ב"ה יום חמישי, י"ד כסלו תשפ" | 12.12.19  
 
הרב אלי וולף
עודכן לאחרונה בט"ז אב תשס"ח
דלעת אינה ירק
"כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה, לאו מיניה הוא". אם כשהדבר מגיע לפתחנו אנחנו חושבים רגע, האם לשם זה הרבי שלח אותנו לעיר, האם זו המטרה שלנו בשליחות, באם זה "מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה" - אזי "לאו מיניה הוא". זה דלעת ולא ירק
כשהתורה עומדת לתאר בפרשתינו את מ"ב המסעות שבני ישראל עשו במדבר במשך ארבעים השנים, היא מקדימה וכותבת: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם".

מה ההסבר לשינוי הזה, בתחילה היא כותבת "מוצאיהם למסעיהם", ומיד לאחר מכן היא הופכת את הסדר וכותבת "ואלה מסעיהם למוצאיהם"?

*

כל עוד בני ישראל לא הגיעו אל המטרה, לארץ ישראל, הם כל העת ב"מסע". "ויסעו ויחנו". גם אם הם חונים ב"קדש" משך זמן ארוך, י"ט שנה – למרות זאת, זה עדיין "מסע". זאת לא התכלית, זו חניה זמנית. המטרה היא להגיע לארץ נושבת.

בהתוועדות בשנת תשי"ז (לקוטי שיחות חלק י"ג, עמוד 302) אומר הרבי, שחובה על השלוחים לזכור שהם אינם כמו תושבי המקום בו הם גרים. ייתכן ואחרי שהם נמצאים במקום כבר שנים רבות "הרי אפשר שישכחו מטרת בואם לשם וידמו שהם מתושבי המקום ההוא, או שיחשבו מאחר שאני נמצא במקום פלוני משך זמן, והפצתי שם את המעיינות, הרי מקום זה אינו כבר בכלל חוצה, ובמילא איני צריך כעת להשתדל בטרחא יתירה בהפצת המעיינות יותר, כי כבר עשיתי חובתי.

מקומם של השלוחים הוא לחיות ב"ליובאוויטש", להפוך את המקום בו הם גרים לליובאוויטש, כמו המעין עצמו.

השלוחים המתגוררים בעיר שנים רבות, הם כמו אותם התלמידים הנוסעים בימי הקיץ מעיר לעיר. ורק שכדי להשלים את מטרת שליחות – שוהים הם במקום שנים רבות, אבל בכלל "נוסעים" הם.

"המצאות השלוחים במקומות שליחותם הנו בדוגמת מ"ב מסעות בני ישראל בצאתם ממצרים, שגם המסעות שחנו בהם זמן רב, ואפילו המסע שנשתהו בו שיהוי זמן רב כנגד כל המסעות – גם הוא היה בכלל "מסע". שכתוב בו "ויחנו ויסעו".

כי כל עוד לא הגיעו אל המטרה, אל ארץ נושבת – חשובים הם כנוסעים.

"מבלי הבט אשר פעלו הרבה בהפצת המעיינות במשך הזמן ששהו בערי השדה, צריכים לזכור שעדיין - לא זוהי המטרה. המטרה היא .. שיהיו כל עניני המקום כמו בליובאוויטש.

"ואף אשר סדר העבודה הוא שאי אפשר להגיע מיד להמטרה .. בכל זאת הנה גם בתחילת העבודה צריכים לזכור בפנימיות המטרה והתכלית ".

*

במרוצת השנים האחרונות, מאז ג' תמוז תשנ"ד, הודפסו חוברות ה"רשימות", שהרבי רשם לעצמו בין השנים תרפ"ט לשנות הגיעו לארה"ב עד לנשיאות, ולאחר מכן הם נאגדו לספרים.

למרות שבמכתביו של אביו של הרבי, הרב רבי לוי יצחק ע"ה, מוצאים התייחסויות רבות לנכתב בחוברות הרשימות השונות, הרי שמצד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, כמעט ולא מוצאים התייחסות ישירה לרשימות אלו או לתוכנם.

