ב"ה ערב ש"ק, כ" אלול תשע"ט | 20.09.19  
 
הרב מאיר אליטוב
עודכן לאחרונה בכ"ה אייר תשס"ח
אנעים זמירות
יש ואמירה אחת של אדם היא תמצית כל חייו, ויש שסך- כל דבריו הם סיפור תולדותיו.
יש אדם שח פתגם אחד ובתוכו מקופלות כל קוראותיו. ויש אדם אומר משפט אחד ומנפשו פנימה מהדהדות קריאותיו.
אך לעולם! אימרותיו של אדם, יותר משמשמיעות הן לזולת, מעידות על משמעין, שהזולת לא לעולם ישמע אבל לחישת נפשו של האדם בכל אמרותיו תשמע.
במשנתו של הרבי אין ספור דוגמאות בהן יצק אדם את תמצית חייו במאמר אחד אל כוס היין המשומר של עמנו המעביר מדור לדור כוס של ברכה, דור דור וברכותיו דור דור והוראותיו,
יש וההשגחה מזמנת אדם במקום ובזמן המיוחדים רק לו, ושם, דווקא לשם! יגיע האדם עמוס במטען חייו כדי להנחיל לדורות אמרה שהיא הוראה, משפט שכולו תורה ופתגם שהוא נכס צאן ברזל לדורות.
הנה כך מסביר הרבי (ליקוטי שיחות חלק י"ט עמוד 67) את צחוקו של ר"ע בראותו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים ואת חבריו החכמים בוכים.
לא אימרה בלבד אמר ר"ע באותו מעמד כי אם את תורת חייו, את עדות תולדותיו, אותו עצמו היודע להשקיף מעבר לתקופת החושך של חייו, אל האור הגדול העתיד להשליך גם על עברו .
 דווקא הוא ולא החכמים העומדים עמו על הר הבית יודע להשקיף מעבר לנקודת השפל הנורא והחורבן ולמצוא נחמה בטוב הצפון לעתיד לבא אותו הטוב הבא דווקא מהשפל העמוק,
 רבי עקיבא היודע לראות את ניצני הגאולה מבצבצים מבעד לאדמת הר הבית החרושה, משליך את עץ חייו ופרותיו אל המים המרים של עמו וממתיקם.
ואנו, מגביהים כוס של ברכה ואומרים: יותר משיש קונה עולמו בשעה אחת יש המנחיל לקח חייו לדורות בצחוק אחד.
הנה כך גם באר הרבי את המעשה בר' שמלאי בסיום מסכת פסחים (לקו"ש חלק י"ג ע' 30) ע"פ מאמרו במסכת ברכות: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל".
 נסתרות דרכי ה' על כן גם המשבחו צריך לשבח את דרכיו בנגלות אך גם בנסתרות,
 ר' שמלאי אפוף תחושת הנגלה והנסתר. יודע הוא, כי לכל דבר רובד נוסף פנימי ונסתר, נותן היה דעתו על הצפון כמו הגלוי,
 על כן גם כשנקלע לפדיון הבן ונשאל האם אבי הבן המברך על פדיון הבן צריך לברך גם שהחיינו או שברכה זו שמורה לכהן כיון שמקבל הנאה לידו. לאחר ששאל היכן ששאל והשיב מה שהשיב החלה נפשו הומייה עליו שהרי זהו הפשט ומה מדרשו? זהו הנגלה והיכן הנסתר? נפשו של ר' שמלאי סוערת בקרבו, מבקשת ודורשת את הפן הפנימי זה שמתחת לפני השטח הגלוי, ומכוון שזה אופי נשמתו, זהו גם גורלו, זוכה ר' שמלאי איש תודעת הנגלה והנסתר, ומגיע למקום ולזמן בו ימזוג גם הוא את אור נפשו לכוס הברכה של עמו.
 ובאותו מעמד נשגב חוזה במחזה קודש בו מגיע היום שאבינו שבשמים בא לפדות את בנו בכורו ישראל מהגלות. וכשם שנשאלה שאלה בבית המדרש של מטה כך נשאלת היא בבית מדרש של מעלה, פשיטא שאבי הבן מחוייב לפדות את בנו שהרי הוא המברך על פדיון הבן, אך הספק היא בברכת שהחיינו, היינו כיצד בדיוק יפדה הקב"ה את בנו יחידו ישראל, ככהן המכפר על השב אל ה' בכל לבו, ככהן איש החסד המכפר על פי טיב המעשים וסדר הדברים, או שמא יפדה אותנו כאב שנכמרו רחמיו על בנו יחידו ואינו מתחשב כלל במעמדו ומצבו, ופודה אותו באהבה עצמית וברחמים גדולים,
ר' שמלאי, חזיון אחרית הימים מהול בתוכן חייו לחיינו מנחיל!
 ואנו מגביהים שוב כוס של ברכה ופוסקים פעמיים:" והלכתא אבי הבן מברך שתים"!
 
