ב"ה יום חמישי, י"ד כסלו תשפ" | 12.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אב תשס"ח
לא כהתה עינו
לא כהתה עינו - דמותו הקדושה, ציור פניו, הם עומדים לנגדינו כל העת. הרבי עומד כנגדינו "דמות דיוקנו של אביו נראית לו"
בסיום חמשת חומשי תורה, בסוף פרשת ברכה, מספרת התורה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה".

התורה מספרת שלא חל בו שינוי, השנים לא פעלו במשה רבינו חולשה או רפיון חלילה. גם לעת זקנתו, בהיותו בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס לחה.

כשהתורה מדגישה את הנס ש"לא נס לחה" – הלחלוחית שבו, ברור החידוש שבדבר. שהלא ידועים דברי רבנו בחיי בפרשת בראשית, "שהתינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש", ואילו אצל משה רבינו לא נס לחה כלל, עד יומו האחרון עלי אדמות, עד ז' אדר ב'תפ"ח.

אך יש להבין מדוע התורה מדגישה את "לא כהתה עינו", מה הפירוש "לא כהתה עינו"?

שלמרות היותו בגיל כה מבוגר, בגיל מאה ועשרים, עדיין ראייתו היתה תקינה? ייתכן שזה הפירוש. אך מדוע התורה מתייחסת רק לפרט זה, רק לעיניו של משה, מה עם אוזניו, האם הם חלילה כבדו משמוע? מה עם יתר האברים שהזקנה מחוללת בהם שינוי?

אכן, תרגום רבי יונתן בן עוזיאל מפרש את המילים "לא נס לחה" – ששיניו של משה רבינו לא נשרו. הוא מפרש את המילה "לחה", מלשון לחיים, ששיניו הקבועות בלחיים לא נשרו, כך שהתורה מספרת שגופו של משה רבינו לא הושפע מגילו הגבוה, לא בעיניו ולא בשיניו – "לא כהתה עינו ולא נס לחה".

אך מלבד שגם ביאור זה דורש ביאור, מדוע הוזכרו רק שניהם, כל מפרשי התורה לא לומדים כך את פירוש הדברים. כך שיש להבין מדוע התורה מדגישה דווקא ש"לא כהתה עינו".

*

בפשטות ניתן לבאר זאת על פי כללי לימוד התורה המופיעים בסוף מסכת ברכות, שם מבוארים כל כללי המשנה והגמרא, וכן ביאור מפורט על י"ג המדות שהתורה נדרשת בהם, ושם מבואר בנוגע למדה של "פרט וכלל", שכאשר מגיע "פרט" ואחריו "כלל", אזי הכלל כולל בתוכו את כל סוגי הפרטים שישנם, ללא כל יוצא מן הכלל. והצורך בהדגשת ה"פרט" לפני ה"כלל" הוא – כדי להדגיש ולתת תוקף לכל הפרטים האחרים.

כי באם נכתוב רק את הכלל, יתכן ופרט מסויים לא יילמד וייכנס בתוך כלל זה, מצד מדה אחרת שהתורה נדרשת בהם – מצד גזרה שווה או מצד קל וחומר, אולם כאשר מגיע הפרט בראש, לפני הכלל, אזי הוא נותן תוקף לכל הפרטים, הוא מדגיש שאין אף פרט היוצא מכלל זה, גם באם הדבר נוגד מדה אחרת שהתורה נדרשת בהם.

כך לכאורה יש לומר גם כאן, כאשר התורה מדגישה את הפרט של "לא כהתה עינו" (כוח פרטי של הראיה שבעין), ואחריו היא מציינת את הכלל של "לא נס לחה" (כללות לחלוחית הגוף) – הרי שכלל זה כולל את כל האברים כולם, והפרט של "לא כהתה עינו" מגיע כדי לתת תוקף בכל הפרטים, שגם בכל יתר האברים לא היה רפיון או חולשה.

אך עדיין יש להבין, מדוע נקטה התורה דווקא בפרט של "עינו", ולא פרט אחר מכוחות הגוף.

*

רש"י בביאורו על פסוק זה בפרשת "וזאת הברכה", לא מסביר שכוונת התורה לספר לנו שגם בהיותו בגיל מבוגר לא כהתה עינו של משה רבינו, אלא הוא מפרש משהו אחר.

הוא אומר: "לא כהתה עינו – אף משמת". רש"י מסביר, שהתורה מספרת לנו שגם לאחר מאה ועשרים שנה, גם לאחר הסתלקותו של משה רבינו, לא כהתה עינו. גם כיום, גם כעת בשנת ה' אלפים תשס"ח, לא כהתה עינו. "לא כהתה עינו – אף משמת".

כל מי שחווה רגע שהרבי מביט בו, במבט מפלח כליות ולב, כל מי שעמד "עין בעין" עם "עינו" של הרבי, כשעיניו הקדושות של הרבי הביטו בך, בתוכך - לא ישכח זאת לעולם. הלב דפק אז בקצב שונה, רעד חלף בגוף, המחשבות התרוצצו בין "מתי הרבי יסיר את עיניו הקדושות מהפנים המגושמות שלי", לבין "חרטה על העבר וקבלה על העתיד".

