ב"ה יום שני, ט"ז אלול תשע"ט | 16.09.19  
 
הרב מאיר אליטוב
עודכן לאחרונה בכ"ה אייר תשס"ח
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן
בכל דף שורות הרבה, ולכל קבוצת שורות, קבוצות קבוצות של הנאמר בין השורות.
לכל כתיב קרי, לכל כתב מכתב, ולכל שיטה בין השיטין.
אך כשם שתמיד האור רב על המאור, כשם שלעולם הריח רב על העיקר, כך גם העולה מן הכתב רב על הנכתב.
כל אות כתובה כמו יש כנגדה אותיות הרבה הפורחות באויר, המספרות על מה שלא נכתב, לעיתים משום קוצר היריעה
ולעיתים משום שטרם הגיעה זמנם לירד מקדושה של מעלה לדיו של מטה.
שיחותיו של הרבי שורות אין ספור להם, מחדשות חידושי תורה וחידושי חיים. נוגעות בכל תחום, בעניינים שבין אדם למקום
ובין אדם לחברו,בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, בענייני עם ועולם, בנושאי שעה ובדברי נצח, בעניינים שבין חסיד לרבו ובין העם למלכו,
מבארות פסוקים ומדרשים, מאירות משניות וגמרות, ונותנות טעם אנין ומחודש בדברי הראשונים והאחרונים,
מאירות עיניים למתבונן בפרש"י עה"ת, ומאירות את רש"י באור "פשוטו של מקרא"
מוצאות מזור למבקשי אמונה ומביאות טרף ללומדי הגמרא,
לוחשות סוד לעוסקים ברזי תורה ומגלות צפונות לדורשי רשומות,
אך מתוך כל אלו, מבין השורות, קמה וגם ניצבה דמותו של הרבי ככהן הגדול ביום הכיפורים הגולל את ספר התורה,מנחו בחיקו ואומר:
"יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן"
בלמדנו שיחותיו של הרבי קשה שלא לחוות הרגשת נשמה יתרה, בינה נוספה, כמין ערך מוסף שאינו כתוב בכתב ממש אלא נראה יותר בעיני רוחנו הצופיות אל אותיות פורחות, היינו נושאים שלמים שבנוסף לפירוש שעל המקום הולכים וקונים
להם שביתה בהכרתנו מבלי שניתן דעתנו עליהם.
אולם משהבחנו בהם מחויבים אנו בשמונה ברכותיו של הכהן הגדול על הקריאה שבע"פ כשספר התורה הגלול מונח בחיקו:
על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים ,ועל שאר התפילה.
והגם שנחלקו הפוסקים אם ברכות צריכות כוונה אם לאו. וודאי שמשובחת יותר הברכה שבכוונה יסודה.
כך אנו, משאבננו טעם ברכתנו בכל אחת משמונה הברכות , מברכים ומודים למי שהשפיע עלינו רוב טובה וברכה.
על התורה, ברכה מעין שלוש היא!
על הבקיאות בתורה שנתת לנו, ועל האמונה בתורה שהנחלתנו, ועל החיות והשמחה בתורה שהיא זנה ומפרנסת אותנו תמיד,
בכליום, ובכל עת, ובכל שעה.
על הבקיאות בתורה מברכים אנו ואומרים: מלבד מה שלימדתנו בתורה למדנו על התורה,
ויותר ממה שפרשת לנו בתורה גרמת לנו היכרות מקיפה עם התורה.
אין כמו בחור בתומכי תמימים שלמד "הדרנים" של הרבי היודע בע"פ משניות וגמרות בכל הש"ס גם במסכתות שאינן נלמדות בישיבות,
ואין כמו זה הלומד ליקוטי שיחות הבקי ברש"י עה"ת, בספרי המדרשים הרבים, ובגמרות מהן העתיק רש"י את פירושיו.
כבדרך אגב התוודענו למפרשי רש"י השונים
ה"גור אריה" ה"יפה תואר" "המשכיל לדוד" ה"מזרחי" ה"רבנו בחיי" ועוד, שאותם מזכיר הרבי כמעט בכל "רש"י-שיחה".
כערך מוסף על פירושיו הנפלאים כשלעצמם. הפכנו בקיאים במאות ספרי ראשונים ואחרונים.
הנה ספריו של ר' יוסף ענגיל שכתב למעלה ממאה ספרים מצוטטים פעם אחר פעם בשיחות הרבי:"לקח טוב", "בית האוצר", "אתווין דאורייתא", גליוני הש"ס.
