ב"ה מוצאי ש"ק, ט' כסלו תשפ" | 07.12.19
הרב גורביץ
הרב גורביץ צילום: ישראל ברדוגו
צמאה לך נפשי

מהות הצימאון ל"גילויים" ומעלתה, במשנת הרבי. מאמר מיוחד מאת הרב יוסף יצחק גורביץ', משפיע בישיבת תות"ל במגדל העמק (חצי שיעור)
הרב יוסף יצחק גורביץ
מפורסם הדבר וידוע, אשר, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו החדיר בצורה בלתי רגילה את הרעיון, שצריך להפיק לקח אקטואלי והוראה למעשה בפועל, מכל עניין ועניין שבפרד"ס התורה. ואין צריך לומר, שבעצמו יישם זאת בצורה מעוררת הערצה – כל דבר ודבר שבתורה, הופך אצל הרבי להוראה ברורה. ולא זו בלבד אלא אף זו: תורתו הקדושה, כל כולה, מהווה הוראה ויש בה מסר, מעשי ללומד אותה. ענינים הכי עמוקים בתורת החסידות מלמדים אותנו כיצד להתנהג בחיי היום-יום שלנו!

למעשה, בזה גופא קיימים שני אופנים: אופן אחד הוא, שהרבי בסיומו של המאמר (או שיחה וכדו') מלמד בעצמו את ההוראה הנלמדת מהמוסבר עד כה. אופן שני הוא, שבנוסף להוראה המפורשת אותה הרבי מלמד, הנה מעצם הסבר הדברים והצורה שבהם – ניתן ללמוד, במשתמע, הוראות והדרכות בעבודת השם שלנו.

ודוגמא לזה – במאמר שלפנינו:

עד להופעת החסידות בעולם היה מקובל, בדרך כלל, לתפוס כי עבודת השם, עקרונית, היא דבר "דו-צדדי", כביכול, – שהקשר של יהודי עם בוראו הוא בכך, שעליו לקיים תרי"ג מצוות, אבל זהו קשר שלו עם הקב"ה. היו אנשים כאלו, שעמלו לפרנסת ביתם במשך כל היום, שהקשר שלהם עם הקב"ה היה בבוקר בשעת התפילה ולימוד "עין יעקב", במשך היום באמירת ברכות וכיו"ב, ובערב – בתפילות ובלימוד ה"דף היומי". היו כאלו, נעלים יותר, שהקשר שלהם עם הקב"ה – מעשית – היה במשך היום כולו, וגם בחלק נכבד מהלילה: תלמידי חכמים שהמיתו עצמם באהלה של תורה. בעצם, גם אלו וגם אלו תפסו את הקב"ה כדבר הנוסף על מציאותם, שהוא מחייב אותם (כדי "להיטיב עם ברואיו" או כיו"ב) לקיים מצוות.

תורת החסידות חידשה, שעבודת השם, היא לא פרט טכני, שהאדם צריך להיות קשור עם הקב"ה ע"י קיום המצוות. לדידה, עבודת השם היא דבר נעלה הרבה יותר: היהודי בכלל אינו מציאות נפרדת מאלוקות! יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", ועבודתו היא לבטל את ישותו האוטונומית, ולהראות כיצד הוא, והעולם כולו, מהווים חלק מהאחדות האלוקית. כך, שעבודת השם היא היא מהותו וכל ישותו, וגם כאשר הוא יושן, אוכל, עובד וכו' – הוא צריך לעבוד את השם!

גם אחרי הופעת החסידות עשויים להיות שני אופנים. האחת, משוללת כל יסוד, והשניה – היא הדרך בה על האדם ללכת.

בכדי להבין ענין זה, צריכים להקדים ולהביא ענין אחר המבואר בתורת החסידות, שבפשטות נראה מאד תמוה, ואכן נדחקו גדולי המפרשים ז"ל. אבל תורת החסידות בכלל, והרבי בפרט, הביאו עניין זה לשכלנו בהסברה הכי נפלאה:

על קורח מסופר במדרש, כי בנוסף לכך ש"פקח היה", הנה עוד זאת: הוא היה בעל רוח הקודש! בעל רוח הקודש הוא אדם בעל מדריגה! ואם כן, מתעוררת קושיא חמורה: כיצד יכול אדם בעל מדריגה כזו, לרדת לשפל המדריגה, לשאול תחתיה?!

