ב"ה יום חמישי, ט"ו תמוז תשע"ט | 18.07.19  
 
הרב אברהם אלאשוילי
עודכן לאחרונה בג' 'אדר ב תשס"ח
גדר חובת קריאת התורה ופרשת זכור

בהלכות שבת סימן רפב סעיף טז כותב אדמו"ר הזקן "קטן היודע למי מברכין יכול לעלות למפטיר אין צריך לומר בשבת שהמפטיר אינו אלא חוזר וכופל מה שקרא השביעי אלא אפילו בפרשת המוספין ור"ח שחל בשבת וד' פרשיות יכול לעלות אם יודע למי מברכין, ואע"פ שפרשת זכור[1] היא חובה מן התורה[2] שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאים י"ח, מ"מ עכשיו הרי הש"ץ קורא בקול רם ומשמיע לצבור ומוציאם י"ח".

 

וצריך להבין: בלשונו של אדה"ז בשאלתו, מדוע מאריך בניסוח השאלה ואינו מסתפק לכתוב בקצרה "ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה לשמוע", ולאיזה צורך הוסיף התיבות "שישמענה כל אדם מישראל"?

 

כמו כן צריך להבין בגוף הסעיף:

 

א) מזה שאדה"ז הוזקק בשאלתו לפרשת זכור דוקא שהסיבה שהקטן אינו יכול להוציא את הצבור י"ח כיון שהיא מן התורה, משמע שבשאר ג' פרשיות וכן בפרשת ר"ח שחל בשבת שהן מתקנת אנשי כנסת הגדולה[3], הקטן יכול להוציא את הצבור י"ח[4]. וקשה שהרי לפני כן בסעיף ה[5] כתב אדה"ז "אין הקטן יכול להיות מקרא את העולים, דהיינו שהוא יקרא בקול רם בס"ת והעולים אומרים אחריו בלחש וכל הצבור יוצאים י"ח בשמיעה ממנו, הואיל ואינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם עד שיתחייב כמותם דהיינו משיביא ב' שערות"[6], הרי שגם בקריאת התורה שהיא מתקנת משה רבינו ולא חיוב מהתורה אין הקטן יכול להוציא את השומעים, וא"כ איך כאן בפרשת ר"ח וד' פרשיות שהן מתקנת אנשי כנסת הגדולה יכול להוציאם י"ח[7].

 

ב) ויתרה מזו, לכאורה בהלכה זו עצמה (ס"ה) יש סתירה מרישא לסיפא, שבתחילה כותב[8] "הכל עולין להצטרף למנין ז' קרואים בשבת אפילו אשה וקטן היודע למי מברכין אע"פ שאינן מחוייבין בדבר, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור", והכוונה שהקטן יכול לעלות ולקרות בתורה כמו שהיה המנהג בזמניהם[9], וכמו שמסיים "אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור", משמע שלולי זה יכלה לקרות אף שאינה מוציאה את הצבור י"ח, ואילו בסוף מסיים[10] "וכן אין הקטן יכול להיות מקרא את העולים כו'", וצריך להבין מדוע כשהקטן עצמו עולה הוא יכול לקרות בתורה, ואילו כשאחר עולה אין הוא יכול להיות מקרא[11]? ובכלל, אם הנשים והקטנים אינן מחוייבין בדבר, מדוע יכולין לעלות ולברך ולקרות?

 

ג) בתחילת הלכות אלו בריש סימן רפב כותב אדה"ז "משה רבנו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בס"ת בחמשה גברי ביו"ט וששה ביוה"כ וז' בשבת", ומקורו מהירושלמי מגילה פ"ד ה"א, אבל בירושלמי עצמו לא מובא שמשה תיקן להם גם את מנין העולים, ואדה"ז העתיקו מהמג"א ריש סי' קלה[12], וצריך להבין מה הכריח את המג"א ואדה"ז לסבור שמשה הוא שתיקן את מספר העולים, מדוע לא לקבל את דעת הב"ח בסי' רפב שמשמע מדבריו שעזרא תיקן את מספר העולים.