כל השיחה ההיא העוסקת בשלושת האופנים בגדר "שלוחו של אדם כמותו" מבוססת על פי חידושו,
כך גם תשע המחלוקות שבין ב"ש לב"ההמבוארות ע"פ הבכח והבפועל מבוססות על דבריו,
כמו גם חידושו הגדול שלכתחילה ודיעבד נאמרים גם בעניינים דאורייתא.
או למשל ספריו של הרב ירוחם פישל(הרי"פ) פערלא, מצוטטים פעמים רבות בגדר גברא וחפצא בפירות שביעית (עיין לקו"ש חלק כ"ב פר' אחרי מות) או בהדרן על מסכת שביעית בגדר הפקר פירות שביעית (עיין חלק י"ז).
היכן תמצא בחור ישיבה היודע בכלל על ספרו של המקובל ר' עמנואל חי ריקי "משנת חסידים" המובא בהקשרים שונים,
או היודע לצטט נושאים שלמים מספרים שכמעט אינם נלמדים בישבות "מחצית השקל" לר' שמואל הלוי קולין, "היראים" לתלמיד רבנו תם ר' שמואל ממץ, או ספרי המהר"ל, החיד"א," עצי עדן" לרב מקומארנה, המגלה עמוקות לר' נתן נטע שפירא, "כד הקמח" לרבנו בחיי ועוד ועוד רשימה ארוכה של ספרים ומחברים שספק אם היינו יודעים על קיומם לולי הרבי ציטטם פעם אחר פעם.
ועוד טרם דברנו על כללי הש"ס הרבים שאליהם התוודענו דרך הלימוד בספר, ולא על התלמוד הירושלמי אותו הכרנו דרך ההשוואות הרבות בין הבבלי לירושלמי שבשיחות הרבי.
ולא אמרנו דבר על ספרי הקבלה: ספר היצירה, עץ חיים, כתבי האריז"ל, פרדס רימונים לרמ"ק, ועוד ועוד.
וטרם נתנו דעתנו על רוב הדעת הנוספת בנו בקיום הוראתו הק' בלימוד הרמב"ם היומי.
על הספרים ועל המחברים כולם פרש הרבי אוהל מועד למבקשי ה' ולדורשי תורתו
על הבקיאות בתורה, יברכו הבאים אל האוהל, על דרי מעלה שבתוך האהל ויאמרו:
ובכן מה נהדר היה מראה כהן גדול.. ,כאהל הנמתח בדרי מעלה".
על האמונה בתורה שהנחלתנו מברכים אנו ברכת הטוב והמטיב היינו על הטוב הניתן לנו, אך גם על זה המטיב אותנו,
כי מתוך שאנו עוסקים בשיחות הרבי אנו נוחלים שלא מדעת את אמונת הרבי בכל אות שבתורה בכל מילה ברש"י שממנה בנה
תלי תילים של חידושים והארות.
צא וחשב כמה חידש הרבי מכח אמונתו העזה בדברי השל"ה ששם הפרשה מורה על התוכן
או שפרשיות השבוע שייכות לזמן בו הם נקראות.
כ"כ מאמין הוא בכללי הש"ס שמכחם דווקא מחדש הרבי חידושים עצומים השופכים אור משמעות חדשה על כל מילה בגמרא
ועל הסדר שבגמרא. הנה הסברו הנפלא את המשנה האחרונה במסכת שביעית על פי הכלל "לא זו אלא אף זו" (לקו"ש חלק י"ז הדרן על מסכת שביעית),
או פרושו הקולע בבאור המשנה האחרונה שבמסכת שבת על פי הכלל "זו ואין צריך לאמר זו"(לקו"ש חלק י"ד פר' ואתחנן).
במפתח הפלאים ששמו "אמונתו אומנותו" פתח לנו את היכל תלמודו אל ההדרן במסכת נזיר(לקו"ש חלק י"ח נשא ג')
שבו מבאר באורח שמימי את כל סופה של המסכת באופן בו כל מילה מונחת בדיוק מופלא במקומה
המיועד לה. כולל שמות התנאים החולקים, הסדר בו הם מובאים, שמות האמוראים, והאגדתא המובאת אחריהם,
כולם יחד עולים ומצטרפים לתמונה בהירה וברורה המאירה את הסוגיה כולה
ומתרצת בדרך אגב קושיות עתיקות המתרוצצות בעולמה של תורה דורות רבים.