מאות פעמים מוזכר רשב"י מעל דפי הש"ס עד שאין ולו פרק אחד בגמרא בו לא נאמרה הלכה משמו שהרי סתם ר' שמעון רשב"י הוא.
 גם כאן (לקו"ש חלק י"ז ע' 303) בא הרבי ומכוון אל אמרתו האחת זו הרוויה בתמצית חייו האפופים סוד: "שלושה כתרים הם כתר תורה, כתרכהונה, וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן" אמרתו זו נאמרת בדיוק בשבוע בו חל יום ההילולא שלו ל"ג בעומר, ע"כ ראוי ליתן דעתנו עליה , ביודענו שבאמרה זו מודגשת ביותר אישיותו של רשב"י
 דווקא רשב"י שכל חייו תורה וכל אומנותו תורתו מדגיש שהכתר העליון אינו של תורה הנלמדת לפרט אלה דווקא של אלו הקונים לעצמם שם טוב בהכניסם חשק וחיות בלימוד התורה לעמם. אלו שכל פעולתם השלכת טללי אורה על לומדי תורה.
 
נקודת חייו של רשב"י היא כתר שם טוב העולה מעלה דווקא כשהוא על גבי כתר התורה היינו כשהוא מבטא ומנחיל לדורות את רזי התורה נשמתא דאורייתא!
 ואנו, נותנים עינינו בכוס הברכה וממלמלים: "בר יוחאי אשרי יולדתך, ואשרי העם הם לומדך" ואחרינו יענו אמן כל משרתי א-ל ויאמרו "אשרכם ישראל".
שלוש מאות ושש עשרה פעמים נחלקו ב"ש וב"ה מאתיים עשרים ואחת פעמים מתנצחים הם בדבר הלכה, עשרים ותשע פעמים בפירוש המדרשים הנוקבים ויורדים אל כבשני האמונה. וששים ושש פעמים בסייגים המוטלים על האדם.
 כל מחלוקותיהם לשם שמים אך בימיהם רבתה המחלוקת ונעשית תורה כשתי תורות, אולם במשנתו של הרבי חלוקים ב"ש וב"ה רק בדעות ולא בלבבות. בהסבר נפלא (הדרן על ששה סדרי משנה לשנת תשמ"ח) מכניס בנו את היין המשומר ומוציא את סוד שיטתם ממחלוקתם האחת :
 לב"ש שמים נבראו תחילה ואח"כ ארץ, ולב"ה ארץ נבראה תחילה ואח"כ שמים. גם הם כקודמיהם הביאו את כל חייהם אל המחלוקת האחת, והיא הגוזרת שיטתם בכל שאר המחלוקות, ב"ש ראו בבריאה ובאדם לא יותר מאבן בוחן להוכחת כוחו של ה' ולשיטתם האדם הוא משרת הכח והיכולת בלבד ולא הפועל והשלימות הגשמית עפ"ז גזרו שיטתם בהלכה אזלינן בתר בכח. ועוד הוספו ואמרו נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא שהרי אין הבריאה כולה בשביל שלימותו האישית וע"כ נח לו שלא נברא.
 ואילו ב"ה ראו בבריאה ובאדם מטרה כשלעצמם היינו שלימות האדם ומציאות הבריאה הם המטרה וע"כ סברו ארץ נבראה תחילה ואח"כ שמים היינו עיקר המחשבה על הפועל והמעשה ולא על הכח והיכולת. על כן פסקו דעתם בהלכה אזלינן בתר בפועל.
 אך שניהם לשם שמים נתכוונו וברצון ה' החפץ בשני סוגי עבודתם, אחת היא שיטתם
 כוח ופועל בדיבור אחד נאמרו! מציאות האדם וביטול היש בשכנות אחת שוכנו.
 במשנתו של הרבי כמו נעלמות המחלוקת, מתמזגות השיטות ונמזגות לכוס הדורות.
 ואנו, המחויבים בברכת הנהנין מעטרים באצבעותינו את כוס הברכה ואומרים:
 אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
 