 

ב

 

והביאור בכל זה, ובהקדים ההבדל בין תקנת קריאת התורה לבין התקנה לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, שבקריאת התורה התקנה היתה: א) שיקראו בתורה בצבור דוקא[13], ואינה חובת היחיד, וכמבואר בלקו"ש ח"ד ע' 1283 ש"אין ענינה לקרב ולאחד את היחידים ולעשותם צבור, ואדרבה מדיני קריאת התורה אשר כשיש כבר צבור קורין בתורה, ובפרט את"ל שקריאת התורה חובת הצבור היא[14] ואינה חלה על היחיד". ב) עיקרה של קריאה זו בשביל להשמיע, וכמו שכתב הצ"צ בשו"ת או"ח סי' לה אות ז' ש"זו היתה התקנה שיקראו בצבור בשביל שמיעת הצבור[15], כמ"ש הרמב"ם"[16]. ואילו בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום התקנה היתה: א) לכל אחד ואחד. ב) לקרוא דוקא, ולא שמיעה. חילוק זה בין שתי התקנות מבואר בלשונו של הרמב"ם (סופי"ג מהל' תפלה) ואדה"ז (סי' רפה ס"א) "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע פרשת אותו שבוע שנים מקרא ואחד תרגום"[17].

 

ויש לומר שאחד הנפק"מ להלכה בין קריאת שנים מקרא ואחד תרגום לבין שמיעת קריאת התורה, שחובת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום צריך לקרוא את כל הפרשה מתחילתה ועד סופה כל מילה ומילה, ואילו בתקנת שמיעת התורה בצבור אף שחובה על הבעל קורא לקרוא כל מילה ומילה באופן מדוייק הרי השומעים אינם מחוייבים לשמוע כל מילה, וגם כאשר נשמטו מהם מילים בשמיעתם מהקריאה יצאו י"ח בשמיעת הפרשה.

 

דבר זה יש ללמוד גם מהמובא בשוע"ר סי' רפה ס"ח שדן שם האם ניתן לצאת י"ח קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בשמיעת קריאת התורה מהש"ץ, ש"יש אומרים שיוצא י"ח בשמיעת הקריאה מהש"ץ אם שמע כל הפרשה בבירור .. אלא שלכתחילה אין לסמוך על השמיעה מטעם שנתבאר בסי' נט". והנה, ממה שכתב "אם שמע כל הפרשה בבירור" משמע דלענין שמיעת קריאת התורה אין צורך כ"כ לשמוע את כל הפרשה בבירור, ורק לענין שנים מקרא יש לשמוע בבירור. וכן מוכח גם ממה שכתב בהמשך "אלא שלכתחילה אין לסמוך על השמיעה מטעם שנתבאר בסי' נט" סעיף ד, ושם נתבאר שלכתחילה אין לסמוך על שמיעת ברכות ק"ש מהש"ץ "כי שמא יפנה לבבו באמצע הברכה לדברים אחרים ולא ישמע מהש"ץ", אם כן גם לענין שנים מקרא אין לסמוך על שמיעה מהש"ץ כי שמא יפנה לבבו לדברים אחרים ולא ישמע כמה מילים מהש"ץ ולא יצא י"ח. אך לענין שמיעת קריאת התורה משמע שאין חוששים לזה, משום שלכתחילה לא חייבו את הצבור לשמוע כל מילה מקריאת התורה[18].

 

והטעם לחילוק זה הוא פשוט, כשהתקנה לכתחילה היא לקרוא בעצמו ואדם רוצה לצאת בשמיעה מאחר או מש"ץ, אזי אומרים לו שהוא חייב להאזין לכל מילה ומילה כמו שהוא צריך לעשות כשהיא קורא בעצמו, אבל כשהתקנה מלכתחילה היא רק לשמוע, אזי לא חייבו שהאדם ישמע כל מילה ומילה מהש"ץ, אלא העיקר שישמע את תוכן הדבר הנקרא, ולכן גם כשנשמטו ממנו מילים בודדות יצא י"ח.

 

ויש לומר שדבר זה שעיקר תקנת משה רבנו בקריאת התורה היא השמיעה ולא הקריאה יש ללמוד מתקנת משה רבנו עצמו שחלק מהתקנה היתה שיקראו בתורה שבעה עולים, דמזה משמע שמשה עצמו חילק את תקנתו לשני חלקים, הא' ששבעה עולין יקראו בתורה, והב' שהצבור ישמע מהן, דאם כוונת משה רבנו היתה שכל הצבור יקראו בתורה, לא היה מתקן ענין של שבעה עולים כלל.

 

ויש לומר שמזה גופא שכתב הרמב"ם שהתקנה היתה לשמוע למדו המ"א ואדה"ז שענין שבעה עולים הוא חלק מתקנת משה רבנו ולא תקנת עזרא, משום שענין של שבעה עולים אינו ענין שולי בתקנת קריאת התורה, אלא זוהי חלק בלתי נפרד מהגדרת תקנת הקריאה, ששבעה עולים יקראו בתורה בברכה תחילה וסוף וחובת הצבור היא רק לשמוע, ולכן חייבים לומר שענין זה נקבע כבר בתחלת התקנה ולא מאוחר יותר[19].

