ב"ה יום חמישי, י"ד כסלו תשפ" | 12.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
אנו כפרתך
"מעשה רב" של הרב מארלאו בניחום אבלים אצל הרבי והלימוד האקטואלי • "יש מחויבות לדאוג שהרבי לא יישב עם עיניים אדומות"
ביום שלישי האחרון, כ"ה אדר שני, צייננו את יום הולדתה המאה ושמונה של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה שניאורסאהן.

רובם המכריע של אנ"ש כלל לא הכירו את הרבנית ע"ה, חלקם הגדול גם לא ידע כלל כיצד היא נראית. כולנו למדנו "להכיר" אותה, רק אחרי הסתלקותה בכ"ב בשבט תשמ"ח.

כמו שפרשת "חיי שרה" מתחילה בסיפור הסתלקותה של שרה אמנו, גם אנו, רק אחרי הסתלקותה של הרבנית, היא החלה "לחיות" בתוכנו.

הקו המרכזי של כל הסיפורים אודותיה, ה"היכרות" שלנו אותה – הוא הביטוי המקסימאלי של הנחת כל מציאותה על הצד, וביטולה המוחלט, לבעלה, לרבי. היא הניחה את כל כישוריה, את כל מעמדה המתבקש ומובן מאליו, את כל ישותה – בביטול מוחלט למען הרבי.

*

בשנים בהם התגורר הרבי באירופה, הוא הרבה להתכתב עם הוריו שהתגוררו בדניפרופטרובסק שבאוקראינה.

רוב המכתבים עסקו בעניינים תוכניים, חליפת המכתבים בין הרבי לאביו הרה"ק רבי לוי יצחק עוסקים בעיקר בנושאים עיוניים תורניים, אולם בפתח ובסיום המכתבים ישנם גם מעט צדדים אישיים.

באחד המכתבים הללו כותב הרבי להוריו: "מיך וואנטדערט פארואס איהר האט ניט געענטפערט אויף מיינע איבריקע שאלות: צי זעהט איהר מאניע און זשעניא, גייט צו אייך אריין מנחם אדער זיינע שואגערס, ווא איז רחל, און זא ווייטער. פון אזוינע קלייניקייטען און פאדראבנעסטיין קען מען זיך אמאל פארשטעלען היימישער און וארעמער, ווי פון גרויסע פרטים אפשר. מסתם, ועט איהר אויך ועגען דעם שרייבען."

[=אני מתפלא מדוע לא השבתם על שאלותי האחרות: האם אתם רואים את מאניע וזשעניא, האם מנחם או גיסותיו נכנסים אליכם, היכן רחל וכן הלאה. מדברים קטנים ושגרתיים שכאלה ניתן לפעמים לשער ולצייר את האווירה והחמימות הביתית , מאשר על ידי פרטים גדולים. ומן הסתם תכתבו גם אודות זה].

*

יום ההולדת של הרבנית, או יום הסתלקותה, שמאז אנו "חיים איתה", הוא יום שאנו צריכים ללמוד בו  מחייה ואורחותיה של הרבנית, ללמוד ממנה פרק בביטול לרבי.

זהו יום שבו נדרש מכל אחד להפיק ממנו הוראה למעשה, וכפי הנוסח שהרבי הרבה לחזור ולתבוע באותם ימים של שנת תשמ"ח: "והחי יתן אל לבו", מה עלי לקחת מיום זה הלאה, למעשה בפועל.

הסיפורים על הרבנית ע"ה רבים מאוד, מהם סיפורים "גדולים", ומהם סיפורים "קטנים". בזמן האחרון אנו עומדים בפני שפע של גילויים כאלו ואחרים, אם זה מעל דפי עיתון כפר חב"ד, אם זה בדיסק החדש שהופק על ידי חברת JEM בארה"ב לקראת כ"ב בשבט האחרון, ואם זה באתרים השונים.

לא אעסוק בהם ולא במאורעות ה"גדולים" של שנת תשמ"ח. אתמקד ב"קלייניקייט" אחד, כלשונו של הרבי במכתבו להוריו, שהייתי נוכח בו באותו יום מר כ"ב בשבט תשמ"ח.

"קלייניקייט" שהוא כלל לא עיקר תוכן היום, אך יש בו כדי ללמד על מהותו של היום, ואולי ניתן להפיק ממנו "והחי יתן אל לבו" עבורנו, לחיי היום יום.

*

כשהרבי חזר לביתו אחרי הצהריים של יום כ"ב שבט, אחרי שהרבנית נטמנה בבית החיים מונטיפיורי, הרבי התפלל מנחה, כאשר אל הבית הורשו להיכנס רק השלוחים שהגיעו לניו יורק, ואחרי התפלה הם עברו לפני הרבי ל"ניחום אבלים".

בערב, אחרי תפלת ערבית, הדלתות נפתחו לכל אנ"ש והתמימים לעבור ליד הרבי ל"ניחום אבלים".

עברתי שם גם אני.

במחשבה לאחור, לו הייתי עומד אז במחשבתי היום, לא הייתי עובר. איני יודע מהיכן היה לי העוז והחוצפה לעבור שם ליד הרבי ו"לנחם" אותו.

אתה?! בחור צעיר בן שמונה עשרה שנה. אתה?! גם אם אתה כבר בן ארבעים, או לא משנה בן כמה אתה. אתה?! שאתה יודע היטב מי אתה ומה אתה.