היום השני של הבריאה וקורח – המחלוקת היא מהותם

הרבי (במאמרו ד"ה השם נפשינו בחיים, סה"מ מלוקט ג) מסביר, שמחלוקת קורח לא נבעה (רק) מהסיבות אותם הוא מנה. אלא, שקורח בעצם ענינו קשור למחלוקת. זה לא רק שקורח חלק בפועל על משה ואהרן, בטוענו כלפיהם 'מדוע תתנשאו על קהל הוי'', הסתתר כאן עניין עמוק יותר: ביסודו ובמהותו קורח היה מקושר עם מחלוקת; ומהביטויים של זה – המחלוקת והמהומה הגדולה סביב כהונתו של אהרן.

דא עקא, שעל פי זה מתעצמת הקושיא (אותה הבאנו לעיל): אם כן – שקורח בעצם ענינו קשור לעניין שלילי, מחלוקת, אין מובן לאידך גיסא, כיצד היה בעל רוח הקודש?!

הדברים יובנו, בהקדמת דברי ה"נועם אלימלך" (קרח טז, א) "דאתפלג קורח [=תרגום הפסוק "ויקח קורח"] הוא על דרך רקיע המבדיל בין מים למים". והדברים, לכאורה, תמוהים: מה הקשר? איזו שייכות יש בין ההבדלה שהתרחשה ביום השני של הבריאה – בין ה"מים העליונים" ל"מים התחתונים", לבין מחלוקת קורח על כהונת אהרן וסמכות משה?!

הסבר הדבר נעוץ בדברי המדרש (ב"ר פ"ד, ו) האומר: "למה אין כתיב בשני כי טוב [על כל יום ויום מימי הבריאה נאמר "כי טוב", מלבד היום השני. ונשאלת, אפוא, השאלה: מדוע? במה נבדל היום השני משאר ימי הבריאה?! - והמדרש מבאר] שבו [ביום השני] נבראת מחלוקת, שנאמר: ויהי מבדיל בין מים למים".

כלומר:

המספר "אחד" – מורה, במהותו, על אחדות. כאשר, לדוגמא, נמצא אדם אחד בחדר – לא יתכן שהוא יכנס למחלוקת וויכוח. כי אין את השני. מתי מתחילה האפשרות של מחלוקת? כאשר מגיע ה"שני"! היום השני של בריאת העולם מבטא, אפוא, את האפשרות למחלוקת. ו"מחלוקת" האמורה כאן – במשמעותה העמוקה: ביטוי ישותי אוטנומי הנפרד מבחינתו, כביכול, מהאחדות האלוקית – זו "מחלוקת". אם כן, היום השני הביא בכנפיו ענין שלילי: המחלוקת, לכן לא נאמר בו "כי טוב". כך נאמר במדרש. ומובן, שבגלל זה ההבדלה בין ה"מים העליונים" ל"מים התחתונים" – ארעה ביום זה דווקא.

אם נרד לעומק הדברים, נמצא, כי למעשה קיימים בענין המחלוקת (אותו יום השני של בריאת העולם מייצג) – שני פרטים:

א) עצם האפשריות למחלוקת. יום שני, במהותו, יוצר פוטנציאל להתנגדות וישות הקיימת (כביכול) אל מול האחדות האלוקית, ושל מחלוקת בכלל.

ב) הביטוי של אפשריות זו, וביסוסה על ידי קביעת עובדה: הבדלת מים העליונים מן המים התחתונים בפועל.

פיצול החסד מהגבורה, "מחלוקת שמאלא בימינא"

כעת מוטל עלינו להבין – מה קרה כאשר הובדלו המים העליונים מן המים התחתונים? מדוע דבר זה נחשב כביטוי של "מחלוקת"?