 

ג

 

והנה בענין זה מצינו חידוש מפתיע בשו"ת הצ"צ סי' לה בסופו[20] וז"ל: "ומ"ש הכל עולין למנין ז', על כרחך צריך לומר דאף שהחיוב לקרות ז', אבל אין החיוב על הצבור ממש שישמעו קריאת ז', רק שז' יהיו קורין, ולא דמי למקרא מגילה שכל אחד חייב לשמוע כל המגילה". כלומר, בנוסף להמבואר לעיל שאין חובה לשמוע כל מילה מהפרשה, מחדש הצ"צ שאין חובה על הצבור לשמוע את כל הפרשה, אלא יכולים לצאת י"ח גם בשמיעת חלק או רוב הפרשה, ועפ"ז הוא מתרץ מה שהקטן עולה לתורה וגם קורא אף שאינו מוציא את הצבור ידי חובתם, כיון שהצבור כבר יצאו י"ח בכך ששמעו מהגדולים שעלו וקראו בתורה חלקים מהפרשה.

 

ולכאורה תמוה שכיון שמשה תיקן להם לישראל שיקראו פרשה בכל שבת, איך אפשר לומר שאין חיוב לשמוע את כל הפרשה, ורק חלקה?

 

ויש לומר שהצ"צ למד חידוש זה מדברי המ"א ואדה"ז שכתבו שמשה תיקן להם לישראל לא רק שיקראו בתורה בכל שבת אלא גם שבקריאה זו יקראו שבעה עולים, ובמנין השבעה עולים יכול להיות גם קטן, כדברי הברייתא[21] "הכל עולין למנין שבעה", וכיון שגם קטן יכול לעלות ולקרוא, הרי מוכח שכבר מתחילת התקנה לא היתה החובה לשמוע את כל הקריאה מאנשים שמוציאים את הצבור י"ח, אלא העיקר ששבעה עולים יקראו בתורה, וחובת השמיעה היתה לשמוע חלק מהעולים ולא את כולם. כלומר, אילו משה היה מתקן לישראל רק שיקראו בתורה, ואח"כ היה בא עזרא ומתקן שיקראו שבעה עולים (כמשמעות הב"ח), אז לא היה ניתן לומר שאין חובה לשמוע את כל הפרשה, שהרי משה תיקן לקרוא את כל הפרשה בקריאה אחת כדי שישמעו את כל הקריאה, ועזרא בתקנתו לשבעה עולים לא יכול להוריד חובה זו שתיקן משה. אבל כיון שלדעת המ"א ואדה"ז משה עצמו הוא שתיקן שיקראו שבעה עולים, למד מזה הצ"צ שתקנה זו של משה מגבילה בעצם את חובת השמיעה שהוא עצמו תיקן, לחלק מהקריאה בלבד.

 

ואילו המג"א ואדה"ז עצמם למדו זאת מדברי הברייתא "הכל עולין למנין שבעה" גם קטן וגם אשה, מזה שהברייתא התירה לקטן לעלות ולקרות בשבת, מוכח מזה ששבעה עולים הוא חלק בלתי נפרד מתקנת משה, שאילו משה היה מתקן רק שיקראו את כל הפרשה בקריאה אחת, הרי שישנה חובה לשמוע את כל הפרשה, ואיך התירו חכמים לקטן לעלות ולקרות והרי אינו מוציא אחרים י"ח, אלא מוכח שמנין שבעה עולין הוא חלק מהתקנה של משה, לכן אמרו חכמים שגם קטן עולה למנין שבעה, כי מלכתחילה לא היתה התקנה שישמעו את כל הקריאה העיקר שיקראו שבעה עולים, והציבור יוצא י"ח במה ששמעו חלק מהעולים הגדולים.

 

ועפ"ז יש ליישב, מה שכתב אדה"ז בהמשך ההלכה שהקטן לא יכול להיות מקרא את העולים, ומשמע מדבריו שלא רק את כל הפרשה הוא לא יכול להקרות, אלא גם חלק מהפרשה הוא לא יכול להקרות, ולכאורה הרי נתבאר לעיל שאין החובה לשמוע את כל הפרשה, ומדוע הקטן לא יכול להקריא חלק מהפרשה?