אתה?! אתה בטוח שרק אתה חסר לרבי בשעה כזו, ואתה -  בשניה או שניים שהנך עובר לידו ולוחש בחצי פה: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" – בזה אתה ממש "מנחם" אותו?!

כשאנו שומעים וקוראים ורואים ולומדים על הקשר המיוחד במינו שבין הרבי לרבנית, החל מתרפ"ט ועד לתשמ"ח. כשאנו חושבים שאנו מבינים משהו על עומק הקשר והיחס שהיה ביניהם, כשאנו חושבים שאנו מבינים במעט מהו גודל האבדן שהיה לרבי באותו לילה מר ונמהר, כשאנו חושבים שאנו קצת מבינים מה גודל הכאב שהרבי כאב, כשהרבנית נסתלקה בחטף לפני אך פחות מיממה - 

ואתה, יש בך החוצפה והעוז לעבור כעת ליד הרבי, להיכנס אל תוך הבית הפרטי שלו ושל הרבנית, לדרוך בהיכל הפנימי האישי שלהם, לבוא לכאן בעת הזו ו"לנחם" את הרבי?!

רק אתה חסר כאן עכשיו... כאילו שאחרי שעברת ולחשת שם "המקום ינחם אתכם" הוקל לרבי הכאב...

אלא מה, איש לא חשב, ואיש לא שאל, כולם עברו כמו עדר-עיזים. מה עוד שזו גם מצווה חשובה... כולם עברו, וגם אני עברתי.

הרבי ברוב טובו ישב שם בקצה החדר, ואיפשר לקהל לעבור על פניו. הרבי ישב שם כדי להקל מעל הקהל את תחושת הכאב שלהם.

הרבי ישב בקצה החדר הראשון, בצד שמאל, במקום בו הוא התפלל אחר כך לאורך כל השנה, וישב שם על שרפרף נמוך, ועיניו אדומות.

אתה עובר שם, רואה את הרבי, ומתחרט על הרגע שבו החלטת לעבור ליד הרבי. לא כך אנו צריכים לראות את הרבי. אתה מקבל בלבך החלטה, אעשה מה שביכולתי, כדי שהרבי לא יישב כך עם הידיים על הברכיים, ויביט בי במבט חודר, עצוב וכואב, עם עיניים אדומות...

אני עובר במהירות, לוחש כמו כולם: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", ואז אני שומע מאחרי משהו מוזר.

מאחרי עבר הגה"ח הרב יהודא קלמן מארלאוו ע"ה, מרבני שכונת קראון הייטס, ובקולו הגבוה והעמוק הוא אומר לרבי: "אנו כפרתך"...

הנוסח היה מוזר, מוזר מאוד. מעולם לא שמעתי מישהו שיתבטא כך בניחום אבלים. אך לאחר מכן נוכחתי לראות כי הרב מארלאוו נהג כפי המופיע במשנה במסכת סנהדרין, ונפסק להלכה ביד החזקה, בנוגע לדיני ניחום כהן גדול: "וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו - כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הספסל,  ואומרין לו כשמנחמין אותו: אנו כפרתך".

במחשבה שניה, מעבר לפן ההלכתי, יש הבדל עצום בין הנוסח הרגיל, לנוסח זה.

בנוסח הרגיל אנו אומרים "המקום ינחם אתכם". אני עברתי ליד הרבי, לחשתי את הנוסח המקובל, ובזה סיימתי את תפקידי. מה יהיה הלאה? - זה כבר לא מעניין אותי, זה כבר לא החלק שלי, הטלתי זאת על כתפיו של "המקום". הוא זה ש"ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים"...

לעומת זאת הנוסח "אנו כפרתך", זהו דבר שמחייב אותי, אותנו, לעשות משהו. לעבוד, להקריב מצידנו למענו, לדעת שיש לי מחויבות אישית לדאוג שהרבי לא יישב עם עיניים אדומות. הדבר מוטל עלי. "אנו כפרתך".

*

כשאנו רוצים ללמוד ביום זה מדרכיה של הרבנית, כשאנו רוצים לקחת ממנו משהו בבחינת "והחי יתן אל לבו", אזי "קלייניקייט" זה יכול לתת לנו דרך. דבר זה מבטא את כל חייה של הרבנית, את הנהגתה לאורך שנות דור.

מקלייניקייט זה, ניתן לפעמים – כלשונו של הרבי במכתבו להוריו, "קען מען זיך אמאל פארשטעלען,יותר מאשר, ווי פון גרויסע פרטים אפשר" -  למצות  יותר מאשר בפרטים גדולים אחרים.

נוסח זה מורה לנו, שיש להתמסר את הרבי בכל לב ונפש ומאוד, להקריב למענו דברים שהייתי רוצה להשאיר אותם עבורי, ולא משנה אם זה כסף, מעמד או שורה בעיתון. יכולים אנו ללמוד מנוסח זה מהו נדרש מאיתנו - 

לדעת שאנו כאן רק למענו, לבוא ולומר לו, ובעיקר לנהוג - באופן של "אנו כפרתך".




הוסף תגובהתגובות
הצג את כל התגובות
1. והעיקר, שכשאמר זאת הוא באמת התכוון לכך!

מצמרר לחשוב על כך, ואין לנו שום השגה בעניינים אלו- אבל בפועל הוא נפטר בטרם עת כמה שנים לאחר מכן, אחר שסבל ייסורים ממחלה קשה...
חבר ‏ (ל' אב תשס"ח)