אחת מההתייחסויות הנדירות שישנם, ניתן למצוא ביומן שכתב הרבי בחג הסוכות תרצ"ג.

ביום ג' של חול המועד סוכות תרצ"ג, הרבי התוועד (בהוראת כ"ק חמיו) עם תלמידי הישיבה בריגא במשך שעות ארוכות.

הדברים שהרבי נשא בהתוועדות שמחת בית השואבה זו, נדפסו בחוברת ט"ו של הרשימות, שהיא אחת החוברות הארוכות.

למחרת בבוקר – שוחח הרבי עם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ על הנאמר בהתוועדות זו, וכך כותב הרבי ביומן (רשימות היומן עמוד רסו): "בוקר יום ד' דחול המועד סיפרתי לכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א – על פי שאלתו – ראשי פרקים ממה שאמרתי באולם הישיבה, ולאחר שסיימתי לספר, אמר:

"לפנים היה זה [(והרבי מבאר את דברי כ"ק חמיו): לפרש מאמרי רז"ל וכו'. מ"מ] אלא שאדמו"ר נ"ע לקח לו דרך זו, וילך בנתיב דקיק וכו'"....

[כלומר, דרך מיוחדת זו של הרבי – לפרש מאמרי חז"ל בסגנון של דרך החסידות והוראות בעבודת ה' – היה נהוג "לפנים", בדורות קודמים].

ולאחר מכן, לאחר שהוא דיבר על דרך הלימוד המיוחדת הזו, המשיך הרבי הריי"ץ ואומר לו: "היום בלמדי השיעור וואס מ'דארף לערנען [בלמדי השיעור שהוצרכתי ללמוד], בפלוגתת רבי עקיבא וחכמים [נדרים נד א] ירק ודלועין שליח מימלך וכו', ועלה בידי לפרש: שליח – מדות, ההמלכה – המשכה ממוחין והפלוגמתא היא אם הוא בקרוב המדות או ברחוק וכו'". כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מבאר משנה בדרך הלימוד של הרבי, כמו שהיה "לפנים".

*

במשנה במסכת נדרים ישנה מחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא. דעת חכמים היא, ש"הנודר מן הירק – מותר בדלועין". אדם שנדר שאסור לו לאכול ירקות, למרות זאת – מותר לו לאכול דלעת. ואילו רבי עקיבא סובר – אסור לו לאכול דלעת, כי לדבריו דלעת היא בכלל ירקות.

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: "והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין". אם אדם שולח שליח לשוק לקנות עבורו ירק, והשליח הלך ולא מצא ירקות אחרים, אלא רק דלעת – הוא חוזר למשלח ושואל אותו, "האם לקנות לך דלעת?" מכך מסיקים חכמים, שדלעת אינה בכלל ירקות. כי אם ההגדרה "ירק" היתה כוללת גם את הדלעת – השליח לא היה מסתפק ושואל.

ענה להם רבי עקיבא – "כן הדבר, או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קיטנית? אלא שהדלועין בכלל ירק וקיטנית אינו בכלל ירק". דווקא משאלתו של השליח האם לקנות לך דלעת, אני מסיק שדלעת היא כן בהגדרה של "ירק". היות והמשלח שלח אותו לקנות ירק, אזי יש לשליח מקום למחשבה שדלעת היא בהגדרת הירק. כי כשהוא חוזר למשלח עם השאלה הוא שואל האם להביא דלעת, הוא לא שואל האם להביא "קטניות".

קטניות – השליח יודע שזה לא בהגדרת הירק. אולם דלעת, לדעת רבי עקיבא יש לה כן הגדרה של ירק.

עד כאן תוכן דברי המשנה.

הגמרא לומדת את סיבת המחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא ואומרת כך: "במאי קא מיפלגי, רבנן סברי – כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה, לאו מיניה הוא". חכמים סוברים, כל דבר שהשליח לא בטוח בעצמו שלזה התכוון המשלח, וכדי לברר זאת, עליו ללכת ולהתייעץ שוב עם המשלח – משמעות הדבר שזה לא ממין השליחות שהמשלח הטיל עליו.