 

והביאור בזה, ישנו הבדל בין שהקטן קורא בתורה כחלק ממנין שבעה עולים, שאז הוא אינו חורג מתקנת משה, ולכן יכול לקרות את חלקו בקריאה בתור עולה ממנין שבעה עולים, לבין זה שהקטן יקרא בשביל עולה אחר, שלזה לא ניתן לא היתר, שהרי הגדול עולה לתורה, וממילא הצבור זקוק לשמיעה ממנו, ואין הקטן יכול לקרוא במקום שהגדול עלה, כיון שאינו מוציא י"ח. ויש לומר שגם כשקטן עולה אין הקטן יכול להיות מקריא שלו, כי רק לקטן העולה נתנו היתר לקרוא בתור עולה לתורה, ולא לקטן שלא עלה לתורה.

 

ד

 

אך הא גופא צריך ביאור, מדוע לכתחילה התירו לקטן ולאשה להיות חלק משבעה עולים, ולא תקנו שכל העולם יהיו גדולים וזכרים ברי חיובא?

 

ויש לומר הביאור בזה ע"פ מה שכתב רבנו שם ס"ח "ממזר מותר לעלות לתורה שגם לו ניתנה התורה שהרי הוא חייב בכל המצות האמורות בתורה". כלומר, התנאי היחידי להתיר לעלות לתורה הוא אחד, כל מי שניתנה לו התורה יכול לעלות לתורה ולברך ולקרוא, כי יש לו חלק בתורה, והרי הברכה היא על עצם נתינת התורה, כמבואר בשוע"ר סי' מז ס"א[22]. ולכן קטנים ונשים שגם הם היו במעמד הר סיני וגם הם קבלו את התורה יכולים לעלות ולברך ולקרות בתורה, כי גם להם ניתנה תורה.

 

אך עפ"ז צריך להבין את דברי אדה"ז במה שכתב שנשים וקטנים יכולים לעלות לתורה "אע"פ שאינן מחוייבים בדבר", והרי ע"פ האמור לעיל גם להם ניתנה התורה, ומדוע אינם מחוייבים בדבר?

 

והנה מקור הדברים הוא במג"א סוסק"ב, אלא שהמג"א פירט יותר וכתב שנשים אינן חייבות בתלמוד תורה ולכן אינן חייבות לשמוע קריאת התורה, אבל אח"כ הוסיף שיש סברא לומר שהן כן חייבות לשמוע את הקריאה כמו במצות הקהל שנשים היו חייבות לשמוע קריאת התורה מהמלך. ואילו אדה"ז השמיט כל זה בהעתקתו את כל דברי המג"א הנ"ל, ומשמע שלא ס"ל כן, וצריך להבין הטעם?

 

אבל ע"פ הנ"ל מובן, שכן כאמור לעיל תקנת קריאת התורה של משה רבנו נחלקת לשני חלקים, הא' קריאת התורה בצבור כדי שישמעו הקריאה, והב' ששבעה עולין יקראו בתורה, וכוונת אדה"ז במה שכתב "אע"פ שאינן מחוייבין בדבר", כוונתו לתקנת הקריאה בצבור ע"מ לשמוע הקריאה, שבזה הקטנים והנשים אינן חייבים, כיון שאינם חלק מהצבור[23] (ולא מצד זה שאינן חייבות בתלמוד תורה כבמג"א), אבל לעלות ולקרות בתורה ולהיות חלק משבעה עולים יכולים כיון שגם להם ניתנה תורה.

 

ה

 

אך עדיין צריך ביאור, מדוע הקטן יכול לעלות ולקרות במפטיר בר"ח שחל בשבת ובד' פרשיות, שהרי כאן תקנת אנשי כנסת הגדולה היתה שיקראו מענין ר"ח או מענין ד' פרשיות בנוסף לפרשת השבוע שתיקן משה רבנו, וא"כ אף שבפרשת השבוע הקטן יכול לעלות ולקרות, זהו משום שיש גדולים אחרים שעלו וקראו כבר בפרשה וצבור שמעו חלק ניכר מהפרשה, לכן אין מניעה שהקטן יקרא חלק מהפרשה, כמ"ש הצ"צ, אבל כאן אם הקטן יקרא בפרשת ר"ח או ד' פרשיות הצבור לא יצא כלל י"ח שמיעת פרשת ר"ח או ד' פרשיות?