די לו לאדם שילמד ההדרן הנ"ל כדי שיטעם טעם אמיתי של סוגיה תלמודית המוארת באור יקרות מבית מדרשו של הרבי.
יש הטוענים שראייתו הרוחנית גרמה אמונתו העזה בכל פרט שבתורה, טענה זו יותר משאינה נכונה הרי שהיא מוציאה מנחלת הכלל
את מעלת האמונה העזה שבתורה וגודרת אותה ליחידי סגולה החוזים תדיר במחזות קודש.
ואנו נאמר אדרבא! ההיפך הוא הנכון היינו אמונתו הפשוטה גרמה ראייתו הנעלית ומכאן הוראה לרבים: חזקו אמונתכם ותתרבה תורתכם.
אמור מעתה, גדולה האמונה המולדת ראיית השכל, מאמונה הנולדת ממחזות קדש שאינה בגדר אמונה כלל אלא ראיה שאינה צריכה לאמונה .   את האמונה הזו, נחל מבלי משים, כל שלמד שיחותיו של הרבי, כתינוק בעריסה היורש ונוחל מבלי שידע מעלת הממון כלל.
כמה מעלות טובות לליקוטי שיחות עלינו אך מעלה זו, דווקא משום שהיא כמסתתרת מעיני הלומד, חן מיוחד לה, ומשום שמתגלה היא ללומד רק בדיעבד, קסם הצניעות עליה.
וכשאנו מברכים על כל פרחי גינת החמד של רבנו, ברכה מיוחדת שמורה לורד אמונת התורה שהנחילנו.
מודים אנו ואומרים: ובכן מה נהדר היה מראה כהו גדול, כוורד הנתון בתוך גנת חמד.
ישנם הנאות שאין מברכין עליהם ולא שאינן ראויות לברכה אלא משום שהן הן הברכה עצמה!
ואם נאמר ברכה לברכה ברכינן הרי שנמצא אדם מברך כל היום כולו ועדין אין סיפק בידו להנות מברכת ה' עצמה המושפעת עליו.
כברכות האלו היא מעלת החיות והשמחה הבאה לו לאדם הלומד דרך קבע בזה הספר, מעלה שהיא עצמה ברכה.
מלווה לו לאדם בכל רגע, לכל מקום בו יגיע יש לו עניין לאמר מפי הרבי, בעבודה ובמשפחה, בימי חול ובחגים,
בשבתות וימים טובים.
גם טרם ילמד מסכתות שלימות בש"ס יודע הוא לבאר בעמקות ובחן סוגיות שונות בכל הש"ס שהרי כל שיחה וכל הדרן
עומדים כבנין לעצמם, כעניין מושלם, וכצוק יצוק במוחו של הלומד.
אך יותר מכך השיחות משמחות לב לומדם ומעניקות לו יכולת הסתכלות חיובית על חייו ועל העולם.
די אם נדבר בשתי שיחות בלבד זו הראשונה שבחלק א' המסבירה ע"פ אמרת רבותינו נשיאנו את הצורך להתייצב נכונה בשבת
בראשית ועל ידי כך בכל השנה כולה.
השיחה הזו תנחיל לכל הלומד אותה את ההכרה הברורה המיוסדת על ההגיון הפשוט המכריח מציאות ה'
ובריאת העולם בכל רגע מחדש.
בכל רגע בחייו, בכל קושי שבדרכו תמיד יזכור את השיחה ההיא ויאמר אל לבו:
ה' הבורא את העולם ומחייה אותו בכל רגע מחדש, מהווה גם אותי בכל רגע, צופה גם את צעדי ושומר דרכי
ועל כן גם הקשיים והמכשולים משרתים בסופו של דבר אותי ואת שליחותי בעולם שהרי: "מאיתו לא תצא הרעה" כו'.
ואם ניתן דעתנו בשיחה המסבירה צחוקו של רבי עקיבא בראותו שועל שיוצא מבית קדשי הקודשים(חלק י"ט- שבת נחמו)
כמה אופטימיות והשקפה חיובית יכול אדם להשליך אל כל מאורעות חייו בלומדו שדווקא החורבן הקשה והנורא מכל
טומן בתוך תוכו את ניצני הגאולה הנעלים ביותר העתידים לבא (ע"ש)
השיחות האלו דווקא משום היותם יסודיות היינו נוגעות ביסוד שביסוד שבחיינו, מלוות הן לאדם בכל עת ובכל שעה,
בכל מקום ובכל זמן, פועלות בו פעולה תמידית, שרויות בו כברכה השרויה על האדם בכל אשר יפנה, וכאמור, ברכה לברכה לא אמרינן.
