ב"ה יום חמישי, י"ד כסלו תשפ" | 12.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בי"ז אב תשס"ח
רצוננו לראות את מלכנו
ד' בסיון ב'תמ"ח. ד' סיון ה'תשס"ח: תאריך אחד, שלושת אלפים שנה ואותה ציפיה וכמיהה: רצוננו לראות את מלכנו!
שבת זו, שבת לפני חג השבועות, זמן מתן תורתינו, חלה בתאריך ד' בסיון.

במכתב-כללי שהרבי שלח "אל כל בני ובנות ישראל, בכל מקום שהם" בראש חודש סיון תשמ"ט, מפרט הרבי את מאורעות תחילת חודש סיון, יום אחר יום:

"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה – זה ראש חודש – באו מדבר סיני, ויחן שם ישראל...

"וביום השני נאמר להם ואתם תהיו לי (לשון ציווי ולשון הבטחה) ממלכת כהנים וגוי קדוש.

"וביום השלישי נאמר להם מצות הגבלה, השמרו לכם עלות בהר וגו'.

 "וביום הרביעי נאמר להם מצות פרישה – מהחומר והגשם – היום ומחר, ולהיות נכונים בימים אלה ליום קבלת התורה, ששה בסיון בו ניתנה תורה.

והרבי מסיים את המכתב "והימים האלה נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה כחדשים..."

*

ד' בסיון ב'תמ"ח.

יותר ממיליון נפש, אנשים נשים וטף, עומדים במדבר סיני בציפיה ליום הגדול, אך תלונה בפיהם. הם באים בטענה ודרישה למשה רבינו –

זה לא מכבר, לפני ארבעים ושמונה יום, ביום ט"ו בניסן, הם יצאו ביד חזקה ובזרוע נטויה מגלות מייגעת, מפרכת וארוכה, של מאתים ועשר שנים במצרים. מיום זה ואילך הם מתכוננים ליום הגדול, היום בו תינתן להם התורה.

במהלך שבעת השבועות האחרונים הם חוו נסים ונפלאות, הם ראו את אצבע-האלוקים ואת יד-ה' במוחש; ים-סוף נקרע בפניהם והם עברו בו בחרבה, מן מן השמים יורד להם בכל בוקר עד לפתח האהל, מי-מרה נהפכו עבורם למי שתיה מתוקים, הם נצחו באופן ניסי את עמלק ואת עמו, מים מן הצור זורמים להם כל העת, הם חשים כי הקב"ה איתם, הם ממש "כמעט" רואים אותו בעיניים גשמיות.

וכיום, יום ד' בסיון, הם עומדים לנגד ההר, כאיש אחד ובלב אחד, ומחכים להתגלות הגדולה. הם הזדככו, הם התעלו, מעם של עבודת טיט ולבנים - הם הפכו לעם של דור דעה.

והם כולם, מביטים אל משה האיש, נשיא הדור, זה המקשר בינם לבין הקב"ה, ותלונה בפיהם, יש התמרמרות בקהל, המסר שמשה רבינו הביא איתו אתמול מהקב"ה - לא כל כך מוצא חן בעיניהם.

שלשום, ביום ב' לחודש, הוא עלה אל הר סיני וקיבל הוראה מהקב"ה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.. ומשה ירד מן ההר, כינס את זקני העם ומסר להם את הדברים, ומיד לאחר מכן – "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה".

אתמול, ביום ג' לחודש, משה רבינו עלה שוב אל ההר, "וישב משה את דברי העם אל ה'", הוא עלה בהשכמת הבוקר אל הקב"ה ומסר לו את תשובת העם, את ההתמסרות והתשוקה שלהם אליו. ובתגובה ה' אמר לו: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

והמענה הזה מהקב"ה, לא מצא חן בעיני העם. לא את זה הם ביקשו...

כשבעה שבועות הם חשים את הקב"ה מלווה אותם צעד אחר צעד, הם מזדככים ומתקנים את עצמם, מתעלים במעלות הקדושה, מחכים הם ליום בו יעמדו הם "פנים בפנים" אל מול הקב"ה, יראו את הנשמע, ישמעו את הקב"ה בעצמו אומר להם "אנכי ה' אלוקיך" – וכעת תמורת זה הם שומעים ש"הנה אנכי בא אליך – רק למשה רבינו?!...

לא ולא, טוענים הם למשה רבינו. "אינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו"!.

לא רוצים "ממוצעים", אנחנו רוצים, בעיניים שלנו "לראות את מלכנו".

הם רצו, הם תבעו, והם פעלו זאת. בבוקרו של יום ד' בסיון, משה רבינו עלה שוב אל הר סיני, ומסר לקב"ה את תביעת בני ישראל, את הדרישה שנבעה מעומק הלב: "רצונינו לראות את מלכנו"!...

ומיד אמר הקב"ה למשה "אם כן, שמזקיקין לדבר עימם, לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם, והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי - ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני"...

*

ערב שבת קודש פרשת תצוה, י' אדר ה'תפר"ח

לפני כשבוע וחצי, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע הגיע לוורשא, בירת פולין.

בתחילת החורף יצא הרבי מרוסיה לריגא, וכעת הרבי עושה את דרכו בפולין.