בהקשר זה מובא בזהר כי "רקיע המבדיל – הוה מחלוקת שמאלא בימינא". להבנת הדברים, ראוי להקדים את דברי רבנו הזקן בשער היחוד והאמונה (פרק י): "ביום ראשון מששת ימי בראשית נגלית מידת החסד כלולה מכל מדותיו הקדושות, ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מלובשין בה, וברא בה את האור במאמר יהי אור, שהיא בחי' התפשטות והמשכת האור לעולם מלמעלה והתפשטותו מסוף העולם עד סופו, שהיא בחי' מדת החסד . . ביום השני, נגלית מדת הגבורה כלולה משאר מדות ורצונו כו', וברא בה הרקיע –במאמר יהי רקיע – בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים, שהיא בחי' צמצום וגבורות להעלים מים העליונים הרוחניים ממים התחתונים, ועל ידי זה נתגשמו התחתונים בהבדלם מהעליונים".

במילים פשוטות:

מדת החסד מבטאת אחדות. ניקח למשל, אדם שהוא בעל חסד גדול. אדם זה, עמל לפרנסתו ויגע להרויח את מנת לחמו. למרות זאת, כאשר הוא רואה עני נדכא ושחוח שאין לו פרוטה – אזי הוא נותן לו ביד רחבה. לכאורה, נשאלת שאלה: מדוע האדם נותן לעני כסף שהוא עבד עליו כה קשה, ושכסף זה נועד לפרנס אותו עצמו?! הרי אין לו כסף מיותר! אלא, שחסרונו של העני נוגע לו כל כך, עד שגם הוא מרגיש חסרון, ולכן, בכדי למלאות חסרון זה, הוא מוכן לתת לו מעמלו, מכספו. בסגנון אחר: הוא מתחבר ומתאחד עם העני.

לעומת זאת, מדת הגבורה מבטאת התחלקות, מחלוקת. ניקח למשל, אדם שמידת הגבורה שולטת בו. הוא טוען שמענקים כספיים ינתנו רק למי שמגיע לו! מי שלמד ומעוניין לעבוד, אלא שבשל המשבר הקשה הוא אינו מוצא עבודה, רק הוא יקבל תמיכה וסעד. אבל מי שסתם כך לא למד, מדוע שיקבל? הוא יאכל את הדייסה שבישל בעצמו... אם ננתח מה בעצם מתרחש בלבו של אדם זה, נבחין, כי הוא מתרומם מהזולת, מתרחק ממנו ולא מוכן להעניק לו. הוא, איננו מרגיש את חסרונו, הוא לא חש את צרתו, ולכן הוא מסוגל לומר – שלא לתת לו את התמיכה והעזרה הנדרשת. בסגנון אחר: בעל גבורה יוצר מחלוקת.

וזה מה התרחש ביום השני של הבריאה. עד אז המים העליונים והמים התחתונים, בכוח נשיאת ההפכים הנובע מן ה"עצמות", היו יחדיו. ביום זה בו הוטלה ההבדלה ביניהם – אזי, המים העליונים שבעולמות העליונים, "ימינא", ממשיכים לבטא את אחדות השם בעולם, כי שם אין, חלילה, מציאות הנוגדת (כביכול) את האחדות האלוקית. ואילו המים התחתונים, בעולם הזה ("שמאלא"), אינם מבטאים את האחדות האלוקית, ועוד יותר, שהם מחלוקים ממנה (ולעיתים אף נוגדים לה... רח"ל).

התענוג (והמים) - התאחדות

אבל בעצם, טמונה בפיצול והבדלה הללו כוונה לרומם את המים התחתונים לדרגא נעלית עוד יותר מאשר המים העליונים נמצאים בה. הא כיצד? ובכן,

מהאמור בתניא (פ"א) ש"המים מצמיחים כל מיני תענוג", יש להסיק, כי המים בעצמם הם ענין של תענוג (שלכן גם הם מצמיחים כל מיני תענוג). לשם הבנת הענין, מה הפשט שמים הם תענוג, צריך לכל לראש לברר תענוג מהו:

אצל האדם קיימים (בנוסף לכוחות הפרטיים: שכל, ראיה, שמיעה וכו') – שני כוחות המקיפים את האדם כולו – רצון, ותענוג. ההבדל הבולט בין שני הכוחות הללו מוצא ביטוי ביחס של כל אחד מהם, לסובב אותם.