משמת רבי בטלה ענווה כך שנה התנא, בסיום מסכת סוטה, אך ר' יוסף בקשה תמוהה לכאורה יש לו לכותב המשנה "לא תתני ענווה דאיכא אנא" היינו אל תאמר בטלה ענווה שהרי אני העניו כאן נמצא .
 קשה אמרתו של ר' יוסף שכל כולה היפך הענווה וקשה עלינו פירושה. עד נבוא אל תולדות חייו ואז נבין ונדע לפרשה. עד נפנים אל תוכנו שיחת רבנו (לקו"ש חלק י"ג ע' 30) המוזג תמצית חייו של ר' יוסף אל כוס הברכה.
"ורב תבואות בכוח שור" ר' יוסף על עצמו קרא. היינו כשם שהשור רק אוסף את התבואה שגדלה ולא בכוחו צמחה כך הוא ר' יוסף "בסך הכול" משנתו סדורה כיום נתינתה בסיני והוא, יגיעתו בתורה אין בה שיעור ראוי לקרוא על שמה את כל השגתו הרבה, שנתנה לו כבמתנה, על כן יכול הוא להיות עניו ולחשוב שכל תורתו אינה בזכותו.
ומעתה תובן גם דעתו בהלכה שבמסכת ברכות שביטול מי רגלים לקרוא כנגדן ק"ש הוא רק ברביעית מים. שכן כשם שיגיעה שאין בה שיעור אינה קונה שביתה באדם ואינה ראויה שתקרא כל תורתו עליה. כך מים שאין בהם שיעור אינם קונים שביתה במקום ואינם מבטלים את כל הבא אח"כ עליהם.
 יושבים אנו מסובים ורואים סוד חייהם של אמוראים לתוך הלכותיהם נמזגים,
 וביחד עם אמירת ל"חיים" משבחים אנו ואומרים : "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין".
 
"איזהו חכם הלומד דבר מתוך דבר". כל שלמד תורה מרבו מגיע ליום בו ישליך מתלמודו על חייו על הליכותיו ועל חזיונותיו.
 כל שלמד שיחותיו של הרבי באופן רצוף ומעמיק זכה וחזה בחזיון הקודש של שולחנו הערוך אך יותר מכך הארוך בו מסובים יחדיו אבות האומה ושבטיה, נביאים עם מלכים, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, פשטני המקרא עם דורשי רשומות, אדמורי"ם וחסידים עם מקובלים ונסתרים. וכולם יחדיו מעניקים איש לרעהו את תמצית חייהם את סוד שליחותם לעולם ואת בחינתם המיוחדת אותה גילו בעולם.
 
