ב"ה ערב ש"ק, ט"ו כסלו תשפ" | 13.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
להיות "חכם לב"
כאשר בונים מכון ומשכן לו ית', אזי "לא ניכר שוע לפני דל" • מסר מפרשת השבוע: גם שליח שתחת שליח מיוחס לא פחות
בפרשתינו וכן בפרשיות הקודמות העוסקות בבנית המשכן, התורה מתארת את חכמתם של בצלאל בן אורי בן חור, ושל אהליאב בן אחיסמך כ"חכמי לב". "מילא אותם חכמת לב", "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב" ועוד פסוקים רבים דומים.

מקום החכמה - הוא כידוע במוח שבראש, הלב – הוא מקום משכן המדות. מה הפירוש שבצלאל ואהליאב היו "חכמי לב", האם היה זה שילוב של חכמה עם מדות, של מוח ולב?

*

בשבוע שעבר חגגנו בהיכל בית הכנסת מארינא ראשצע שבמוסקבה את חגיגת בר-המצווה של הת' שלום לאזאר, בנו של השליח הראשי ורבה של רוסיה הרב בערל לאזאר.

לפני כשלשה חדשים חגגנו באותו המקום את חגיגת בר-המצוה של בנו של הרב דוד מונדשיין, ובין לבין משפחת השלוחים בחבר העמים חגגו גם בר-מצווה לבנו של הרב שלום גוטליב, השליח בניקולייב, ולבנו של הרב נחום ערנטרוי השליח בזאפארוזיה.

הגמרא במסכת סנהדרין דף סט מספרת: "וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוי, בר תליסר". כשבצלאל בנה את המשכן, הוא היה בן י"ג שנה. כן, הוא היה נער בגיל בר-מצוה, "א בר-מצוה-בחור".

כאשר הנער נכנס לעול המצוות, כשהוא נהיה בן י"ג שנה, ביכולתו ובכוחו, ובמילא מחובתו, לבנות משכן לה', לעשות לו ית' דירה בתחתונים. הוא מגוייס לצבא שמטרתו היא לעשות "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחת מישראל.

רבנו בחיי בפירושו לפרשת כי-תשא מדגיש את גודל הפלא במלאכתו של בצלאל. בדרך הטבע לא שייך שאדם שיצא ממצרים, עם שעסק במשך שנים רבות בעבודת פרך של חומר ולבנים, עם שעסק מבוקר עד ערב בשעבוד של עבודת-כפיים גסה ומגושמת של בנית ערי-מסכנות - יוכל לעסוק במלאכות עדינות של זהב וכסף, בפיתוחים ומלאכת מחשבת של כלי המשכן ובגדי הכהונה.

גם אם היה נולד איש עם כישורים שכאלו, מסביר רבנו בחיי, "היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה", בשל העבודות הגסות שהוא עוסק בהם ללא הרף.

זהו גודל הפלא של בצלאל הנער, ילד שנולד וגדל בגלות מצרים, בן להורים שעבדו כל ימיהם בחומר ולבנים, אך עליו מוטלת המלאכה של "לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת".

*

את הכסף והזהב לבניית המשכן תרמו כל עם ישראל, גם אלו שלא היו בשעבוד מצרים, גם שבט לוי היה בין התורמים למשכן. אבל המלאכה בפועל, בניית המשכן וכליו - נעשתה על ידי בצלאל.

נערים צעירים בני י"ג שנה, נערי בר-מצווה שגדלו בגלות, נולדו בשליחות, נערים שלא גדלו במסגרות חינוך עם מדריכים פדגוגיים צמודים, נערים שלמדו ושיחקו עם ילדים שאינם יודעים צורת אות יהודית, ילדים שלא גדלו עם פיקוח הדוק של יועצים חינוכיים ומבדקים ושאר פריווילגיות חינוכיות מערכתיות שיש לכל ילד אחר הלומד במוסד חינוכי סודר בארץ ובעולם –

דווקא הם, דווקא עליהם, מוטלת המשימה של בנית המשכן לו ית' בפועל, דווקא הם - הילדים שגדלו בשליחות, בגלות מצרים, אלו שבדרך הטבע "היה ראוי שישכחנה", אלפי ילדי ה"בצלאל" הללו, הנמצאים בכל פינה בעולם, הם אלו שבונים את המשכן בכוחו של משה רבינו.