על הרצון נאמר שהוא מלשון "מרוצה" – הטיית הנפש והמשכתה. כלומר, כאשר האדם רוצה דבר מסוים, נניח דירה, זה אומר שנפשו מתפשטת ורוצה בדבר הנוסף על מציאותה. הרצון, אפוא, מכיר במציאות הנפרדת ממנו, וכל ענינו להתייחס למציאות זו. ז.א. (בלשון אחר) כשאדם רוצה דבר מסוים, הוא בעצם אומר: מלבדי קיימים דברים נוספים, אותם אני רוצה.

לעומתו, התענוג, הוא ההתכנסות בתוך הנפש. למשל, כאשר אדם מתענג מרכב חדש שהוא קנה, אזי הוא רואה בתוך הרכב (לא את המציאות העצמית של הרכב) – אלא שזהו רכב שלי. בן אדם זה רואה את עצמו כשהוא מתענג מהרכב! התענוג, אם כן, מדביק דברים הנוספים על מציאותו – בעצמו.

לסיכום, הרצון מכיר בענינים נוספים על הנפש, ובכך הוא נותן לגיטימציה להתחלקות. התענוג לוקח את אותם הדברים, ועושה אותם לחלק ממנו... הוא מדביק אותם ומאחד את הפרטים במציאותו הוא.

לאור האמור ניטיב להבין את הקשר בין המים לתענוג: רטיבות, כידוע, יוצרת התאחדות התכנסות, והדבקה של דברים שונים יחדיו. למשל, כאשר חול הוא יבש – אזי הגרגרים נפרדים אחד מהשני. לעומת זאת כאשר נרטיב במים את החול, תצא עיסה דבוקה ומאוחדת. המכנה המשותף, אפוא, בין המים לתענוג – הוא ההתאחדות ששניהם יוצרים.

כוחו של צימאון!

כאמור, בעומק - המחיצה שהוטלה בין המים העליונים למים התחתונים, אמורה לרומם את המים התחתונים לדרגא נעלית עוד יותר מאשר המים העליונים.

"מים תחתונים בוכין: אנן בעינן למהוי קמיה מלכא" (תקו"ז תה – יט, ב). על ידי זה הם מתעלים למעלה מכמו שהיו קודם ירידתם. כלומר, שהצימאון וההשתוקקות של המים התחתונים להתענג מדברים רוחניים, פועלת בהם עליה לדרגא עוד יותר גבוה מכמו שהיו בה לפני כן.

הסברת העניין – דלכאורה, מדוע הצימאון פועל כזו עליה, להגיע לדרגא נעלית יותר מכמו שהיה לפני כן? – הוא:

נתאר לעצמנו, דרך משל, אדם הנמצא בלב מדבר שומם, החום כבד, השמש יוקדת, ומסביב – רק חול. אין שום עץ מתחתיו יוכל להנצל מקרניה המעיקות של השמש היוקדת על ראשו. מיכלית המים שהייתה – נגמרה לפני חצי שעה, והוא צמא... הוא משתוקק לכוס מים! "צמאה לך . . בארץ ציה ועיף בלי מים"! והצימאון משגע ותופס את כל ישותו.

הבה ונשאל: צימאון זה מהיכן נובע ומדוע? האם האדם מעונין כעת להתענג? רצונו במים הוא למלאות אחר תאוות ליבו? לא! הצימאון נובע מכך שאלמלא ישתה – הוא ימות! הצימאון מביע את ישותו המאוחדת, תמצית חייו, של האדם. במילים אחרות: מאיזה מקום בנפש מגיע הצמאון? – מהמקום בו קיימת האחדות של כל הפרטים שבגוף, מעצם הנפש.