 

והביאור בזה נראה ע"פ מה שכתב אדה"ז בסי' רפב סי"ג בענין שבשבת ר"ח או בד' פרשיות מוציאין ב' ספרים ומשלימין שבעה עולים בספר הראשון ובשני מעלין מפטיר בפרשת ר"ח או בד' פרשיות, ועל כך שואל אדה"ז אף שקריאת המפטיר בכלל אינו אלא בשביל כבוד התורה ולא בשביל חובת היום, שהרי נשלמו שבעה עולים בספר הראשון, ואיך קוראים פרשת ר"ח וד' פרשיות שהם חובה בתור מפטיר, וע"ז עונה אדה"ז שאין בזה שום בעיה "שהרי קריאת הפרשה בכל שבת היא מתקנת משה רבינו ע"ה, ואעפ"כ היה המפטיר משלימה בימי חכמי הגמרא" (כמבואר שם בסי"ב). מבואר מדבריו שתקנת אנשי כנה"ג לא יכולה להיות יותר חמורה מתקנת משה רבנו, ואם בקריאת התורה שתיקן משה המפטיר היה משלים את הקריאה כל שכן שבקריאת פרשת ר"ח וד' פרשיות שתיקנו אנשי כנה"ג המפטיר יכול לקרוא אותן.

 

ע"פ אותה סברא ניתן לומר גם לענין לעלות קטן לקריאת פרשת ר"ח וד' פרשיות, כיון שהקטן יכול לעלות לתורה ולקרות בפרשת השבוע שהיא מתקנת משה רבנו, כל שכן שיכול לעלות לקריאת פרשת ר"ח וד' פרשיות. ויתרה מכך, לא יכול להיות שהמפטיר שכל תקנתו היא בשביל כבוד התורה יהיה יותר חמור משבעה עולים שתיקן משה, ואם קטן יכול לעלות ולקרות כחלק משבעה עולים כל שכן שיכול לעלות ולקרות בתור מפטיר בפרשת ר"ח ובד' פרשיות[24].

 

ו

 

אך כל זה בפרשת ר"ח ובד' פרשיות מלבד פרשת זכור, אבל פרשת זכור שונה מכל הפרשיות, כדלקמן. וכעת נראה כמה מדוייקים עמוקים ונפלאים דברי אדה"ז בשאלתו מפרשת זכור: "ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח", אין זו סתם שאלה שמחכה לתשובה, אלא זו שאלה שבעצם מחדדת ומבהירה ומסכמת במשפט קצר את כל האמור לעיל עד כה. זוהי שאלה שמגדירה בעצם את ההבדל הגדול בין פרשת זכור לבין שאר כל הקריאות שתיקן משה או שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, וההבדל הוא בשני דברים: א) פרשת זכור "היא חובה מן התורה", משא"כ בשאר כל הפרשיות שהן מתקנת משה רבנו או אנשי כנסת הגדולה. ב) פרשת זכור החובה היא "שישמענה כל אדם מישראל", כלומר אין זו חובה על הצבור כבשאר פרשיות אלא היא חובה על אחד ואחד מישראל. אמנם בדבר אחד משתווה פרשת זכור לשאר הפרשיות, שהחובה היא "שישמענה", לא חובת קריאה כבמגילה וכבשנים מקרא ואחד תרגום, אלא החובה מלכתחילה היא השמיעה כבשאר פרשיות.

 

וכיון שכך נשאלת השאלה היא איך הקטן שאינו מחוייב בשמיעת פרשת זכור יכול לעלות למפטיר ולקרוא ולהוציא את החייבים בשמיעה זו, שהרי קריאת מפטיר זו אף שכל ענינה משום כבוד התורה כאן שונה הדבר, כיון שקריאת פרשת זכור אינה נגזרת מקריאת שאר הפרשיות שחיובם על הצבור מתקנת משה או חכמים, אלא היא חובה מן התורה כחיוב בפ"ע על כל אחד, ועל זה בא התירוץ שכיום אין בעיא לעלות קטן למפטיר זה, משום שהקטן רק עולה אבל לא קורא, כי עכשיו העולה כלל לא קורא, ולא רק בפרשת זכור אלא בכל קריאת התורה "הש"ץ קורא בקול רם ומשמע לצבור ומוציאם ידי חובה". וא"כ גם בפרשת זכור מוציא הש"ץ י"ח את כל אדם מישראל בשמיעתם ממנו את קריאת פרשת זכור.

