ב"ה יום שני, כ"ה מנחם-אב תשע"ט | 26.08.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
כשאבא קורא
אם אתה חש במצוקה, אם מישהו התבטא כנגדך בביטוים של היפך הברכה, אם אתה צריך עידוד - תהיה "בן" של אבא. בן אוהב
הגמרא במסכת מועד קטן מספרת, על רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים, שלמדו את מסכת נדרים אצל רבי שמעון בר יוחאי.

למחרת היום, אמר רשב"י לבנו, רבי אלעזר: בני אדם הללו, אנשים של צורה הם. לך אליהם, כדי שיברכו אותך...

"אמרו לו: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי שתא חדתא". (יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, שיחרב ביתך ותהיה אורח, ששולחנך יהיה מבולבל, ולא תראה שנה חדשה).

 כשרבי אלעזר חזר לאביו, אמר לו: לא די שלא ברכו אותי, אלא גם ציערו אותי. שאל אותו אביו: מה אמרו לך? וכשחזר בפניו על הדברים, הסביר לו אביו: " הנך כולהו ברכתא נינהו", כל דבריהם הם ברכות.

"תזרע ולא תחצד" - תוליד בנים ולא ימותו. "תעייל ולא תיפוק" -  תעייל כלתא ולא לימותו בנך דליפקון. "תיפוק ולא תעייל" -  תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו וליהדרו לוותיך. "ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך" -  דהאי עלמא אושפיזך, וההיא עלמא ביתא, דכתיב קרבם בתימו לעולם, אל תקרי קרבם אלא קברם. "לבלבל פתורך" -  בבני ובנתא. "ולא תיחזי שתא חדתא" - דלא תמות אנתך ולא תנסב אינתתא אחריתי.

*

רבים שואלים, מדוע תלמידיו של רשב"י היו צריכים לברך את בנו בלשון המשתמעת כהיפך הברכה, מדוע לא יכלו לברכו בצורה ישירה ובהירה, מבלי לגרום לו צער.

רבותינו נשיאנו (רבינו הזקן, כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) מבארים שהברכות שהם העניקו לרבי אלעזר, שורשם בעולם גבוה, שאינם יכולים לרדת לעולם הזה באופן של גילוי. לכן בהיות והם העניקו לו את הברכה, כפי שהיא בשורשה, הרי שהביטוי שלה בעולם הזה נשמע כאילו הם היפך הברכה.

אולם רבי שמעון בר יוחאי, בהיות שהוא היה סמל של גילוי הנסתר, לכן הוא היה בכוחו לגלות גם בעולם הגשמי והשפל, את הברכות כמו שהם בשורשם, ולכן הוא הביא את הברכות הנעלות הללו לידי גילוי.

המהרש"א בחידושי אגדות שלו מבאר, שגם רבי אלעזר הבין שהם לא קיללו אותו. הוא ידע שיש להם כוונה נסתרת בביטוים הללו, והם עושים זאת רק "לחידודי" כלשונו, כדי לראות האם הוא יבין את דבריהם. אך בשל העובדה שהוא לא ירד לסוף דעתם, הוא היה "בצער", כפי שהוא התבטא בפני אביו.

ובסוף ביאורו הוא מוסיף ואומר: "ושמעתי עוד בזה, שעשו כן - כדי שיבוא לאביו, ויפרש לו כוונתם לברכה, ותחול הברכה עליו גם מאביו".

הם רצו לגרום לרבי אלעזר לקבל ברכה, לא רק מהם, אלא גם מאביו, מרבי שמעון בר יוחאי.

*

סיפור דומה אנו מוצאים על רבי שמעון בן חלפתא. הגמרא מספרת שכשהוא עמד להפרד מרב, אמר לו אביו, גש אליו כדי שיברך אותך. אמר לו "יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש".

כשהוא חזר לאביו, ואביו שאל אותו איזו ברכה קיבלת – השיב לו רבי שמעון "מילין בעלמא הוא דאמר לי".

א"ל אביו: "ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל", הוא בירך אותך בברכה שהקב"ה מברך בה את ישראל. וביאר לו את משמעות הדברים.

