ב"ה ערב ש"ק, כ" אלול תשע"ט | 20.09.19
הרבי שוקד על לימוד התורה בחדרו
הרבי שוקד על לימוד התורה בחדרו צילום: מכון אבנר וארכיון
ארבעת הסיבות ליגיעה העצומה של הרבי

פרק נוסף בסדרה המיוחדת על הרבי מאת הסופר הנודע ד"ר הלל זיידמן ● מוגש לימי ההכנה ליום הבהיר י"א ניסן ● והפעם על היגיעה העצומה של הרבי בכל חלקי התורה וציוני דרך בתולדות חייו בימי נעוריו
מאת הרב משה מרינובסקי

כישרונות הם שליחות וחוב.

כאשר ה' יתברך מברך מישהו בכישרונות, היה ניתן לחשוב שזו ברכת ה' כדי להקל על החיים. העובדה שמישהו ללא כישרונות מעולים צריך להתייגע כדי להבין תוספות קשה, כדי לזכור הרבה, את מה שמישהו אחר שהוא כן בעל תפיסה וזיכרון טוב יכול להשיג בפחות עבודה. כך סבור האדם הפשוט. כך סבורים אפילו פדגוגים.

בדיוק הפוך מזה סבור הרבי מליובאוויטש, כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א. הרבי סבור כי כאשר ה' יתברך נותן לאדם כישרונות, הוא נותן לו בכך שליחות מיוחדת. זה מטיל על האדם שהתברך במתנת אלוקים חוב מיוחד - לנצל את הכישרונות לתורה ויהדות.

הקב"ה הפקיד בידו אוצר לא כדי להקל עליו, אלא כדי שהוא יפרנס אחרים. שיהיה משפיע של שפע רוחני. הוא צינור של השפעה אלוקית. זו ברכה אבל גם חוב. אסור לו למעול חלילה בשליחות הקדושה שלו. עליו לנצל את הבית-קיבול הגדול שלו, כדי להתמלא במה שיותר תורה, מה שיותר חסידות, כדי לתת לאחרים. כדי להיות, כאמור, משפיע.

הגישה הזו לאנשים ולכישרונות שלהם משתמעת מהדברים של הרבי ליחידים וגם ברבים. גם "ברבים" מדברים לכל אחד בפרט – וכך כל אחד צריך לשמוע - וגם, ובעיקר, מהאישיות של הרבי ומההנהגה שלו.

בעיקר מההתמדה הבלתי רגילה שלו החל משחר נעוריו.

כי עם מוח שכזה, עם כזה זיכרון פנומנאלי, עם כזו תפיסה מהירה, הוא כבר היה למדן גם ללא התמדה. ובכל זאת הוא מעולם לא סמך על ה"ראש הטוב" שלו. מילדותו הוא השקיע כוחות רבים, יגיעה רבה, בלימוד יומם ולילה בהתמדה עצומה. הוא קיים לא רק את "והגית בו יומם ולילה" אלא גם את "שתהיו עמלים בתורה".

היגיעה הגדולה בתורה

הרבי מעולם לא הסתמך על התפיסה המהירה ועל הזיכרון הטוב. הוא דאג שיהיה לו מה לתפוס ומה לזכור. הוא לא הסתפק בתפיסת ענין "במבט ראשון". לאחר ההבנה הוא התבונן, העמיק וחזר. והוא עושה זאת עד היום.

ובאותה תפיסה ובאותה התמדה הוא משתמש בכול: גם בהנהגה שלו, בהנהגת חסידות חב"ד.

ארבע הן הסיבות ליגיעת התורה הגדולה של הרבי:

ראשית, הרי מבחינתו הלימוד, לעצמו ולאחרים, הוא עבודת ה'. ואיך יתכן שעבודת ה' תקבל יחס קל? או תגיע בקלות?

שנית, הרבי הוא מתמיד מטבעו. כלומר, הוא לא מאבד רגע לחינם. כל רגע מלא תוכן. בתוך כך, עד כמה שזה נראה פרדוקסאלי, הוא לא ""לחוץ", לא "טרוד", כי הוא לא משועבד לזמן, אלא שולט על הזמן. אין אצלו רגע ריק אבל הדקות לא "מלאות" באמצעות גורמים חיצוניים שה"עסוק" הוא עבד שלהם, אלא הוא זה שממלא אותם בתורה ובעבודת ה' ששניהם הם אצלו כאחד.

שלישית, העניינים שבהם הרבי עוסק, הן בלימוד, הן בהנהגה, ניהול הרבצת התורה, או עם בני אדם, הם תמיד עמוקים ונעלים, והוא חודר בהם עד הסוף.