 

ז

 

סיכום הדברים בגדר כל סוגי הקריאות:

 

פרשת זכור היא חובה מן התורה על כל אחד מישראל שישמעו את הקריאה מפי אדם החייב בשמיעה זו כמותם, ולכן אין הקטן יכול לקרוא אף שיכול לעלות לתורה גם למפטיר זה.

 

קריאת התורה נתקנה ע"י משה רבנו כדי להשמיע לצבור את הקריאה, אך חלק נוסף ובלי נפרד מתקנת משה רבנו היא ששבעה עולין יקראו בתורה, כלומר חובת הקריאה היא על שבעה עולין וחובת הצבור לשמוע, וקטן יכול לעלות ולקרות בתורה כי גם לו ניתנה התורה, ומצד התקנה אין הצבור מחוייבים לשמוע את כל הקריאה, ודיה שישמעו חלקה או רובה.

 

פרשת ר"ח וד' פרשיות (מלבד זכור) היא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, וקטן יכול לעלות ולקרות אותן, מכ"ש שיכול לעלות ולקרות פרשת השבוע.

 

שנים מקרא ואחד תרגום, החובה על כל אחד לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ולא יוצאים בשמיעת הקריאה מן הש"ץ, אלא א"כ בשעת הדחק.

 

ח

 

אך כל זה לפלפולא מצד גדר התקנה של קריאת התורה, אבל לענין הלכה למעשה אין לנו אלא מה שכתב כ"ק אדמו"ר הרש"ב במודעתו הידועה לענין חובת השמיעה בקריאת התורה, ובסוף דבריו כותב כך: "היוצא מכל הנ"ל שצריך כל אחד לשמוע קריאת התורה מפי הש"ץ, ואסור אפילו ללמוד בעת קריאת התורה, וכ"ש לשוח שיחה בטלה ח"ו, וטוב שישמע מתוך החומש, וח"ו לא יסייע להש"ץ ולא יקרא עמו בקול, כי אם ישתוק וישמע את הקריאה, ועל זה נאמר (ראה ישעיה מח, יח): לו הקשבת למצותי והיה כנהר שלומך, כו'".



[1] מזה שהזכיר רק פרשת זכור משמע שס"ל שפרשת פרה היא רק דרבנן, ודלא כדעת המחבר בסי' קמו ס"ב. וראה הדעות בזה באנצ"ת ערך ארבע פרשיות.

[2] ואף שלעיל סי"ג כתב שקריאת ד' פרשיות היא מתקנת אנשי כנה"ג ראה לקו"ש חכ"א ע' 190 הערה 1 שעצם חובת הקריאה היא מן התורה, אבל התקנה לקרוא דוקא לפני פורים היא מדרבנן.

[3] כדלעיל סי"ג. ואף שבירושלמי מגילה פ"ד ה"ב נזכר שהקריאה בר"ח היא מתקנת משה רבינו, הרי: א) אדה"ז השמיטו בס"א בהעתקת הדברים מהירושלמי, ב) י"ל שאמנם התקנה לקרוא בר"ח בכלל היא של משה רבינו (ולפ"ז צ"ע מדו"ע אדה"ז השמיטו בס"א), אבל התקנה לקרוא גם בר"ח שחל בשבת בהוצאת ספר שני היא מתקנת אנשי כנה"ג. ועצ"ע.

[4] ואין לומר שאמנם גם בזה ס"ל לאדה"ז שהקטן אינו מוציא, אלא שנקט החמור יותר שהיא מן התורה, ולחדש שגם בזה הקטן יכול לעלות לתורה, זה אינו כי בדרך כלל סגנונו של אדה"ז בשלחנו בכלל הוא ללכת מן הקל אל החמור, ואף כאן היה לו להקדים "ואף שחובה לשמען", ואח"כ לעבור לפרשת זכור שהיא דאורייתא, ומזה שעבר ישר לפרשת זכור משמע שס"ל שמשאר הפרשיות אין שאלה, וכבפנים.

[5] ס"ה.

[6] יש לעיין האם כוונתו שצריך לברר אם הביא ב' שערות כבדברים שחיובם מן התורה, ולא לסמוך על החזקה כבדברים שחיובן מדרבנן, כמבואר בשוע"ר סי' נה ס"ו וסי' רעא ס"ז. וראה סדר ברה"נ פ"ב סי"ב.

[7] ואף שתקנת משה רבנו חמורה יותר (שהיא לפחות כדברי קבלה, וראה הערה הקודמת) מתקנת אנשי כנסת הגדולה (שהיא רק דרבנן), אבל בלאו הכי קשה שהרי גם לדברים שחיובם מדרבנן כמו מגילה וכיו"ב אין הקטן יכול להוציא את הגדול, כמבואר בשוע"ר סי' קפו ס"ג.