שהרי בשיחותיו של הרבי אין מחלוקות כי אם יותר שיטות משלימות:
 ר"ע מנחם את החכמים בראייתו הרחוקה של בעל התשובה והם מתנחמים ובמעלת הצדיקים נשארים ועומדים.
 ר' שמלאי פושט בעיה הלכתית ובנוסף את חזיון יום הגאולה לדורות מנחיל.
 ב"ש אחר "הבכח" נוטים וב"ה את ה"בפועל" מדגישים, אך שניהם לרצון ה' החפץ בשניהם מכוונים.
ר' יוסף ור' נחמן לכאורה חלוקים אך למעשה כל אחד במעלת חברו מפליגים.
 רשב"י את מעלת התורה רוצה להדגיש אך מוסיף כוח באלו שלרבים אותה מנחילים.
 זהו סוד שולחנו הארוך של הרבי ששולחן קודש הוא. ובכל מקום בו תמצא קדושה שם תמצא השקה ונתינה.
 ואנו החוזים בחזיון הקודש תוהים ושואלים והיכן מקומו של הרבי? היינו מהי הבחינה המיוחדת אותה הביא עמו לסעודת הקדמונים? ומה מייחד את מקומו בקודש?
 ברכות רבות ברכנו על כוס הפלאות אך האם נזכה לברך בכוונה שמתוך הבנה ברכה אחרונה הנאמרת על השובע דווקא?
 ישנם אנשים לא יכרם מקומם, ולא שאינם ראויים למקומם ח"ו אלא משום שאינם צריכים לו היינו משום שכל מקום הוא מקומם.
אם יש את נפשך לחזות במקומו של הרבי לך לך אל המקום בו מתמזגים מעיינות תהום לכדי נהר שוטף.
אם יש את נפשך להבין את מקומו של הרבי לך לך אל המקום בו הגיגים פזורים הופכים להגיון רצוף, בו הלכות פזורות הופכות לשיטה צרופה, אל המקום בו קורות חיים מתמזגים לתוך הלכה פסוקה.
אם יש את נפשך לחזות בהוד קודשו של הרבי לך לך אל המקום בו ההלכה והאגדה כאחד אומרים שירה, בו הנגלה והנסתר משמשים יחד בעירבוביא .
אל המקום בו פועמים כאחד לבבות ההמונים וכולם יחד לא-ל מקדשים. זהו סוד חייו של הרבי חיבור וקישור, חיבור הלכות שונות לשיטה אחת, חיבור שיטות רבות לא-ל אחד וחיבור העם כולו לאלוקיו, חיבור ההמונים אל הקדמונים וחיבור החסידים אל הרביים. חיבור הבנים אל אבותם וחיבור האבות אל תורתם. חיבור האדם אל שורש נשמתו וחיבור נשמתו לפעול פעולתו.
 
יש אדם ע"ש מלאכתו נקרא, והרי כל הפרטים שבעולם שורשם אחד, כל ההלכות תורה אחת, וכל המחלוקות לשמו של א-ל אחד. הרי זו תמצית השגת האלוקות "אין עוד מלבדו". וזה העוסק בגילוי השורש ובחיבור הפרטים, ע"ש מלאכתו יקרא "איש האלוקים" !
 
אך עדין שואלים אנו היש אמרה אחת המבטאת כל פועלו של הרבי? האם נוכל להפנות אצבע מורה אל מאמר אחד שהוא יסוד בנין חייו ? 
אלפי שיחות לפנינו, מאות מאמרים על שולחננו ואלפי מראי מקומות לספרים שאף פעם לא ראינו, הנוכל דרך כל אלו ליתן קו מאפיין אחד? נקודה פנימית אחת השופכת אור יקרות על כל שיחותיו ומפעליו ?
יש ונגמרות לו לאדם מילותיו, יש ואין הוא יכול עוד לבטא הרגשותיו,
או אז דווקא יעלה ויבוא בו הניגון מעומק נפשו פנימה!
קשה, קשה מאוד היא המשימה למצוא את האמרה האחת
אך נדמה שמעל לכל שיחותיו של הרבי,מתוך מאמריו, ומתוכן כל הגיגיו מרחף לו ניגון אחד שהוא עצמו לימד לחסידיו.
"אנעים זמירות ושירים אערוג כי אליך נפשי תערוג" יתכן וזהו סוד שליחותו בעולם, יתכן וזוהי אימרת תמצית חייו ,היינו אנעים לכם את כל מחלוקות הקדמונים לכדי זמר אחד, אחבר לכם את כל שיטות התנאים והאמוראים לכדי שיר אחד,
 אשליך עליהם טללי ערגה, לדעת כל רז סודך.
שהרי גם בשלוט הצל בעולם אשמיע לכם את שיר הכבוד שהרי הוא צל ידך.
כי הכל ממך והכל שלך ועל כן נפשי שלי לך ערגה.
ואנו הרואים כוס ברכתו של הרבי עולה ועולה נישא תפילה שבניגון יסודה:
יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה,
הרחמן הניקדש יתברך ויתעלה על כוס יין מלא כברכת ה',
ויודעים אנו אל נכון כי עוד עתיד זה הניגון ללוותנו בקבלת משיח צדקנו, הבא
לחברנו וללקטנו כמאמר השגור בפי רבנו :"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" במהרה בימינו.
 
 
 
 
 



הוסף תגובהתגובות