"ורבי עקיבא סבר, כל מילתא דמימלך שליחא, מיניה הוא". אם השליח זקוק להתייעצות בנושא, ולא ברור לו שזה כלל לא ממין השליחות – אזי הדבר כן ממין השליחות.

ובפירוש המשניות של הרמב"ם על משנה זו, הוא כותב: "רבי עקיבא אומר כל מידי דמימלך עליה שלוחיה מיניה הוא, וחכמים חולקין בזה. והלכה כחכמים".

*

לאחרונה התנהל דיון בין כמה שלוחים, האם כשאיש עסקים יהודי מהארץ או ממקום אחר פונה אלי בבקשה שאמצא לו איש עסקים מתחומו בעירי, כדי לסייע לו בעסקיו – האם זה חלק מהשליחות שלי? האם להקים בית תמחוי להאכיל נזקקים בעירי – זה חלק מהשליחות שלי?

אומרים לנו חכמים במשנה: העיסוק שלנו, "השליחות" שלנו היא: הפצת היהדות, הפצת המעיינות. זה התפקיד שלנו, לשם כך הרבי שלח אותנו לעיר. עשרת המבצעים, זה העיסוק שלנו. עוד יהודי שיניח תפילין, עוד יהודי שילמד איתנו שיעור בנגלה או בחסידות, עוד מזוזה שתיקבע על דלת בית יהודי, עוד מטבח כשר, "להכין עצמו והעולם כולו לקבל פני משיח" – זה התפקיד שלנו.

כל הדברים האחרים, אלו דברים שאינך בטוח במאה אחוז שלמטרה זו הרבי שלח אותנו לעיר. נכון, הם דברים טובים, הם דברים חשובים, עזרה לנזקקים זה חשוב מאוד, לסייע ליהודי להתפרנס בכבוד זה דבר חשוב (ואפילו אולי יש מתן שכרה בצדה) –

אבל עלינו לזכור שזה "דלעת". זה לא "ירק".

אלו הם אולי תחנות, "ויחנו", בדרך אל המטרה, אבל לא המטרה שלנו.

"כל מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה, לאו מיניה הוא", אם זה דבר שלא נכנס בהגדרה של "הפצת היהדות והמעיינות" נטו, אם זה דבר שבשעה שהרבי שלח אותנו לעיר, זה לא היה בסדר היום שלנו –

אם זה דבר שכשהוא מגיע לפתחנו אנחנו חושבים רגע, האם לשם זה הרבי שלח אותנו לעיר, האם זו המטרה שלנו בשליחות, באם זה "מילתא דצריך שליחא לאמלוכי עלה" -

כשישבת עם אשתך אחרי ג' תמוז תשנ"ד, והחלטתם לצאת לשליחות למקום בו אתם מתגוררים כעת, וכתבתם על זה לרבי – האם חשבת אז להגיע למקום כדי למסור שם שיעורי תורה, או חשבת אז על סיוע לאיש עסקים פלוני, האם חשבת אז על מבצע תפילין ומבצע לולב – או שחשבת אז על חלוקת מעילים ותרופות לנזקקי העיר -

אם התשובה ברורה לנו, אז כל מה שחוץ מזה "לאו מיניה הוא". זה דלעת.

אמת, צריך גם דלעת, שליח צריך לחיות, שליח צריך פרנסה בהרחבה, צריך קשרים טובים בעיר, צריך להצטייר בעיר כאיש שמסייע לנזקקים, כמי שדואג גם לצד הגשמי של יהודי העיר, הכל אמת, הכל נכון -

אבל צריך לזכור שזה "לאו מיניה הוא". נכון – זה לא "קטניות", אבל זה גם לא ירק, זה דלעת. צריך לעשות את זה, זה הכרח כמו גיוס כספים, זה חיוני כמו לאכול שלש ארוחות ביום, כמו ללבוש עניבה בעת הצורך, כמו תמונה בשטורעם –

אבל זה לא "התפקיד" בה"א הידיעה לשמו יצאנו לשליחות.

