ב"ה ערב ש"ק, ט"ו כסלו תשפ" | 13.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
תקפו של נס
כשאתה רואה את אותם מאות הבחורים, חיים עם הרבי בעיצומו של החושך הכפול של "הלילה ההוא" - זהו תוקפו של נס
כשאתה מבקר בימים אלו בהיכלי הישיבות-גדולות החב"דיות ומביט על לוחות המודעות אתה נוכח לראות תכונה ועשייה חסידית רבה לקראת ימי חודש ניסן הקרוב.

מודעות העוסקות ברישום וארגון נסיעת תלמידי התמימים ל"מבצע פסח" בערים ועיירות ברחבי מדינות חבר העמים, ולצדם מודעות הספוגים בלחלוחית חסידית שעיקרם עוסק בהכנות לקראת יום הבהיר יו"ד אל"ף בניסן.

האתרים החב"דיים מדווחים על יותר מ-500 בחורים שעומדים לחגוג את ליל הסדר הקרוב, הרחק משולחן המשפחה. הם לא ישאלו את אביהם "טאטע איך וויל בא דיר פרעגן פיר קשיות", אביהם לא יקיים בהם את "והגדת לבנך", הם יסבירו לרבבות יהודי אוקראינה ורוסיה, עריה של אירופה ומזרח אסיה מה זה מצה ומהי חרות אמיתית.

אתה עובר על מודעות ה"הכנה לקראת י"א בניסן" וקנאה מבצבצת בלבך. הייתי מאחל לעצמי כזה רגש של הכנה, כזה פרק זמן ארוך, כאלו סוגי השקעה – כהכנה לקראת יום זה.

את רואה את האווירה החסידית שהם מקרינים סביבם, אתה שומע את שיחם ושיגם, והשאלה מכה בך.

אתה רואה את אש הלהבה שמלהיטה אותם, ואתה עומד ותמה. מהיכן הכוחות, מהיכן העוצמה הזו, מהיכן שואבים הם כזו חיות, כזה "קאך" חסידי, להט-של-התקשרות כה אדיר. כיצד בחורים צעירים, שביום המר ג' תמוז הם עוד לא אחזו עפרון ביד, ובכ"ז אדר א' תשנ"ב אולי רק גזרו לראשונה את מחלפות ראשיהם – והם מלאים וחדורים בלהט חסידי, להבת-התקשרות שכזו.

לראות את הרבי - הם ראו רק בווידאו. לשמוע – הם שמעו רק בטייפ'ס, או בגירסא המודרנית והמעודכנת יותר I POD, והם חיים עם הרבי, הם חיים את הרבי, הם נושמים אותו. ואתה עומד נדהם. מהיכן זה?

אתה רואה אותם נוסעים אל השממה ומפיחים חיים בנשמות רדומות, אתה רואה אותם "לוקחים איתם את הרבי" אל קצות הארץ, ואתה עומד ותמה, הכיצד זה? איך הם לוקחים איתם את הרבי, הם שלא ראו אותו, לוקחים את הרבי ואת משנתו אל ההמון, אל היחיד ואל הכלל. מכוח מה זה?

*

במאמר ד"ה "בלילה ההוא" תשכ"ה מבאר הרבי באריכות את משמעות המושג "בלילה ההוא". "לילה" – מורה על העלם. לעומת "יום" – שמורה על גילוי. "הוא", מורה על העלם נוסף. לעומת המילה "זה" המורה על גילוי.

"בלילה ההוא" – מדובר על הסתר כפול, גם "לילה", וגם "הוא". ההעלם עצמו נמצא בהסתר. החושך הוא כה גדול, עד כי לא מבחינים בעובדה שהוא לילה, וניתן לדמות שכך המצב צריך להיות, כך הוא סדר החיים. "לילה ההוא", הסתר כפול.

"לילה הזה" - זה אכן לילה, הוא העלם והסתר, אבל הלילה הוא "זה", הוא בגילוי, מבחינים בו שהוא לילה, מבינים שהמצב הוא לא רגיל, הוא לא כפי הנדרש. לעומת זאת "בלילה ההוא" ההסתר הוא בהעלם, לא רואים שהלילה הוא לילה, "שמים חושך לאור".

במדה מסויימת אפשר לומר, כי אלו שראו והיו בימי האור, אלו שראו את "היום", את השנים בהם זרחה השמש בעוז והאירה על פני תבל. אצלם המצב כיום הוא "לילה הזה", החושך של הלילה הזה, הוא לא טבעי, לא רגיל, לא מוכר. אנו מכירים משהו אחר, ראינו את היום, ראינו את החמה בתפארתה. הלילה שלנו הוא "הזה", אנו כל הזמן חשים את הלילה, אנו יודעים שהלילה הנוכחי הוא לא המקום והמצב הטבעי שלנו.

אבל אותם מאות הבחורים שחיים במובן מסוים במצב של "לילה ההוא", מעולם הם לא ראו את "היום", הם אולי ראו את הגילוי בווידאו, אבל לא חוו אותו, הם לא היו חלק מזה, הם נולדו אל תוך החשכה העבותה. כיצד הם - שחיים "בלילה ההוא", הם, שלא חוו על בשרם משהו אחר - מהיכן שואבים הם כוח ועצמה, שבמדה זו או אחרת, היא בעלת אנרגיה הרבה יותר מבעלי "הלילה הזה"?

