ב"ה ערב ש"ק, כ"ב מנחם-אב תשע"ט | 23.08.19
אופן לימוד התורה בדרך

לא לעיין בהלכה בדרך, או לא לעסוק בעיון, מהי סברת המחלוקת – האם מותר ללמוד תורה בעיון בדרך. עניין בנגלה משיחות הרבי על פרשת השבוע
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"וישלח את אחיו וילכו ויאמר אלהם אל תרגזו בדרך" (מה, כד)  

אל תרגזו בדרך: אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. (רש"י)

מקור דברי רש"י הוא במסכת תענית (י, ב) שם נאמר: "אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגזו עליכם הדרך".

וביארו המפרשים (כלי יקר ונחלת יעקב כאן), שכוונת הגמרא היא לומר שיוסף אמר לאחים שימנעו מעיון הלכה בדרך – "אל תתעסקו בדבר הלכה", שלשון עסק מורה על עיון ופלפול ההלכה, אבל פשוט הדבר שישנו חיוב ללמוד תורה בדרך לגירסא, וכפי שנאמר במדרש על הפסוק (בראשית רבה פכ"ד, ב בסופו): "אל תעמידו עצמכם מדברי תורה", דהיינו שיוסף ציווה על האחים שלא יפסיקו כלל מדברי תורה.

אולם תוספות (שם) הביאו על "אל תרגזו בדרך" – "ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה", שמשמע מכך שיוסף ציוה להם שצריכים לעסוק "בדבר הלכה" דהיינו גם לעיונא, וכמו שביאר המהרש"א (עה"ת כאן).

ולפי גירסא זו במדרש נמצא כי אמנם ישנה מחלוקת בין הגמרא לבין המדרש, שלפי דברי הגמרא הזהירם יוסף שלא יעיינו בדבר הלכה, אך לפי המדרש הזהירם יוסף שאכן יעסקו בדבר הלכה בעיון.

ויש להבין מהי סברת המחלוקת ביניהם בענין זה – האם ישנו חיוב ללמוד תורה בעיון בדרך או לא.

ונראה לבאר זאת על פי דברי השל"ה (קפה סע"א) שכתב: "חיוב גדול הוא על המהלך בדרך שיעסוק בתורה...וגרסינן נמי בסוטה ובמסכת תענית (י, ב): 'שני ת"ח ההולכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף'...ע"כ לא יזוז להרהר בד"ת לקיים מ"ש (משלי ו, כב) 'בהתהלכך תנחה אותך' וילמוד בע"פ מה שיוכל או יעסוק באיזה מזמורים כו'".

והנה מכך שלא ציין השל"ה לפסוק שנאמר בתורה (ואתחנן ו, ז):  "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" שמפורש בו שגם "בלכתך בדרך" חייבים בלימוד התורה, אלא הביא את הפסוק מן הכתובים: "בהתהלכך תנחה אותך", נראה שסובר שהחיוב ללמוד בדרך הוא דין מיוחד בהליכה בדרך (ולא רק כחלק מהחיוב הכללי של לימוד תורה בכל זמן), והטעם לכך הוא מכיוון שאסור לו לאדם להעמיד את עצמו במקום סכנה, והרי "כל הדרכים בחזקת סכנה", ולכן חייב אדם לסדר את הליכתו בדרך באופן שיהא מוגן ככל האפשרי. ומכך נובע החיוב ללמוד תורה בדרך, שהרי התורה "מגינה ומצלא" (סוטה כא, א).

על יסוד זה ניתן לבאר את המחלוקת בין הגמרא למדרש, שכן ישנן שתי דרכים לבאר את הגנת התורה על האדם בשעה שהולך בדרך:

ניתן לומר כי זוהי סגולה הקשורה עם מצות ת"ת, שזכות מעשה מצוה זו גדולה עד שמגינה על האדם. וע"ד מ"ש הרמב"ם (הלכות ע"ז פי"א הי"ב) שהקורא פסוקים ומזמורי תהילים הרי זכות קריאתן מגינה עליו וניצל מצרות וממזיקין.

ניתן לומר שעצם הלימוד פועל שינוי באדם העוסק בתורה, שכן כאשר האדם טרוד ועסוק בת"ת הרי נעשה בו שינוי ע"י שהתורה מתאחדת עמו, ובמילא הרי הוא מוגן ושמור מכל דבר המזיק (כמו התורה). וע"ד מאמר חז"ל (סוף חגיגה) "ת"ח אין אור של גיהנום שולטת בהן...שכל גופן אש".

ונראה שבזה תלויה מחלוקת הגמרא והמדרש, האם יש ללמוד בדרך בעיון או רק לגירסא. שכן לפי האופן הראשון שההגנה היא סגולה מצד מצות ת"ת, הרי מספיק ללמוד תורה לגירסא בכדי להיות מוגן ע"י התורה, וכלשונו של הרמב"ם (שם) "הקורא פסוקים ומזמורי תהילים". וזוהי שיטת הש"ס הסובר שיוסף הזהירם שילמדו תורה כדי שתגן עליהם מצות ת"ת, אך רק לגירסא, משום שדי בכך בכדי להגן עליהם. אך לפי האופן השני ההגנה נעשית רק כאשר הוא לומד תורה בעיון, משום שרק אז מתאחד שכל האדם עם חכמת התורה ונעשה שינוי באדם. וזוהי שיטת המדרש הסובר שיוסף הזהירם ללמוד בעיון דווקא.

מעובד ע"פ לקו"ש חל"ה פרשת ויגש  ע'  198-205

ז' בטבת תשס"ז