[8] ומקורו בברייתא מגילה כג, א.

[9] היינו בזמן המשנה והגמרא, והתוספות הם שחידשו ענין זה שהש"ץ הוא הקורא  ראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לה אות ד. וראה גם בשוע"ר סי' קפה ס"ב "בזמן הזה העולה אינו קורא בעצמו". ובסי' רפב סוסט"ז "עכשיו הרי הש"ץ קורא בקול רם".

[10] ומקורו במ"א סק"ו.

[11] וכן הקשה הצ"צ בחידושיו על המשניות מגילה (עז, ב).

[12] שכן משמע מהרמב"ם הל' תפלה רפי"ב, שמזה שהרמב"ם כותב שאת מנין העולים בימי שני וחמישי תיקן עזרא הסופר, הרי משמע שס"ל להרמב"ם שאת מנין העולים בשבת תיקן משה רבנו.

[13] ומטעם זה תקנו חכמים לכל אחד ואחד לקרוא גם שנים מקרא ואחד תרגום, ולא הסתפקו בקריאת התורה, כיון שתקנת הקריאה היתה בצבור דוקא, ואילו קריאת שנים מקרא ואחד תרגום היא חובת היחיד שישלים פרשיותיו עם הצבור - ראה ברכות ח, א-ב. רמב"ם סופי"ג מהל' תפלה. שוע"ר סי' רפה ס"א וס"ח. וראה עוד לקמן.

[14] מלחמות ה' להרמב"ן פ"א דמגלה. אבל יעויין בתקו"ז תכ"א (סג, א) ד"ה קרבנא רביעאה. ציונים לתורה כלל ט. צפנת פענח על הרמב"ם הל' תפלה רפי"ב.

[15] והנה בגדר חובת השמיעה ניתן היה לומר שאין זה חיוב פרטי על כל אחד ואחד מהצבור לשמוע הקריאה, אלא היא חובה של הצבור ככלל (כלומר שיהיו לפחות עשרה מישראל שישמעו את הקריאה), וכדמשמע מלשון אדה"ז בסי' רפב ס"ה "וכל הצבור יוצאים י"ח בשמיעה ממנו", ועד"ז בסי' רפב סוסט"ז "הש"ץ קורא בקול רם ומשמיע לצבור ומוציאם י"ח", בשני מקומות אלו מדגיש אדה"ז בלשונו את הצבור, היינו שהיא חובת הצבור ולא חובה על כל יחיד מהצבור. אך זה אינו, דהנה בסי' רפד סי"א כותב אדה"ז "שחובה הוא על הכל לשמוע ההפטרה כמו הפרשה שבספר תורה", מדגיש בלשונו שהיא "חובה על הכל", והיינו על כל אחד ואחד מהצבור, וכמו שכותב בתחילת הסעיף "לא יתחיל המפטיר להפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת כדי שגם הגולל יוכל להבין ולשמוע ממנו", היינו אפילו הגולל כאדם יחיד מהצבור חייב לשמוע ההפטרה כמו שחייב לשמוע את קריאת התורה.

[16] הל' תפלה רפי"ב "שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה".

[17] וראה שוע"ר סי' רפה ס"ח שדן בענין אם האדם יכול לצאת ידי שנים מקרא ואחד תרגום בשמיעה מהש"ץ, ולדעה הב' שם אי אפשר לצאת כלל בשמיעה מהש"ץ, כיון "שמלבד שמיעה זו חייב לקרות שמו"ת". ואף שבכל מקום הדין הוא ששומע כעונה, י"ל שכאן שונה הדבר כי לכתחילה זאת היתה התקנה שיקראו שנים מקרא ולא להסתפק בשמיעה מהקורא.

[18] אבל ראה לשון הרמב"ם שם סופי"ג ואדה"ז ריש סי' רפה "אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו .. שנים מקרא ואחד תרגום". ואולי י"ל שאין כוונתם שיש חובה לשמוע כל התורה כולה בצבור, אלא כתבו זאת לרבותא שאף אם שמע את כל התורה כולה בלי להשמיט אפילו תיבה אחת, בכ"ז חייב לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום לעצמו.

  ואין להקשות מדין המובא בשוע"ר סי' רפב ס"כ שאם דילג הש"ץ אפילו תיבה ואפילו אות אחת צריך לחזור ולקרות אותו כו' ע"ש, כי שם מיירי מדין הקריאה, שהקריאה לא היתה כשורה, אבל לא שהצבור לא יצא ידי חובת השמיעה. 