[ליתר ביאור: בשיחת י"ב תמוז התשח"י (נדפסה כעת מחדש ע"י ועד הנחות בלה"ק – בתורת מנחם חכ"ג) מביא הרבי את הסיפור המדהים והכי מפליא שאירע עם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ואביו כ"ק אדמו"ר הרש"ב. שם, הרבי מסביר את הסיפור בהרחבה – אבל אין כאן מקומו, רק הנקודה הנוגעת אלינו: "בבואם לאהל, פתח אדנ"ע את ארון הקודש (בביהמ"ד שלפני האהל), ואמר: הנני מביא היום את בני לעקידה . . והוסיף לבאר בענין חגרה בעוז מתניה – שראשית העבודה, התחלתה מהמותניים, ואח"כ באים השכל והמדות. וכדי שהמותניים יפעלו עבודתם, יש צורך בחגורה, והחגורה היא – עוז . . ומהו עוז? – מסירת נפש. ומהי מסירת נפש? כך ולא אחרת (אזוי און ניט אנדרעש)".

לכאורה, מה הכוונה שמסירות נפש – איז אזוי און ניט אנדרעש? אלא, פירוש הדברים הוא: כאשר האדם מוסר את נפשו, המטרה צריכה להיות: ביטול מוחלט להקב"ה, וכיון שרצה שיעשו כך וכך, אני מוכן למסור את נפשי בשביל קיום עניין זה, כי אין לי מציאות עצמאית – ואני חלק מהאחדות האלוקית. וממילא, אם הוא ית' רוצה שייעשה איזה ענין, אזי אעשה זאת "כך", איך שהוא רוצה ובגלל שהוא רוצה, "ולא אחרת", לא בגלל סיבות אחרות (רצון להתעלות וכיו"ב), כי הכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל.

בסגנון אחר: נקודת התמצית ("הנקודה העצמית") של היהודי, ה"חלק אלוקה ממעל ממש", מאירה בו שרוצה לעשות רצון קונו, ועושה זאת באופן של "כך ולא אחרת", כי נקודה זו – היא חלק בלתי נפרד מהאחדות האלוקית, וכל ענינה ומהותה – להגדיל גילוי אחדות זו]

במילים פשוטות: הצימאון פועל באדם, שהוא לא יראה מותרות, פרטים הנוספים על עצם מציאותו, לנגד עיניו, אלא את עצם מציאותו וחייו בלבד.

והנה, כמו שמים הזורמים בנחל סתם – זרימתם שקטה (יחסית), ואולם, כאשר חסמו את הנהר, אזי בעת שחרור המחסום, המים יגעשו בשצף קצף, כך גם כאשר יש משהו המתנגד לעצם מציאותו של האדם, אזי האדם מתעורר בכוחות גדולים יותר, ומתעוררים בו נימים עמוקים יותר.

זוהי, אפוא, המעלה המגיעה למים התחתונים ע"י הצימאון. זה שהמים העליונים מתענגים מאלוקות, זו לא חכמה. זה גדרם, ובמקומם – לא שייך אחרת. לעומת זאת, כאשר המים התחתונים חשים בכך שיש דבר הנעלה מהם (ועכ"פ בפרט מסוים, ביחס לגילוי) והם חושקים ורוצים בו, הנה זה גורם שמתגלית ישותם ועצמותם האמיתית – שהיא דרגא אחרת ומרוממת לגמרי מהמים העליונים.

לא לדלג על התהליך!

פה טמונה טעותו של קורח, מחד, וההוראה כיצד לעבוד נכונה את הקב"ה, מאידך.

קורח חשב, שהכונה בזה שהמים התחתונים נבדלו מהמים העליונים וירדו למטה, הוא בגלל המעלה שישנה בהתענוגים הגשמיים עצמם. שהרי, בעצם, שורש הגשמיות יותר גבוה משורש הרוחניות. דהנה, מוצאים אנו שינוי לשון מאד מעניין בפסוקים. על העולמות העליונים נאמר "מה גדלו מעשיך השם מאד עמקו מחשבותיך" (תהילים צב, ו). ואילו על העולם הזה הגשמי נאמר (שם קד, כד): "מה רבו מעשיך השם . . מלאה הארץ קנינך". אדמו"ר הזקן מסביר (תו"א פר' וארא) כי שורש ההבדל הזה נעוץ בתוכן הענינים:

כאשר מדברים על "גודל" – זהו תוספת של אותו עניין. למשל, כשאומרים, בכדי להפליא ולהביע את המעלה שברכב, שהרכב הזה גדול. אין הכונה לומר שהרכב שונה, אלא, שהוא גדול. לעומת זאת "ריבוי", ענינו – שלימות אחת הנוצרת מכמה וכמה פרטים שונים. למשל פאזל. כאשר מפליאים פאזל אחד על פני חברו, בטענה שהאחד יפה ומושך את הלב, והשני לא כל כך, זו מעלה של שוני: הרכב הפרטים השונים של הפאזל הזה, הרבה יותר מלבב, ססגוני, ונעים מאשר הפאזל האחר.

בסגנון אחר:

כאשר מדברים על "גודל" – אזי מבוטא חוסר השלימות של הדבר הגדול. מדוע? כי כל המושג של "גודל" הוא יחסי. ישנו דבר קטן, וישנו דבר הגדול הימנו, ובהתייחסות ביניהם, אזי הדבר הגדול – אכן נעלה מהקטן הימנו. ואם כן מעלתו ומציאותו של הדבר הגדול איננה עצמית ועצמאית, אלא, היא מתייחסת לדבר שני לה, וממילא בזה חסר בהמציאות העצמית (שלא קשורה לעניין אחר) של הדבר.

מן העבר השני, כאשר אנו מדברים על "ריבוי" – אזי, מתייחסים אנו לכל פרט ופרט איך שהוא בעצמו. וגם כאשר כל ריבוי הפרטים מתאחדים לעניין אחד – ממילא העניין האחד אינו מתייחס לענינים אחרים (ובכך מובעת מעלתו). ההיפך הוא הנכון: השלימות של "ריבוי" הוא בהתאחדות הפרטים, בכך שאין התייחסות לדברים אחרים.

ובעניננו: הגדלות של השם בעולמות הרוחניים – היא תוספת של אותו עניין, כי הרי בכל העולמות הרוחניים, שוררת אחדות השם. לעומת זאת, העולם הזה הגשמי מופלא בכך, שהוא יחיד בעולמו גם כאשר העולם מורכב מהמון פרטים הסותרים זה לזה וכו'.

הכתוב "מה גדלו מעשיך השם" – מורה על ההפלאה של העולמות העליונים, שהוא עליון ונעלה, שמאיר בו אלוקות בגילוי, מה שאין כן העולמות היותר תחתונים. אבל סוכ"ס גם ההפלאה – אינה שלימות המעלה, שהרי העולמות התחתונים – או אז – אינם נכללים במעלה זו. והמעלה של העולמות העליונים היא יחסית ומתייחסת. (וכמו עד"מ, מה שכתוב ב"עבודת הקודש", שאם אתה אומר שהוא ית' בלתי גבולי – זו תכלית מעלתו, אזי אתה מגבילו בבלתי גבוליותו. מעלתו היא – שהוא שלימות הכל: גם הבלי גבול וגם הגבול כאחד!). אם כן, העולמות העליונים אינם מבטאים את האחדות האמיתי (שהרי כל מעלתם היא ביחס לעולמות התחתונים, וכך הם משאירים מחוץ לדרגתם – את הנחותים מהם...)

אימתי יבוטא בתוקף הגדלות והאחדות? בריבוי, "מה רבו מעשיך השם", בעוה"ז: בדרך כלל, לכל אדם ישנו "קו" על פיו הוא צועד, במודע ושלא במודע (ע"ד בית שמאי ובית הלל, וכמו"כ כל שאר ה"לשיטתיה"). ישנו אדם שהוא חסדן, ועל פי תכונתו זו יכוונו כל מעשיו והנהגותיו. והנה, עולם הזה מורכב מפרטים השונים זה מזה בתכלית השוני, והמנוגדים זה לזה בתכלית ההנגדה! וכל זה, באותו העולם. לעולם הזה, אם כן, אין "קו" אחיד על פיו ינהג. ולמרות זאת, אנו יודעים – לומדים, מתבוננים וחשים – כי כל העולם הזה, על פרטיו המנוגדים, על הסתירות והפרדוכסים שבו, כל כולו – הוא חלק מהאחדות האלוקית. בזה מתבטא תוקף השלימות והמעלה של אחדותו ית'.