רביעית, רגש האחריות העצום שלא מניח לו לקחת שום דבר "בקלות". הוא לא מחלק בין דברים קטנים וגדולים לפי הערכה רגילה. שכן לפעמים משתקפת בדברים "קטנים" – גדולה, כמו הים בטיפת מים; ואנשים גדולים הם גדולים לא רק בדברים גדולים, אלא – בכל.

מקטנות – סימני גדלות

כבר מילדותו גילה הרבי סימנים של גדלות עתידית.

הרבי נולד בי"א ניסן תרס"ב ביקטרינוסלב [בניקולייב], לאביו, הרב המקומי, הרב ר' לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל, נכד של ה"צמח צדק", ולמד בהתמדה יוצאת מן הכלל מפי מלמדים שונים שעד מהרה עלה עליהם. לאחר מכן למד אצל אביו שהיה גאון גדול, בהבנה עמוקה. אבל בעיקר הוא למד לבדו. לאמתו של דבר, רבותיו משחר נעוריו היו התנאים והאמוראים בעלי ההלכה הקדמונים, והקדמונים והאחרונים בקבלה ובחסידות חב"ד.

את שניהם, הלכה וחסידות, למד הרבי בהתמדה שווה ובאותה מידה של עיון. במשך זמן קצר הוא הרחיב והעמיק את הידע שלו בשניהם. ואם חב"ד בכלל הסירה את המחיצה בין למדנות וחסידות – יש כאן חסידות בלמדנות ולמדנות בחסידות – הרי זה בולט במיוחד אצל הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א.

בכל תחום שבו הוא בקי – והיכן איננו בקי? – הרי הוא מקיף את כל מקצועות התורה – הרי זה בעמקות. הוא התעמק בכל ענין שבו עסק.

פגעי הזמן לא הסיטו אותו מהלימודים שלו. והזמנים של ימי נעוריו היו קשים. כאשר הרבי נעשה בר-מצוה, היה זה בתרע"ה בשעה שמלחמת העולם הראשונה בערה. לאחר מכן השתוללו ברוסיה בה הוא גר מהפכות ופוגרומים דוחק ורעב.

כשהעולם היה בלהבות

באותה תקופה קשה, כאשר העולם עלה בלהבות, כאשר יסודות התערערו וכל מה שיציב נרעד, העולם שלו נותר שלם וחזק. הוא חי בתורה וחסידות ובאותה שעה קנה בקיאות יוצאת מן הכלל ו – שלימות.

בגלל המלחמות והמהומות, הרבי הנוכחי לא היה יכול לבוא במגע אישי עם הרבי מליובאוויטש דאז כ"ק אדמו"ר ר' שלום דובער זצ"ל, אבל ההשפעה הגיעה מרחוק.

רק בסביבות תרפ"ה הוא הצליח להגיע אל הרבי מליובאוויטש דאז כ"ק אדמו"ר ר' יוסף יצחק זצ"ל, שגר באותה שעה בלנינגרד. הרבי ראה לנגד עיניו אברך, בקושי בן 23, וכבר גדול בתורה ובחסידות, בש"ס ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, קבלה ומחקר, ובחסידות חב"ד בפרט.

ומדמותו של הקרוב הצעיר שח הרבי קרנה יראת שמים נלהבת, עדינות ואצילות ומידות נעלות.

אבל יותר מזה קרן והאיר בתוכו. עניו, נסתר וסגור בעצמו היה האיש, כפי שהוא באמת עד היום.

ואולם הוא לא יכול היה להיות "נסתר" בפני העין החודרת של הרבי הקודם. הוא הביט אל תוכו וראה בו את האיש שנועד לבתו, ובטח יותר מזה. ובחר בו לחתן לבתו השנייה, הרבנית חיה מושקא תחי'.

אלא שהחתונה לא היתה יכולה להתקיים כל כך מהר. זמנים קשים באו על מליובאוויטש. בגלל פעלו ההרואי להפצת יהדות, בגלל סירובו להיכנע לשלטון הקומוניסטי העריץ ולייבסקים, הרבי נאסר והיה תפוס ב"שפאלערקע" בתרפ"ז.

עם שחרור נאלץ לצאת את רוסיה. הרבי התיישב בריגה ומשם ניהל את החסידות והרבצת התורה והחסידות של חב"ד. אתו היתה בריגה משפחתו וגם הרבי הנוכחי, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן. רק בשנת תרפ"ט נערכה בורשה החתונה של הרבי הנוכחי.

(תרגום מ"די אידישע היים" תשכ"ב – המשך יבוא בע"ה)

כ"ה באדר ב' תשע"ד