*

הגמרא במסכת ברכות מספרת: "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם... יש לפני שני דרכים ... ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, ולא אבכה?!

"אמרו לו: רבינו – ברכינו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".

שואל החתם-סופר, מה הפירוש "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי"? וכי רבי יוחנן בן זכאי אינו יודע שהוא ראוי לגן עדן ולא לגיהנום? כיצד זה שהוא נמצא בספק כה גדול, עד כדי שהדבר מביא אותו לידי בכיה?

ובאם הוא בספק, וברצונו לעשות תשובה, אזי עליו לעשות זאת כשהוא לבדו, ומדוע הוא בוכה בפני תלמידיו?

ובכלל, מדוע הוא החל לבכות רק כשתלמידיו נכנסו? האם יש קשר בין כניסתם לחדרו לבין בכייתו?

מדוע תלמידיו לא "הרגיעו" אותו, והסבירו לו שאכן הוא ראוי לדרך של גן עדן? מדוע במקום להניח את דעתו- הם בקשו "רבנו ברכינו"? ומהי הברכה של יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם? דומה שאין קשר בין שורה לשורה, בין הבכי לבין בקשת התלמידים ובין ברכתו של רבי יוחנן בן זכאי.

מסביר החתם-סופר שהביאור הוא: רבי יוחנן בן זכאי לא בכה על עצמו, על מצבו הרוחני. לא היה לו ספק לגבי עתידו או דרגתו. הוא חשש ממשהו אחר, הוא בכה בגלל סיבה אחרת.

רבי יוחנן פחד מה יהיה המסר שלו לעתיד, כיצד הדור והדורות הבאים יתחנכו לאורו, כיצד תלמידיו, שהם אלו שמתפקידם להנחיל את תורתו לדור הבא – כיצד הם יעבירו את תורתו, את עולמו, את המסר הרוחני שלו לעתיד.

הוא בוכה בחשש "איני יודע באיזו דרך מוליכין - התלמידים - אותי"! ישנם שני דרכים, ואיני יודע באיזו דרך התלמידים יוליכו אותי, את שמי, את התורה שלי, לדור הבא, לעם ישראל כולו. כיצד ולאן הם יקחו אותי אל העתיד?

לכן הוא בכה דווקא כשהם נכנסו, הם היו הסיבה למחשבות שלו, הם אלו שגרמו לחשש שלו, עד כדי בכי.

תלמידיו הבינו את המסר הכבד שהוטל עליהם, את עומק השאלה, את גודל האחריות. ולכן הם וביקשו ממנו כח, הדרכה והכוונה - כיצד אכן עליהם "לקחת" את רבי יוחנן בן זכאי, ולהנחיל אותו לעם, לדור הבא, כפי שאכן הוא רוצה, שלא יסטו חלילה מדרכו ומכוונתו. ולכן הם ביקשו ממנו -

"רבינו - ברכינו"! תן לנו כח, תכוון אותנו, כיצד נדע ללכת בדרך שאתה רוצה שנלך, כיצד נהיה בטוחים גם בשנים הבאות, כשאנו לא רואים אותך בעיני בשר, שחלילה איננו "לוקחים אותך" בדרך שאינה של גן עדן?

"אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". הערובה שתלכו בדרך הנכונה, הדבר שיבטיח ש"תוליכו אותי" בדרך הרצויה היא - שגם כשאני אהיה בבחינת "מורא שמים", כאשר נשמתי נמצאת בשמים, גם אז תפחדו ממני, תהיו יראים ממני – "כמורא בשר ודם", כמו שאני חי ביניכם, "בשר ודם", נשמה בגוף, עין בעין, ואתם רואים אותי יום-יום בעיניים גשמיות.

זה הבטחון שאכן "תוליכו" אותי בדרך הנכונה, ולא תסטו חלילה.

*

"איתא במנהגי מהרי"ל, שמבלילה ההוא צריך להגביה את קולו בקריאתו, לפי שזהו תקפו של נס".

כשאתה רואה את אותם מאות הבחורים, חיים עם הרבי בעיצומו של החושך הכפול של "הלילה ההוא", כשאתה רואה את העובדה שהם כולם עומדים במסירה ונתינה למלך במשך כל השנה כולה.

כשאתה נוכח לראות כיצד הם "מוליכין אותי", שהם, על הכתפיים הצעירות שלהם, לוקחים את "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק", באופן של "מורא בשר ודם". כשאתה רואה כיצד הם חיים עם הרבי כאילו הוא עומד לנגד עיניהם, כיצד הם עסוקים מיט א ברען סביב כל מה שרק קשור לרבי בכל צורה שהיא, כאילו הוא חי לנגד עיניהם –

כשאתה רואה את הפעולות שלהם, הן בתוככי אנ"ש והן ב"חוצה", אתה רואה כיצד הם מנחילים - בתוך החושך כפול ומכופל של "הלילה ההוא" - את תורתו של רבי יוחנן בן זכאי של דורנו, לדור, לעם, והם עושים את זה בדרך הנכונה, ב"מורא בשר דם", בכח של "רבינו ברכנו" -

אתה עומד ומבין שזה לא משהו טבעי, אתה רואה שמדובר כאן על "נס".

וצריך להגביה את הקול בקריאה: "זהו תקפו של נס".




הוסף תגובהתגובות