יש לדעת ולהפנים את פירוש רש"י. חובה לזכור ולחוש גם היום, גם בתשס"ח, ארבע-עשרה שנה אחרי ג' תמוז, ש"לא כהתה עינו". עלינו לדעת שרש"י אומר, שהרבי מביט בך גם היום, והמבט הוא אותו מבט, אותו "עינו", שחווית אז. "לא כהתה עינו".

למדנו כולנו שהיום הרבי רואה הכל עוד יותר מאשר לפני ג' תמוז, אנו בתקופה של "יתיר מבחיוהי", וכפי שרבנו הזקן כותב בסימן ז"ך באגרת הקודש בתניא "הואיל ואינה בתוך כלי, ולא בבחינת מקום גשמי".

אמת. אנו מאמינים בזה בכל לבנו, אבל מאידך - אנו אנשים חומריים ומגושמים, יושבי בתי חומר, איננו מבינים בנסתרות ובמופלא מאיתנו, ודברים אלו הינם דברים רוחניים שמעולם לא התנסינו בהם, מעולם לא חשנו אותם, איננו מבינים מה זה חיי-הצדיק, חיים של "אמונה יראה ואהבה".

אך כאשר אומרים לנו: רגע, את המבט ההוא - הלא אתה זוכר היטב, אוהו אתה זוכר, כליותיך התהפכו בקרבך. חשת עצמך כאדם שקוף שהרבי רואה אותך מכף רגלך ועד קדקדך, כולל כל מה שבתוך לבך ומוחך. הרי איחלת לעצמך אז שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותך חיים. את זה הרי אתה זוכר –

אזי דע לך,  שככה זה גם כעת, גם היום. שום דבר לא השתנה: "לא כהתה עינו".

רש"י אומר לך, שגם לאחר ש"ומשה בן מאה ועשרים שנה" – גם אז "לא כהתה עינו", בדיוק כמו לפני ז' אדר, כמו לפני ג' תמוז. זה לא משהו ערטילאי שאינך מכיר, זה לא משהו רוחני שיש רק לדמיין מה הוא –

מדובר כאן על משהו שחווית בעצמך, זה דבר שאתה הרי מכיר.

דע לך - שכמו שהרגשת אז, כך עליך  להתמיד ולחוש זאת מחדש, גם היום...

*

ואולי יש מקום לומר פירוש חדש, שונה. אולי כוונת התורה במילים "לא כהתה עינו", היא שונה.

לא כהתה "עינו", הכוונה היא לא לכח הראיה או לעיניו של משה רבינו , אלא למשהו אחר.

"עינו" פירושו - מראהו, דמותו, צורתו הקדושה. מלשון "ועינו כעין הבדולח". וכשהתורה אומרת לנו "לא כהתה עינו", פירושו – דמותו הקדושה לא כהתה.

רש"י מסביר לנו, שאף אחרי שמשה בן מאה ועשרים שנה – לא כהתה עינו. ובעצם רש"י אומר זאת במפורש בהמשך ביאורו: "לא כהתה עינו: אף משמת. ולא נס לחה: לחלוחית שבו, ולא נהפך תואר פניו".

התורה לא מספרת לנו על פרט אחד מאבריו משה – על הראיה שלו ש"לא כהתה עינו", ואחר כך על כללות גופו "לא נס לחה". התורה אינה מתארת בפסוק את הפרטים. התורה מספרת לנו רק את הכלל – דמותו לא עומעמה ולחלוחיתו לא נחלשה, "לא כהתה עינו ולא נס לחה", "לא נהפך תואר פניו".

לא כהתה עינו - דמותו הקדושה, ציור פניו, הם עומדים לנגדינו כל העת. הרבי עומד כנגדינו "דמות דיוקנו של אביו נראית לו".

*

אם אנחנו רוצים לחוש, לחיות את הידיעה שמשה רבינו לא מת, לבטא בחיי היום יום שאין הבדל בין לפני מלאת למשה רבינו מאה ועשרים שנה, לבין השנים שלאחר מכן - יש לזכור כל העת את "עינו" של משה רבינו, ולדעת ש"לא כהתה עינו".

הן את "עינו", את המבט החודר, המחייב, השואל, התובע, המבט שלא נותן לך מנוחה.

והן ובעיקר את "עינו" – מראהו, ציור פניו הקדושות. אך בצלם יתהלך איש.

יש להתמיד בזה יום יום, לוודא שלא נגיע חלילה למצב של "כהתה עינו", שלא נגיע למצב ש"עינו" תהיה כהה אצלינו,

כי אם חלילה וחס כך - נעמוד ונהיה במצב של יובש, במצב של "נס לחה", אנחנו נאבד חלילה את הלחלוחית שלנו...




הוסף תגובהתגובות