חסידים רבים המתגוררים בוורשא, לא ראו את הרבי שנים ארוכות. מהם שיצאו את רוסיה לפני זמן רב, וראו את הרבי רק לפני המהפכה הקומוניסטית, וירידת מסך הברזל על ברית המועצות.

זמן רב חלף מאז הם ראו את הרבי, שנים ארוכות. הגעגועים העזים לרבי הם אלו שהחזיקו אותם כל העת, התקווה והאמונה שיום יבוא "ונזכה זעהן זיך מיטן רבי'ן", הם אלו שחיזקו את רוחם הליובאוויטשית בתוככי וורשא הפולנית, הם אלו שהעניקו להם עוז בשבתם בין יתר השבטים.

והיום הזה הגיע, השמחה פרצה גבולות, רגשות הלב גאו ועלו, החסידים צבאו במאות על תחנת הרכבת ועל המקומות בהם הרבי מבקר. כולם רוצים לראות את הרבי, את זיו פניו, לרוות את הצמא האדיר, להשקיט את הגעגועים.

הרבי נמצא בוורשא לאורך כל השבוע של פרשת תרומה ותצווה.

יום שישי, י' אדר, ערב שבת קודש פרשת תצווה.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כותב ביומנו (מתוך הספר "רשימות היומן", העתקה שהרבי העתיק לעצמו מתוך רשימותיו של הרב משה פנחס כ"ץ ע"ה): "ערב שבת קודש, היה כ"ק אדמו"ר שליט"א לעצמו. ביקש להתפלל גם קבלת ש"ק לעצמו, וטען אחד מאנ"ש: אידען האבן שוין י"ג יאהר ניט געזעהען דעם רבי'ן, ומשתוקקים לראות מלכנו" [יהודים לא ראו את הרבי במשך י"ג שנה! ומשתוקקים לראות את מלכנו]...

ממשיך הרבי וכותב: "עס איז א טענה [=זוהי אכן טענה צודקת] – ענה כ"ק אדמו"ר שליט"א, ויצא להתפלל עם הציבור".

חסידים רוצים לראות את הרבי, הם טוענים כלפיו מלב מלא אהבה: כבר 13 שנה שלא ראינו את הרבי, אנו רוצים לראותו שוב ושוב, "משתוקקים לראות מלכנו"...

והם פעלו זאת. הרבי עצמו קיבל את התביעה שנבעה מעומק הלב ואמר: "עס איז א טענה". ומיד "ויצא להתפלל עם הציבור".

*

ד' סיון ה'תשס"ח

במכתב-כללי שצוטט בראש העמוד, כותב הרבי: "והימים האלה נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה כחדשים..."

ביום ד' בסיון בני ישראל הגיעו בתביעה כלפי הקב"ה, הם טענו כלפי מעלה בלב נרגש: "רצוננו לראות את מלכנו", וטענתם התקבלה לרצון, והם הצליחו לפעול זאת.

"והימים האלה נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה", יום ד' סיון תשס"ח, עלינו לזעוק כלפי מעלה, בזעקה מעומק חדרי הלב: "רצוננו לראות את מלכנו!"

אנו עומדים היום, ד' בסיון, שלושים יום קודם ליום ההילולא ג' בתמוז. ביום זה צריכה לעלות הצעקה והתביעה, "רבונו של עולם, רצוננו לראות את מלכנו!"...

"אידען האבן שוין י"ד יאהר ניט געזעהען דעם רבי'ן, ומשתוקקים לראות מלכנו"...

*

"רצוננו לראות את מלכנו". טבעו של כח "הרצון" בנפש האדם הוא – שהוא מפעיל את האברים בדרך ממילא, ללא התעסקות עם האברים. כאשר אני רוצה להניע את היד או הרגל, הדבר נעשה ממילא, ללא צורך בעיסוק מיוחד כדי להניע אותם.

באם "רצוננו" לראות את מלכנו, באם הרצון הזה אכן ממלא אותנו, באם הרצון הוא אכן עז וממלא את יישותינו – אזי כל הכוחות והפעולות שלנו צריכים לפעול בכיוון זה בדרך ממילא.

הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בכל הליכותינו, בשיג-ושיח היום-יומי, כי זה הרצון שלנו. הרצון הזה אמור ללוות אותנו, להיות חלק מאיתנו, להיות המדריך והמכוון של כל פעולותינו - לאורך כל השנה, ולא רק לקראת ג' בתמוז.

באם "רצוננו לראות את מלכנו", הדבר צריך להיות ניכר עלינו, כל המעשים והפעולות שלנו צריכים לבטא את הרצון הזה, כל האברים שלנו אמורים להביע את הרצון הזה. לא ייתכן שנעשה פעולה שאמורה לנגוד את הרצון הזה, לא ייתכן שנעסוק בפעולה שהיא לא מובילה למטרה הזו, פעולה שהיא נגד רצונו של הרבי.

כאשר ננהג כך, כאשר הזעקה של "רצוננו לראות את מלכנו" תבוא מעומק הלב, וההוכחה לכך תהיה - שכל המעשים והפעולות שלנו מבטאים זאת, כאשר הקב"ה יראה כי זו זעקה אמיתית, שאנו באמת "משתוקקים לראות מלכנו" – או אז יאמר הוא "עס איז א טענה"..




הוסף תגובהתגובות