בסיפור זה, כמו בקודמו, הבן קיבל ברכה. הוא לא הבין מה שנאמר לו, עד כדי מחשבה שלא זו בלבד שלא ברכו אותו, אלא גם התבטאו בצורה הפוכה.

הבן ניגש לאביו, כדי להתלונן, ואביו מרים אותו ממעמדו, ומציב אותו אל מול האמת. מציג בפניו את הדברים לאשורם, ומביא מרגוע למצוקת הבן.

*

כשהבן עומד בפני מצוקה, כשהוא לא מבין מה אומרים לו, כשהוא בטוח שפוגעים בו, כשהוא חש שמקללים אותו ומצערים אותו – הוא ניגש ל"אבא". הוא יודע שאצל אבא הוא ימצא את הפתרון, את הרוגע, את התשובה לבעיה.

הבן קשור עם גדולי העולם, הוא נפגש עם התנאים, עם האמוראים, הוא מקבל מהם ברכות, אבל "אבא" זה משהו אחר. אצל אבא הוא מגלה עד כמה אין דבר שלילי בעולם, וגם אם נדמה לבן שיש לו משהו לא טוב – אבא כבר ידאג לו, אבא יראה לו את האמת.

או כפי שהמהרש"א אומר, שגם התנאים רוצים שהבן יבוא לאבא, "ותחול הברכה עליו גם מאביו", לא רק מהם.

כי הקשר בין אבא לבן, זה קשר של אהבה עצמית, האבא אוהב את הבן כי הוא חלק ממנו. הם שני גופים של אותה מהות. וכדי להפוך קללה לברכה, כדי להעמיד את הבן בקרן אורה, צריכים מישהו שעושה זאת מתוך אהבה. צריכים את "אבא".

אם אתה מרגיש שמישהו מקלל אותך, באם נדמה לך שמישהו גורם לך צער, באם לא טוב לך – לך אל מי שיש לו כח לעזור לך, והוא אוהב אותך אהבה עצמית. לך לאבא שלך. רק הוא יוכל לעזור לך, והוא יעשה זאת מכל הלב. כי הוא "אבא" שלך.

כדי להפוך קללה לברכה, שלילה לחיוב, הדבר יכול להעשות רק באמצעות מי שאוהב אותך, "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה – כי אהבך ה' אלוקיך".

*

בשבת הקרובה, יום למחרת ל"ג בעומר יום ההילולא של רשב"י, נקרא בתורה את פרשת בחוקותי.

פרשת בחוקותי, הינה פרשת "תוכחה".

בלוח היום יום לי"ז אלול כותב הרבי: "רבינו הזקן הי' בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא הי' בליאזנא ש"פ תבא, ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר מצוה - הקריאה מאחר.

"העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביוהכ"פ נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות.

"כששאלו את אדמו"ר האמצעי הרי בכל שנה קורים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות" [=לא נשמעים קללות]".

כש"אבא" קורא, גם אם זו תוכחה, אזי לא רק שנשמעים קללות והוא מתקן ומבאר את הצד החיובי הפנימי שבהם, אלא כשאבא קורא "הערט זיך ניט קיין קללות". שומעים רק ברכות.

*

אם אתה חש במצוקה, אם מישהו התבטא כנגדך בביטוים של היפך הברכה, אם אתה צריך עידוד ותמיכה, אם אתה רוצה ש"אבא" יהפוך לך הקללה לברכה –

אזי תהיה "בן" של אבא. תהיה בן, בן אוהב.

הקשר בין אבא לבן הוא קשר של אהבה עצמית, הקשר הוא קשר של אהבה, מוטל עליך להיות "ואהבת". וכפי שהרבי מבאר, ש"ואהבת" הוא גם לשון ציווי, וגם לשון הבטחה.

באם תתמקד בקו של "אהבה", באם תרצה לחוש שהרבי הוא "אבא" שלך, מובטח לך שתצליח. "ואהבת" זה ציווי, ובעיקר - זו הבטחה, אתה מובטח בהצלחה.

באם תרגיש שזה גם "אבינו", ולא רק "מלכנו", כאשר תעמול בקו האהבה, ותרגיש כבן, אזי כשתגיע לאבא, כשתשמע את אבא קורא, לא תראה כלל קללה. "הערט זיך ניט קיין קללות".




הוסף תגובהתגובות