ובלשון הרבי: "עניין הריבוי מורה על השלימות דאין סוף, שעם היותו יחיד, הוא נושא גם ריבוי פרטים".

היות שכך, קורח ראה את המעלה של העולם הגשמי, ורצה שהגבורות יהיו עיקר! לדידו ה"צמצום" של העולם (ריבוי הפרטים וכו') – הוא העיקר. הוא טען: הרי כל הצימאון וההשתוקקות של המים התחתונים לעלות קמיה דמלכא – הוא מפני שטעמו את הגילויים, (והרצון להתענג מאלוקות), ואילו אני, קורח, מחפש את ה"עצם" – את האחדות האלוקית בלי הגילויים!

אבל קורח, שלא היה בטל למשה, טעה. הוא אמנם חיפש את ה"עצם", אבל לא את רצונו של העצם (ובכך הוא הלך כנגדו... רח"ל):

הקב"ה יצר כך את העולם, שבכדי שהעצם יתגלה, האחדות האלוקית בעולם הזה הגשמי תשרור לעיני בשר, צריך לכל לראש את ההרגש של מעלת הגילויים, שעל ידי ההרגש הזה מתעורר בהם הצימאון והתשוקה לעלות למעלה – והתשוקה הזאת, המעוררת (כמוסבר בהרחבה לעיל) את ה"עצם", היא שתביא בסופו של דבר לגאולה, לגילוי השורש של המים התחתונים.

טעם הדבר: בכדי להגיע אל המעלה האמיתית (והנסתרת) של ה"יש" הגשמי – צריך לבטל את הישות, את האוטונומיה הדמיונית בה שורר העולם. זאת על ידי התחושה, כי חסר לו משהו, שיש דרגא נעלית וטובה מהדרגא בה הוא נמצא! כאשר המים התחתונים מביטים במים העליונים, ומבחינים בעוצמת הגילוי האלוקי שיש בהם (בעליונים) וחסר להם (התחתונים) – אזי מתעורר אצל רגש של ביטול עצמי: לנו אין את זה! וממילא תחושת השתוקקות וכיסופים לגילויים הללו! על ידי צימאון זה, הגורם לביטול תחושת ה"יש", על ידי זה (כאמור) מתגלית המעלה האמיתית שבמים התחתונים – שהם המבטאים באמת את האחדות, ושלמענם נוצרה הבריאה, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"!

לפי זה, הטעות של קורח היתה גם בכך שהוא החשיב כל כך את היש, מצד זה שהוא-הוא האחדות האלוקית האמיתית, עד כדי כך הוא החשיב אותו, שזה בעצמו גרם ליש תחושה של ישות...

במילים אחרות, קורח רצה לקפוץ ישר לסוף התהליך, לגילוי העצמות. אבל זו טעותו: הקב"ה, ע"י משה, אמר שרצונו הוא בתהליך, בצימאון לגילויים שמביאים צימאון ל"עצמות". ואם הולכים נגד הכוונה העליונה – נבלעים באדמה, ואין זה משנה כמה רצון טוב ומחשבה אלוקית לכאורה, הניעה את זה...

ואלו שני סוגי עבודת השם האפשריים שאחרי הופעת החסידות: יכול אדם, חלילה, לחשוב כמו קורח: להסתכל על סוף התהליך, ולומר, אינני משתוקק לתענוגים הרוחניים. עולם הזה הוא העיקר, שהרי הוא מבטא את אחדות השם בצורה הכי נפלאה. אבל, האמת היא, שצריך להשתוקק! להרגיש את השפלות של העולם הזה, מחד, וללמוד חסידות, להבין כמה רוחניות זהו דבר טוב ולחפוץ בזה. "טעמו וראו כי טוב הוי'", מאידך. על ידי כך, הוא יגלה את מעלתו האמיתית.