את התרומות למשכן, יכולים וצריכים לתת כל עם ישראל, "כל איש אשר נדבה רוחו אותו", אבל את הבניה בפועל – עושים "בצלאל ואהליאב", הילדים שגדלו ושועבדו בגולה.

כשאתה משתתף בחגיגות בר-מצווה לילדים הגדלים בשליחות, כשאתה נוכח לראות כיצד - למרות נתוני הפתיחה של מקום החינוך שלהם – כל אחד מהם הוא "בצלאל ואהליאב", כל אחד מהם הקב"ה "מלא אותם חכמת לב", ילדים זרע ברך ה', חיילים נאמנים בצבאו של הרבי, ילדים שבונים את המשכן, אתה נוכח לראות את גודל הפלא עליו מצביע רבנו בחיי.

* * *

את המשכן בנו יחד בצלאל ואהליאב. בצלאל היה בן למשפחה מיוחסת, צאצא לשבט יהודא, שבט המלוכה. הוא גם היה בן משפחה קרוב למשה רבינו ואהרן הכהן מצד הסבא שלו, חור, שהיה בנה של מרים.

ואילו אהליאב היה משבט דן, הוא לא היה מ"היושבים ראשונה במלכות".

הסיבה לכך שהקב"ה בחר בשניהם למלאכה זו, מסביר רש"י "השווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

שני יהודים שונים, הראשון בעל רקורד מרשים, יש לו עבר מפואר, השני לאו דווקא שיש לו היסטוריה מאחריו, הייחוס מתחיל ממנו והלאה. אבל המשכן אמור להבנות על ידי שניהם יחד. כאשר בונים מכון ומשכן לו ית', אזי לא ניכר שוע לפני דל.

גם בצלאל וגם אהליאב גדלו בגולה, שניהם שלוחיו של משה רבינו, ועליהם יחד הוטל לבנות את המשכן. התורה בפרשתינו מורה לנו, שהמשכן שאמור להבנות על ידי שלוחיו של נשיא הדור - יכול להבנות רק על ידי השלום והאחוה בין בצלאל לאהליאב.

כן, התורה מפרטת ומדגישה את העבר של בצלאל, זה דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. התורה גם מפרטת את שורשיו של אהליאב, היא לא מתעלמת או בורחת מזה. אבל אחרי הכל – את המשכן הם בונים יחד. לשניהם מגיע הקרדיט המלא.

*

שני אברכים יצאו לשליחות. שניהם חונכו בתומכי תמימים, שניהם גדלו מילדות מתוך ידיעה שעתידם הוא לצאת לשליחות בבוא היום או לעסוק במלאכה אחרת במוסדותיו של הרבי, שניהם אוהבים את הרבי באותה המידה ושניהם רוצים למלא את רצונו, להקריב את חייהם למענו.

אולם האחד, שפר עליו גורלו, הוא נולד כמה שנים לפני רעהו, והוא יצא לעיר חדשה, קיבל עיר של מדבר שממה רוחני. הוא הגיר דם דמע ויזע, חרש באצבעותיו את הקרקע, וברוך ה' ראה פירות בעמלו. כיום יש לו רקורד מרשים, יש לו עבר והווה מפואר.

עברו להם שנה ועוד שנה, העבודה רבה, והוא גייס לעזרה את האברך השני. את אותו אברך צעיר יותר שחונך כמוהו, את אותו אברך שלבו מלא אהבה לרבי, את אותו אברך שרוצה – כמוהו – למסור את נפשו ורווחתו הגשמית למען הרבי.