אך זאת ידע כל תמים וכל אברך! כל ילד וכל בוגר וכל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה!
אין כמו הלומד שיחותיו של הרבי הבקי בתורה כולה!
אין כמו ה"מונח" בשיחותיו של הרבי איש אמונה!
ואין השמח ובעל חיות של מצווה כמו זה הניגש בכל יום אל השיחות כאל אבן השתיה.
ועל העבודה היינו עבודת ה' שהיא עיקר גדול בכל שיחותיו של הרבי.
בא וראה כמה שונים ומיוחדים חידושי תורה אלו, יכולים הם לבקוע תהומות בעמקות העיון ולקרוע רקיעים בגובה ההשגה,
חן ההסברה נסוך עליהם וחריפות הפלפול נתונה בהם, אך לעולם יוליכונו כל אלה אל המטרה האחת היינו אל ההוראה בעבודת ה'.
בתורתו של הרבי אין הפלפול כעטרה להתנאות בה ואין החריפות כמספקת הנאת השכל, הכל כסולמו של יעקב אבינו שראשו בשמים
אך רגליו מוצבות ארצה ועל כן מלאכי תורת חיים עולים ויורדים בו ומביאים עמם הוראות מרנינות לחיי המעשה.
מכל דבר לומד הרבי הוראה לזמננו אנו, מסיפורי האבות וממאורעות השבטים, משעבוד מצרים ומהיציאה לחרות, מהמשכן ומסדר הקמתו,
מהאדנים ומעצי המשכן, מהמנורה ומהמזבח, מתרומת הדשן ומהקטרת הקטורת, מקרח ומהמרגלים, מדור המדבר ומדור דעה הנכנס לארץ,
מכולם הביא הוראה למעשה לחיינו ולזמננו ובכך למעשה החיה את כל דמויות ומאורעות התורה בחיינו אנו.
שתי מידות באומרים תורתנו נצחית, יש אומרים סיפורי התורה אכן התרחשו בעבר הרחוק ועוד יוכחו לעתיד לבא כנכונים ואמיתיים.
ויש האומרים מאורעות התורה מתרחשים בכל רגע בחייו של כל יהודי בכל מקום ובכל זמן.
יש אומרים ספר התורה כולו קודש ואמת ועל כן ראוי לנו להניחו בארון הספרים מעל לכל ספרנו,
ויש האומרים התורה מתרחשת בכל יום מחיינו, ועל כן ראוי לו זה הספר להיות תחת חיקנו.
בהוצאתו מארון הקודש, יש שיאחזו בו כקרן הצלה מהוויות עולם, אך יש שישאבו ממנו כח ועז לפעולתם בעולם.
ובחזרתו, יש המדגישים: "יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו", אך יש המטעימים: "וירם קרן לעמו".
עבודת ה' של הלומד ליקוטי שיחות, כבגד המותאם מעשה אומן לבעיות השעה, ללבטי התקופה, ולנבכי נפשו של כל אחד ואחד.
ועם זאת הוד קדומים עליו, מעשה האבות רקמוהו, ומאורעות הדורות תפרוהו.
ואנו החוזים דמותו של הרבי מבין השורות ככהן גדול היוצא מן הקדש ובגדנו בידו, משבחים ואומרים: ובכן מה נהדר מראה כהן גדול...
כהוד אשר הלביש צור ליצוריו.
ועל ההודאה ברכה מיוחדת שמורה לה לתכונה המיוחדת בתורת רבנו שלא נמצאה כמותה בקרית הספר של עמנו.
היינו היכולת להפוך מחלוקות ידועות לשיטות משלימות.
זוגות זוגות של ברי פלוגתא ידועים, כמו מודים איש לרעהו על השלמת שיטתו, על חלקו של החולקבהאדרת התורה על שני אופניה.
הנה מחלוקתם של רב ושמואל בששה מקומות במקרא המוסברים על ידי הרבי באופן בו רב מתחשב בפשט המילה שבתורה
ואלו שמואל מביט יותר על תוכנם הכללי של הפסוקים (עיין לקו"ש חלק ט"ז שמות א')
מבין השורות עולות דמויות שניהם כמודים איש לרעהו על הדגשת הפן האחר שבתורה ובוודאי שזוהי האדרת התורה המקפלת בתוכה
גם את התוכן המילולי וגם את העיוני.
