הנשר והארי הם עובדים בקו של יראה, בקו של ביטול מוחלט. אין כאן "אני", ואין כאן מציאות משל עצמי. לנגד עיניהם של הארי והנשר יש רק מטרה אחת, מה דורש ממני המשלח, מבלי לערב את המציאות או הרצונות האישיים שלי.

כאשר בונים משכן שכזה, יריעות עם פני נשר מכאן ופני ארי מכאן – אז מה זה חשוב האם פלוני או אלמוני ראה או לא ראה את העבודה הגדולה השקעתי כאן, האם אדם זה יעריך את מלאכת ה"מעשה חושב" שהקדשתי ויצרתי כאן מתמצית כחי ונשמתי.

עשיתי את זה למען המטרה, כי אני יודע שזה מה שהרבי רוצה, עבורו הקדשתי זאת, עבורו עשיתי זאת, הוא יודע מה עשיתי וכמה השקעתי, "דייך שאני ובוראך מכירים בכוחך". מה לי פרסום ומה לי להציג (תרתי משמע) את הדברים לציבור...

גם אם יבואו העיזים (שכשמם – הם רוצים לה"ציג"...), ויכסו על עבודתי, ובתמונות המשכן יראו רק אותם, גם אם האילים או התחשים יציגו את צבעיהם ויציגו לכולם ש"הם המשכן" - הדבר כלל לא מטריד אותי, אני עשיתי את המיטב והמירב למען המשלח, וזה שכרי. זה חלקי מכל עמלי.




הוסף תגובהתגובות