אבל אברך זה, אין לו מה להציג, הוא לא בן אורי בן חור, הוא רק צעיר לימים, הוא נשלף זה עתה מהכולל, והוא כבר לא יהיה "העד אוף סטייט", הוא יהיה "רק" בגדר של "שליח עושה שליח", הוא לא יוצב בחזית.

ייתכן ואברך זה, ראה את עתידו כחייל בצבאו של הרבי במסגרת שדה החינוך, ושם הוא עמל שעות רבות, גם מעבר לשעות העבודה, הכל כדי להנחיל בילדים בחיידר, או בבחורי הישיבה שם הוא התמנה כמשפיע או כמגיד שיעור, את לימוד החסידות ובעיקר את דרכי החסידות, את הלחלוחית החסידית, והוא עושה זאת מתוך מסירה ונתינה. הוא מתייגע ועמל כי הוא חייל של הרבי, כי הוא רואה ומבין שזה מה שהרבי דורש ממנו, אבל מעולם לא קשרו כתרים לראשו, וגם לא כיבדו אותו ב"שישי" כשהוא הגיע להתארח אצל השווער שלו. משום מה לא מייחסים אותו ל"שבט יהודא"...

המנוע שלו, הוא אותו המנוע של חברו, שניהם בונים את המשכן בהוראות משה רבינו, בהוראת נשיא הדור, שניהם מטרה אחת להם, ושניהם בונים את אותם הכלים ואת אותו המקדש.

אבל משום מה לעיתים מודגש שהאחד הוא "בצלאל", הוא "משבט יהודא", הוא שייך לקבוצה אחרת, ואילו חברו, למרות שמטרתו היא שווה, המלאכה שלו בבנית המשכן היא כמו של חברו – אבל הוא כבר מן "אהליאב" שכזה, הוא כבר שליח או חסיד משבט דן. מסוג שונה.

האמת היא ש"בצלאל" מגיע לו הכבוד והתהלה, והתורה גם מדגישה את יחוסו, היא מצהירה במפורש שהוא "בן אורי בן חור", הוא הגיע ראשון, הוא דישן בדמו ובדם בני משפחתו את הקרקע עד שזו החלה לתת פרי, שערות ראשו נשרו, ואלו שנותרו - הלבינו מצרות וחובות כשהוא בנה את בנין חב"ד בעיר, מן המסד ועד הטפחות.

אבל גם "אהליאב" בונה את המשכן במסירות נפש, עם אותם רמ"ח ושס"ה, עם דם התמצית, כמו בצלאל. בחייו הפרטיים יש אצלו מסירת-הרצון, בדיוק כמו אצל חברו. מסירות הנפש שלו ושל בני ביתו עבור הרבי – הינם באותה המידה כמו זה של חברו. התורה מספרת לנו שלמרות היותו בן אחיסמך והוא רק "למטה דן", ולא משבט יהודא, אבל הוא בונה את המשכן יחד עם בצלאל כשווה בין שווים. בבניית המשכן אין מעמדות, "לא ניכר שוע לפני דל".

עומד אני בקשר יום-יומי עם עשרות רבות של שלוחים, רבים מהם נקרא להם "בצלאל", וחלקם נכנה אותם בשם "אהליאב". כולם עשויים מבשר ודם, לכולם בשר ורוח ונשמה, גיד ועצם וקומה, דמות וצלם ורקמה, כך שעיתים כאשר בצלאל ואהליאב שוכנים בעיר אחת, מודגש יותר רק העבר והרקורד של אחד מהם.