כעת אפשר להבין מה הביאור בזה שקורח הוא איש מחלוקת בעצם מהותו. בקבלה נאמר, ש"לוי" – הוא גבורה, וקורח היה משבט לוי. וכאמור, גבורה (היום השני) מהותה: חלוקה לפרטים, צמצום וכו', ולכן קורח רצה בצמצום – שענינה: מחלוקת! חלוקה לפרטים. הוא ראה בריבוי הפרטים את ה"מה רבו" – הא ותו לא!

צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי!

כאמור בתחילת הדברים, ניתן ללמוד מהמבואר עד כה, הוראה לחיי היום-יום שלנו, נוסף על המפורש בהמאמר (וזאת על יסוד המאמר "צדיקים דומים לבוראם"):

אדמו"ר הריי"צ נ"ע אומר (בליקוטי דיבורים חלק ג עמ' תקטז): "חסידות חידשה, שחסידים יש להם רבי, החיים באימרתו של הרבי, בתנועה שלו ובניגון שלו. וכשהחסיד שומע אימרה, תנועה או ניגון, הוא נהיה באותו רגע מקושר לרבי בכל הנר"ן שלו". והרבי (היום יום כד סיון) מביא: "השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים... ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות...". מובן, כי ההתקשרות לרבי היא – בלימוד תורתו, ובעיון, ובקאכ'ן זיך בעניניו הק', ניגוניו, תפילותיו וכו'. יש, אפוא, לראות כמה שיותר ווידיאו'ס של הרבי – ולהיות מונח בזה, ו"לחיות" עם זה.

אכן, מהמאמר שלפנינו לומדים על ענין חשוב נוסף: צריכים ומוכרחים לחוש רצון בשרי עז לראות את תואר פני קודשו, לשמוע מדבש דברות קודשו, להשתוקק להתבונן בתנועות העידוד שלו, לייחל שיענה "לחיים" בפארבריינגענ'ס, לעבור שוב בחלוקת הדולארים. עלינו להיות שרויים בתחושת צימאון אדיר לכל אלו, לצפות לרגע בו נוכל לחזות בפני מלך. שהתחושה הזו לא תפסיק ללוות אותנו: רצוננו לראות את מלכנו! על כל מציאותנו להיות בכיסופים כבירים להמצא במחיצת קודשו, בבחינת "כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך". ועל ההרגשה הזו לחדור לעצם נפשנו, וממילא כל אבר ואבר בגופנו. צריך צימאון (גם) לגילויים!

ביאור הדבר:

ע"י הצימאון והתשוקה, הכיסופים והייחול לרבי – על ידי זה נוצר סדק וביטול ב"מציאות" האישית שלנו. עצם התשוקה שלנו לדבר נעלה מאיתנו, אשר מבינים שאנו חסרים מעלה זו, וצריכים להגיע ולהתרומם אליו, זה גופא מעדן ומזכך אותנו. יוצר בנו עניין של 'ביטול'! על ידי ביטול זה, תחושת החסר הזו, ביכולתנו להגיע אל העצם. להתקשר באמת עם הרבי וכו'.

וכמו שהרבי מסביר במאמר שיש יתרון בעבודה "דבכל דרכיך דעהו" – שידיעת האלוקות היא גם בעניני העולם. אבל יתרון זה, מוכרח להגיע דווקא ע"י "כל מעשיך לשם שמים". שאם כשעוסק בעניני הרשות הוא מודע ומכוון לכך שזה יהיה צורך מילוי רצונו יתברך, על ידי הביטול הזה של הכוונה החומרית בעיסוק "בכל דרכיך", עי"ז נפעל ה"דעהו", הוא יודע בזה (בעניני העולם) את ה' ואחדותו הבלעדית.

אלא שכבר סבלנו די, ומשתוקקים אנו מספיק, וצימאוננו גדול ממה שצריך. אין שום סיבה שלא "נזכה זעהן זיך מיטן רבין למטה מעשרה טפחים והוא יגאלנו", בקרוב ממש.

מתוך פרדס חב"ד, גיליון 17.

י"ג באלול תשס"ו