ב"ה ערב ש"ק, ט"ו כסלו תשפ" | 13.12.19
דין גדלות בבני נח

כיצד לומדים שאין משיאין את האשה אלא מדעתה מרבקה, שהייתה בת שלש שנים שנישאה? רעיון ב'נגלה' לפרשת השבוע משיחות הרבי (פניני תורה)
הרב שנ"ז דייטש, מינסק

"ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (כד, נז)

ונשאלה את פיה: מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה. (רש"י)

מבואר בדברי רש"י, שמכך שרבקה נשאלה האם היא מוכנה להתקדש ליצחק, נלמד הדין ש"אין משיאין את האשה אלא מדעתה".

ולכאורה הדבר תמוה, שהרי רש"י עצמו (כה, כ) סובר שבאותה שעה רבקה היתה בת שלש שנים ("המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה"), ובת שלש שנים הרי היא קטנה. וא"כ כיצד ניתן ללמוד מכאן את הדין "שאין משיאין את האשה אלא מדעתה" – הנאמר דווקא בגדולה, משא"כ בקטנה הרי אדרבא הדין הוא ש"אב מקדש את בתו קטנה בעל כרחה".

שאלה נוספת הקשה הגור אריה (כאן): כיצד נשא יצחק את רבקה בגיל שלש שנים, והרי אין משיאין אשה בקטנותה, כמפורש בגמרא (מסכת קידושין מא, א): "אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

לשם הבנת הענין, יש להקדים ולעיין בדין זמן חיוב המצוות על בן נח. שכן במקור הדין "בן שלש עשרה למצוות", מצאנו בזה מחלוקת הראשונים:

רש"י במסכת נזיר (כט, א) סובר שהדבר נלמד מן הפסוק (וישלח לד, כה) "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגו'" – שבאותו זמן הם נעשו בני שלש עשרה שנה, ולכן קראם הכתוב בשם התואר "איש" המורה על גדלות ובגרות.

לעומת זאת הרא"ש (בשו"ת כלל ט"ז, שו"ת מהרי"ל סי' נ"א וכן רש"י באבות פ"ה משנה כ"א בפירושו הב') סובר שדבר זה הוא מכלל השיעורים שנמסרו הלכה למשה מסיני.

נקודת המחלוקת ביניהם בפשטות היא, אשר לפי הדעה הראשונה (דעת רש"י בפירושו לש"ס) העובדה שבגיל שלוש עשרה נעשה הנער לגדול בשכל ובדעה הרי זה ענין טבעי וממילא הוא מחויב בתומ"צ. לעומת זאת לפי הדעה הב' (הרא"ש וכן רש"י באבות) החיוב במצוות בגיל שלש עשרה איננו דבר התלוי בטבע אלא הוא הלכה למשה מסיני.

לאור זאת נראה לומר, אשר לפי הדעה הא' – הסוברת שקבלת עול מצוות על ידי האדם נובעת כתוצאה מתהליך טבעי של בגרות, היינו שהתורה גילתה שטבע האדם הוא שבגיל שלש עשרה הוא נעשה לגדול ולכן גם קבלת עול מצוות נעשית בגיל זה – הרי שגם לגבי בן נח הדין הוא שבגיל י"ג הוא נעשה לגדול, שכן ענין זה הוא דבר שבטבע, וא"כ אין הבדל בזה בין ישראל לבן נח).

ואילו לפי הדעה הב' – הסוברת שקבלת המצוות בגיל שלש עשרה הינה הלכה למשה מסיני, מובן כי הדבר אינו נוגע לבני נח, שכן ביחס אליהם לא נאמרו שיעורי התורה (כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"י). ולדעה זו י"ל כי קבלת המצוות אצל בני נח תלויה בכל אחד לפי מעמדו ומצבו, שבשעה שנעשה לגדול –  אחראי על מעשיו, הרי הוא מתחייב במצוות.

עפי"ז יש לבאר בעניינינו, שכן עפ"י פשוטו של מקרא (רש"י) היו האבות בגדר בני נח, וכמוכח מהפסוק הנאמר לאברהם "ואתה תבוא אל אבותיך" (לך-לך טו, טו), שכן אילו לאברהם היה דין ישראל א"כ אין שייך לומר לגביו "אבותיך", שהרי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" והוא נחשב למציאות חדשה. ובהכרח אפוא לומר שלאבות היה דין בני נח.

ועפי"ז יש לומר שרש"י הולך כאן לפי שיטתו במסכת אבות, שדין בגרות בישראל הוא הלכה למשה מסיני – שזה אינו שייך לבן נח, וא"כ בגרותו של בן חלה אצל כ"א לפי מצבו השכלי ולפי דעתו. ולכן, רבקה שהייתה בודאי כבר בוגרת בשכלה, וכפי המוכח לאורך הכתובים, א"כ אע"פ שהייתה צעירה לשנים מ"מ כבר נחשבה בדינה כגדולה לכל דבר. ובמילא מובן כיצד היה מותר ליצחק לישא אותה. וכמו כן ניתן ללמוד מכאן את הכלל ש"אין משיאין את האשה אלא מדעתה", הנאמר לגבי גדולה.

מעובד ע"פ לקו"ש ח"י פרשת חיי שרה ע' 70-71.

כ"ו בחשוון תשס"ז
הגב לכתבה

תגובות
1
1. קורא
אני כל שבוע עוקב אחר הדברי תורה שבמדור ונהנה לקרוא איך שהם כתובם בבהירות יישר כח
כ"ט בחשוון תשס"ז