"המטרה היא שיהיו כל עניני המקום כמו בליובאוויטש", וכל מה שלא קשור לזה – "לאו מיניה הוא".

אין ספק שיש לעשות זאת, אבל צריך לדעת ולעשות את ההבחנה הדקה בין דלעת לירק, ולחשוב גם כמה זמן מהיום מוקדש לדלעת, וכמה לירק.

*

בעבר צוטטה מעל בימה זו שיחתו של הרבי מכ"ד טבת תשמ"ט, שיחה שממנה יסוד ממנה פינה לעבודת השליחות:

"כל אחד ואחד מישראל הוא שלוחו של הקב"ה "לעשות לו ית' דירה בתחתונים", ובזה גופא ישנם כאלו שבהשגחה פרטית נבחרו להיות שלוחים בפרט בתוככי השליחות הכללית .. ועד שישנם כאלו שזהו עיסוקם העיקרי...

"ומכיון ש"חזקה שליח עושה שליחותו", בוודאי כל אחד מהם עושה כל התלוי בו למלא שליחותו כדבעי, ומאחר שנבחר להיות שליח, בטח יש לו את כל הכישרונות הדרושים לזה...

"אמנם לפעמים, יכול להיות בלבול בעבודת השליחות, על ידי שה"קלוגינקער" בא (לפעמים בגלוי ולפעמים הוא מסתתר) ומציב בפניו לעסוק בעניינים אחרים שהם לכאורה עניינים טובים, וייתכן והם באמת עניינים טובים מצד-עצמם וצריך להתעסק בהם. אבל זה לא מתפקידו של השליח, וכפתגם הידוע "פאן טא פאן, נא ניע מאי" (האדון הוא אכן אדון, אך אינו שלי), כלומר – מדובר בדבר טוב ונכון, אבל אינו השליחות הפרטית שלו, אלא דבר שצריך להיעשות על ידי אחר.

"עיקר ההתעסקות צריכה להיות בשליחות זו שעליה מינו אותו .. מכיוון שזוהי שליחותו, הרי עליו להיות עסוק בזה באופן שלא יהיה לו זמן לעניין אחר.

*

לפני שיצאנו לשליחות, ידענו מה המטרה שלנו, ידענו שהמטרה שלנו היא "להגיע אל ארץ נושבת", לעשות את המקום ליובאוויטש. ה"מוצאיהם", היציאה לשליחות היתה – "למסעיהם", ידענו לאן המסע הזה מוביל, מה המטרה שלו, ובלשונו של הרבי שצוטטה לעיל: "הנה גם בתחילת העבודה צריכם לזכור בפנימיות המטרה והתכלית".

אבל כאשר אנחנו כבר שנים עמוק בתוך השליחות, כשאנחנו נוסעים מ"ב מסעות, ואנחנו כאן מסע אחרי מסע, חניה אחרי חניה, וישנם כל מיני חניות מכל מיני סוגים, אזי חובה עלינו לזכור "ואלה מסעיהם למוצאיהם" –

אנו צריכים בכל מסע ומסע שאנו נמצאים בו, בכל "ואלה מסעיהם" שאנו עומדים, אנו צריכים להיזכר מה היה ה"מוצאיהם". בכל תחנה שאנו עומדים בה לזכור את רגע היציאה לשליחות, כאשר הכל היה כל כך ברור לנו, כשישבנו וכתבנו לרבי שאנו יוצאים לשליחות, שידענו מה המטרה שלנו, ומה ההגדרה של המילה "שליחות", מהו ה"מיניה" של השליחות.

כשנזכור את "אלה מסעיהם למוצאיהם", כשנדע מה המטרה שלנו בכל המ"ב מסעות, כשנדע להבחין מהו ירק ומהי דלעת, נצליח בסופו של דבר להגיע אל המטרה, להפוך את המקום לליובאוויטש, להגיע לארץ נושבת.




הוסף תגובהתגובות
הצג את כל התגובות
1. אלי

ביצים, גבינות ודלעת, ממש ארוחת בוקר פתחת פה.
מה קורה? ‏ (ט"ז אב תשס"ח)