[19] ע"פ המבואר בפנים אולי אפשר לבאר דבר תמוה אחר בשוע"ר והוא בענין בענין תקנת ההפטרה, דהנה בסי' רפד ס"א כותב רבנו "המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים בשבת ששבעה עולים לקרות בתורה וצריך שיפטיר בנביא ג' פסוקים כנגד כל אחד מהעולים, מפני שפעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וקראו בנביאים מענין הפרשה שבעה כנגד השבעה שהיו צריכים לקרות בתורה ולא היו פוחתין מג' פסוקים לכל אחד .. והרי בין כולם כ"א פסוקים, ואח"כ כשבטלה הגזירה וחזרו לקרות בתורה התקינו שיהא אחד קורא בנביא מענין הפרשה כ"א פסוקים בשבת". ולכאורה סדר הדברים בדברי אדה"ז וניסוחם תמוה ביותר, שעשה מעיקר טפל ומהטפל עיקר, והיה לו להתחיל בעצם התקנה שיקראו בכל שבת הפטרה מענין הפרשה שקראו באותה שבת ורק אח"כ היה לו לכתוב שלא יפחות מכ"א פסוקים, ולמה הפך הסדר? וע"פ המבואר בפנים יובן, כיון שלדעת אדה"ז ענין שבעה עולים בשבת הוא ענין מרכזי בתקנת קריאת התורה של משה רבנו, לכן דבר זה בא לידי ביטוי גם בענין תקנת קריאת ההפטרה, שהרי בתחילה בזמן השמד שגזרו שלא לקרות בתורה, מצאו להם תחליף לקרוא בנביא במקום בתורה, אך לא הסתפקו בקריאה בנביא סתם, אלא העלו שבעה עולים בקריאת ההפטרה כמו בקריאת התורה, ודוקא דבר זה נתן חשיבות להפטרה, ולכן מספר הפסוקים בקריאת ההפטרה בזמן ההוא היה חלק בלתי נפרד מענין קריאת ההפטרה, כי ללא זה לא יכלו לעלות שבעה עולים להפטרה, ולכן גם כיום אף שלא מעלים שבעה עולים בהפטרה, וגם הדין הוא שאם נשלם הענין בפחות מכ"א פסוקים מסתפקים בזה (כמבואר שם), בכ"ז כיון שמנין כ"א פסוקים היה מעיקרי תקנת ההפטרה בימים ההם, לכן גם כיום הדין הוא שלכתחילה יש לקרוא כ"א פסוקים. ועוד יש להאריך בזה ואכ"מ.

[20] ועד"ז כתב בחידושי צ"צ שם עז, ג.

[21] מגילה כג, א.

[22] וראה גם לקו"ש חי"ד ע' 149 ואילך ובהערה 11 שם.

[23] כמו שאינן מחוייבות בתפלה בצבור, או בכל דבר שניתקן בצבור. משא"כ מצות הקהל היא חובה על כל אחד ואחד להקהל לעלות למקדש כולל הנשים, כמבואר בפסוקי הקהל. ועפ"ז יש להסביר עוד לשון של אדה"ז בנוגע לקטן ש"אינו יכול להוציאם י"ח עד שיתחייב כמותם דהיינו משיביא ב' שערות", שכוונתו שעד שהקטן לא יתחייב כמותם במצות ויהיה חלק מהצבור, לא יוכל להוציא אותם י"ח. וע"ד המבואר בשוע"ר סי' נה ס"ה בענין צירוף קטן לצבור. וראה לעיל הערה 7.

[24] ועפ"ז יש ליישב גם מה שקטן יכול לקרוא ההפטרה (כמבואר בשוע"ר סי' רפד ס"ח) "אף שחובה הוא על הכל לשמוע ההפטרה" (כלשון אדה"ז שם סי"א), ואיך הצבור יצאו י"ח בשמיעתם מהקטן, אלא כיון שענין קריאת ההפטרה נגזר בעצם מתקנת הקריאה בתורה כמבואר שם ס"א, הרי לא יתכן שקריאת ההפטרה תהיה יותר חמורה מהקריאה בתורה עצמה שקטן לא יוכל לעלות ולקרות, וכיון שבקריאת התורה הקטן יכול לעלות ולקרות, כ"ש שבהפטרה יכול לעלות ולקרות.




הוסף תגובהתגובות