אך מאידך רואה אני הרבה שלוחים בעלי שאר-רוח, שלמרות שהם "בצלאל", וחברם הוא חדש בעיר, ללא עבר מאחריו, הוא "אהליאב" - הם מפעילים רבות את המוח, ופעמים רבות יותר את הלב החסידי, את הרגש שחש את השני, והם דואגים שגם העולם יראה ש"לא ניכר שוע לפני דל". הם נותנים את התחושה שהמשכן נבנה יחד מבין שניהם, מנאי ומינך יתקלס עילאה.

*

בחודשים האחרונים יוצאים אברכים רבים לשליחות כ"שלוחי תורה", השליח הוותיק עמוס בעבודה מעל ומעבר, עליו לגייס משאבים להחזקת המוסדות, לשכר עובדים, הפעלת בית הכנסת ובית הספר וכו', והצורך בשיעורי תורה גבר והולך, ואין לו די זמן ושלוות-נפש למסור שיעורי תורה בהיקף הנדרש בעיר, והוא מביא לעיר שליח חדש, רענן, איש שיתמסר למסירת שיעורי תורה, או כפי שהוא נקרא בקיצור "שליח תורה".

ייתכן ובחלוף הזמן, השליח הוותיק יעמוד במצב אבסורדי. עבור יהודי העיר, השלוחים הם הדמות היהודית-התורנית-הרוחנית המושלמת. עבורם השליח הוא המייצג של אברהם אבינו, של משה רבינו, ושל הרבי מליובאוויטש. הם לא מכירים יהדות אחרת, עבורם – השליח הוא הדמות והוא הסמכות. הוא היהדות.

ייתכן ויבוא זמן, שבו השליח הוותיק, זה שהקריב את כל חייו להפוך את העיר מעמק עכור לפתח תקוה, זה שבנה בעשר אצבעותיו את כל יהדות העיר - יהפוך לפתע לאיש ניהול, למנהל אדמניסטרטיבי, או ל"כספומט" שתפקידו לחלק כספים, ואילו הדמות הרוחנית, בה"א הידיעה, של העיר, האיש התורני, שבעצם לשם זה נשלח השליח הוותיק לעיר – יהיה השליח הצעיר, החדש, "השליח תורה", זה שהגיע למקום פורח ומשגשג. הוא זה שיקצור את ההילה והתהילה שעליה עמל בצלאל.

*

לאלו ולאלו, לבצלאל הוותיק, ולאהליאב הטרי, או לאהליאב זה שלמרות מגוריו בחממה חבד"ית הוא חייל נאמן של הרבי, הוא עמל מבוקר עד חצות ליל על הדאגה לחינוך ילדי ישראל, הוא חושב על בחורי הישיבה שרוחניותם מופקדת בידיו - על שניהם לזכור שכדי לבנות המשכן, צריכים את שניהם, גם את בצלאל וגם את אהליאב, אבל כדי שלא יהיה ניכר שוע לפני דל – חובה על כל אחד מהם להיות "חכם לב", גם חכם וגם לב.

חובה על כל אחד מהם בנפרד להפעיל את המוח, וגם את הלב, את הרגש, לחוש את השני, להיכנס לתוך הלב שלו. על כל אחד מהם להבין מה שעובר במחשבתו של רעהו, וגם לנסות לחוש מה הוא חש בלבו.

יש לפעול באהבת ישראל, ב"לב", באופן של חכמה, לדעת כיצד להפעיל את ה"אהבת ישראל" בצורה עדינה ולהלך כנגד רוחו של רעהו.

על כל אחד מהשניים לדעת מה מקומו, מה מקום רעהו, מה רעהו מרגיש ומה הוא רוצה להרגיש, וכיצד יכולים לשכון הדברים יחד, וכיצד יכולים הם לבנות יחד – בצלאל ואהליאב - את המשכן.

לא די להיות רק "חכם", לא די להיות רק "לב", יש צורך בשילוב נכון, כל יום, ובכל יום בכל העת – כדי לבנות את המשכן, צריכים שניהם להיות "חכם לב".




הוסף תגובהתגובות