כך גם שיטת ר' מאיר ור' יהודה בשלושה מחלוקות האם ההווה קובע או דווקא העתיד מכריע (עיין חלק ט"ז פר' תצווה)
שהרי ההווה והעתיד הם שני הצדדים של מטבע-מציאות החיים ואי אפשר להתחשב רק באחד מהם, על כן כך יאה לה לתורה להיות נדרשת
בשני אופנים ובשתי בחינות החיים.
או מחלוקת חכמים ור' שמעון אם האיכות קובעת או שמה הכמות חשובה יותר (עיין הדרן על מסכת עירובין לקו"ש חלק י"א)
גם הכמות ואיכות הם שני צדדי המטבע של מציאות העולם ומשניתנה הדעת על שניהם תעלה בלב הלומד
תחושת השלימות השוכנת תדיר בבין השיטים של שיחות רבנו.
הנה הסברו המופלא במחלוקת ב"ש וב"ה (עיין הדרן על ששה סדרי משנה תשמ"ח) שב"ש מחשיבים את ה"כח" וב"ה את ה"פועל,
גם הכח וגם הפועל ירדו לעולם ככרוכים זה בזה שהרי אין פועל שלא קדם לו כח, ואין הכח מתגלה בעולם ללא הפועל
וגם כאן נתינת הדעת על שניהם מוכיחה שאין התייחסות חלקית בתורה ושאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
רבות הדוגמאות לתכונת ההודאה שבליקוטי השיחות כמו ריב"ז ור' מאיר (עיין חלק ט"ז לפר' משפטים) שלפי הסברו המופלא של הרבי
כלל אינם חולקים אלא מדברים משני צדדיו של חיוב תשלומי ארבעה וחמשה, האחד כפי הנראה לנגנב, והאחר נותן דעתו על הגנב.
או ר'יוסף ור' נחמן בהדרן על מסכת סוטה ועוד ועוד...
מבין השורות של שיחות הרבי עולה דמות כולם כזוגות זוגות ההולכים בשני שבילים מקבילים כשבתווך מציאות החיים המחייבת
שני סוגי התייחסות, השבילים מקבילים אך הלבבות מאוחדים, וכולם לשם שמים מכוונים.
על כל המעלות ברכנו בראותנו כהן גדול היוצא בשלום מן הקודש, אך בברכת ההודאה מכוונים אנו גם על אלו התנאים והאמוראים
שהוציא עמו בשלום מן הקדש כשהם מודים איש לרעהו על חלקו בשלימות התורה ובהאדרת שמה בעולם.
ואנו הרואים זאת המעלה המיוחדת כל כך לרבנו. ועד כמה יגע ועמל להוכיח שיותר ממה שהדיעות מחולקות הרי שהשיטות משלימות.
ודווקא משום שאופן לימוד זה מאפיין רק אותו, מברכים אנו ומודים ואומרים: ובכן מה נהדר היה מראה כהן גדול כזר הנתון על מצח מלך.
ועל מחילת העוון היינו השיחות המבליטות את הקשר הנצחי שבין ה' לעמ"י
הנה שיחתו המבארת עניין מחצית השקל: "כמין מטבע של אש הראהו" לפי שנתקשה משה היאך יכופר עוון העגל
על כן הראהו כיצד עם ישראל הוא כמחצית המשלימה לקב"ה וא"א לנתקם מהשי"ת,
או שיחתו המפורסמת על ההגדה של פסח בה מבואר איך שכל סיבת החג וליל הסדר היא על הבחירה שבחר בנו
ועל כן בנה לנו את בית המקדש לכפר בו על כל עוונותינו מצד בחירתו העצמית בעמ"י.
שיחות אלו ועוד רבות שכמותם מלבד שמבארות בורח מופלא נושאים רבים בתורה, מקנות ללומד כבדרך אגב
את תחושת הקשר הנצחי של העם לאלוקיו בכל מקום ובכל זמן, מארבע קצוות הארץ קשור העם באלוקיו בגדיל בל ינותק,
ובכן מה נהדר מראה כהן גדול..."כגודל גדילים בארבע קצוות"
ועל המקדש היינו בית המקדש במשנתו של הרבי.
אין בית המקדש שבלקו"ש, כבית המקדש שבשאר ספרים
מאיר הוא לעולם, חלונותיו שקופים אטומים.



הוסף תגובהתגובות