ב"ה יום ראשון, י" כסלו תשפ" | 08.12.19
כניסת הנפש הקדושה באדם

מתי היא כניסת הנפש הקדושה באדם? ביום י"ג שנים ויום אחד, או בשעת המילה? ביאור דברי רבינו הזקן * עניין מעובד משיחותיו של הרבי
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף" (נ, כג)

יולדו על ברכי יוסף: כד איתילדו גזירינון יוסף. (תרגום יונתן בן עוזיאל)

כתב בשולחן ערוך רבנו הזקן (מהד"ב ס"ד ס"ב), שאע"פ שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא ביום י"ג שנים ויום אחד, מ"מ תחילת כניסת הנפש הקדושה בגוף, היא בשעת המילה.

בשו"ע שם אין מצוין מקור לדבר זה. ולכאורה ניתן לומר שהמקור לכך הוא מספר מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאווה (ח"ד עמוד קלא) וכן מהראשית חכמה (בסופו), שפוסק להלכה כדעה בגמרא (במסכת סנהדרין קי, ב) האומרת: "קטן מאמתי בא לעולם הבא... משעה שנימול". והרי העובדה שגופו של יהודי יכול לקום לתחיה, היא מצד הארת הנשמה בגוף בפנימיותו, ועל כן בכוח הנשמה הנצחית לפעול את תחיית הגוף מחדש. ואם כן, פסקו של בעל "מנורת המאור" שמשעה שנימול ראוי התינוק לקום בתחיית המתים, מהווה מקור לפסקו של רבינו הזקן, שתחילת כניסת הנפש הקדושה אצל יהודי היא במצוות מילה.

אמנם נראה עוד לומר, ששורשו של פסק זה במקור קדום יותר, והוא מתוך דברי התרגום יונתן כאן המפרש על המילים "יולדו על ברכי יוסף" – "כד אתילידו גזירינון יוסף". ולפי זה מתפרש שהברית היא בזמן הלידה (בזמן ש"יולדו" אז "גזירינון"). ולכאורה הדבר קשה, שהרי הברית לא נעשית בילד מיד בשעת לידתו אלא לאחר זמן, ומדוע א"כ נחשבת כזמן לידתו.

אך עפ"י דברי רבינו הזקן הדבר מובן, שכן בעת הברית נעשית כניסת הנפש הקדושה בגוף, שהיא בדוגמת לידה.

אמנם מבואר בגמרא (מסכת נידה ל, ב) שעוד קודם לידת התינוק, בהיותו במעי אמו, "נר דלוק לו על ראשו" ומלמדים אותו את כל התורה כולה, ו"משביעים אותו תהי צדיק וכו'", היינו שמשביעים את הנשמה לגבי הנהגתה בגוף לאחר שיולד, ונמצא אם כן כי אף בטרם הולדתו כבר קשורה הנשמה לגוף.

אך ההבדל הוא בכך, שקודם לידתו הנשמה אינה מאירה בגוף בפנימיותו, אלא רק באופן מקיף, וכדיוק הלשון: "נר דלוק לו על ראשו" – מעליו בלבד. אך כניסת הנשמה בגוף בפנימיות – "כניסת נפש הקדושה" – נעשית בשעת המילה.

ובטעם הדבר נראה לומר, שכן טבעם של הגוף והנפש הבהמית מצד עצמם הוא להמשך לכל דבר גשמי וחומרי, וכמו שנאמר (קהלת ג, כא): "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ". ועל ידי ברית מילה נחלשת התאווה הגשמית, וכמו שמבאר הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג, פ' ל"ה ומ"ט), כי עניינה של ברית המילה הוא להחליש אצל האדם את ההתלהבות והעונג שבגשמיות, וכיון שכן אז מתגברת ההתלהבות והעונג שבקדושה. ולכן אז דוקא מקבל הגוף את הנשמה האלוקית בפנימיותו.

מעובד ע"פ לקו"ש ח"כ פרשת ויחי עמ' 246 וח"ג פרשת לך-לך עמ' 763.

י"ד בטבת תשס"ז